אלון טרטמן, בסיפור מתח עם אלמנטים מדע-בדיוניים על לוחם אומנויות-מגע שמצמידים לו טכנולוגיה חדשה. האם זה באמת מסייע?

הסיפור פורסם בעבר באתר פנטסיה 3000

המערכת

אמנות קרב מגע ויקיפדיה

צלצול. ושוב, חזק יותר.

זה הנייד שקניתי אתמול בערב בתחנת שינג’וקו.

שלוש לפנות בוקר. לא הופיע מספר על המסך. ניתקתי, וחזרתי לישון.

אחרי דקה, צלצל הנייד שוב, הדמות ששכבה לשמאלי מלמלה משהו ביפנית, והסתובבה לצד השני, ניתקתי שוב, הפעם שכבתי ער. יכולתי לחשוב על כמה סיבות שיתקשרו אליי בשעה כזאת, אבל אף אחת מהן לא הייתה טובה. אורות הניאון של רובע שינג’וקו הבהבו בחלון החדר. חיכיתי בסבלנות.

עברה דקה, הנייד צלצל, לחצתי על ענה, והקשבתי.

“סרן עדי בן אשר?” שאל קול צעיר.

“במיל'”, אמרתי. “כאב הראש מהסאקה של אתמול בלילה חזר, ובגדול.

הזקן רוצה לדבר איתך”.

“אבל אני לא רוצה לדבר איתו”.

שקט בצד השני. מסתבר שזו לא הייתה התגובה שהיא ציפתה לקבל.

“אבל…” היא עצרה. “הזקן רוצה לדבר איתך”.

הבנתי שזה לא ייפסק. הם מצאו אותי. “חברי אותנו”.

“עדי?” הקול המוכר נפל על אוזניי כמו הקול היבש של תוף לוויה.

“אתה יודע שלא, ואני לא עובד אצלך יותר”, סיננתי. הוא כמובן ידע את זה, אבל היה לי חשוב להגיד. כמו תמיד, הוא לא בזבז זמן.

“הפעלנו את נוהל חניבעל אתמול”.

“אני מצטער, אבל יש לך אלף איש מוכשרים יותר ממני לטפל בזה”, עניתי.

“זה ניר גלעדי, ואנחנו שוקלים להפעיל את נקודה עיוורת”.

הזדקפתי במיטה, ער לגמרי. זה היה סיפור שונה לחלוטין. “איך זה קרה?”

“הקו לא מוצפן, אנחנו צריכים את ההההמ… המומחיות המיוחדת שלך”. הוא לא נתן לי יותר משנייה. “מחכה לך אישור טיסה בדלפק של אל על בנריאטה, למעבורת, בעוד חמש שעות, אה ו… יש אישור מיוחד לאהה… החברה שלך”. העפתי מבט ימינה, הצללית הייתה שם.

“בנוהל הרגיל”.

לא נשארו שאלות. זה היה ניר. הייתי מחויב. “איך מצאתם אותי?”

“אלפרד מצא אותך”. השיחה נותקה. לשבריר שנייה חשבתי שראיתי את התמונה של אלפרד על המסך, אבל יכול להיות שרק היה נדמה לי.

קמתי מהמיטה.

“ריאו סאן?” סאקורה הייתה ערה. אור הניאון הכחול-אדום מבחוץ האיר את פניה היפות.

אבל ריאו סאן כבר לא היה שם. סרן עדי בן אשר (במיל’) כבר חשב על הדרך חזרה. “הונטוני גומן”, אמרתי, הדרך היפנית לבקשת סליחה מעומק הלב…

***

חמש שעות אחר כך הייתי על המעבורת לישראל עם שפע של זמן להערכת מצב.

המומחיות שלי הוגדרה על-ידי הזקן ביובש, באחד ממבדקי הקבלה ליחידה, כ”יכולת יוצאת דופן בשימוש באמצעי לחימה קרים”. גם זו דרך לתאר יכולת לשלוף חרב ולשסף את גרון היריב שלך במכה אחת.

קשים החיים לילד מעורב בבית ספר יפני. מיומנות באומנות הלחימה עוזרת מאוד כשלושה חברים לכיתה רוצים להדגים עליך תרגילי ג’ודו חדשים שלמדו אתמול בדוג’ו, ובפרט היכולת לתפוס מקל ולהשאיר עליהם כמה סימנים כחולים מרשימים. אחרי הפעם הראשונה, לא ניסו להדגים עליי עוד, והמקל לא זז מצידי גם בשבועות שאחר כך.

כשעזבתי את היחידה בישראל, הם היו בעיצומה של פיתוח של טכנולוגיה מסווגת. פרויקט תאורטי לחלוטין, שעל-פי מקורות זרים בדק את היכולת לא להראות למוח דברים קיימים. אני יודע שזה מבלבל, אז בואו נתחיל מההתחלה. יודעים מה זו נקודה עיוורת?

“נקודה עיוורת” היא אזור בשדה הראייה של העין שאינו נקלט בחוש הראייה. המוח אינו מקבל מידע על חלק קטן משדה הראייה של כל עין. הוא מצליח להתגבר על הבעיה באמצעות השלמת הפרטים שאנחנו לא רואים. למעשה הוא “מסמלץ” לנו את מה שהוא חושב שצריך להיות שם.

קחו קובייה ושימו אותה באמצע החדר. בזכות קרני האור שפוגעות בה וניתזות אל העיניים שלכם אתם רואים אותה. עכשיו נניח שיש דרך לספוג את כל האור שפוגע בקובייה כך שאף פוטון לא יינתז ממנה חזרה, כמו החומרים שמצפים מטוסים-חמקנים שלא מחזירים גלי רדאר. מה הייתם רואים אז?

הייתם רואים שחור. שחור משחור. כמו צבע ליבו של גובה כספים של השוק האפור או צבע עיניה של גברת מסוימת שהייתי איתה אתמול בלילה. עד כאן זו טכנולוגיה ישנה. חוקרים ב-MIT פרסמו מאמרים בנושא עוד ב-2024.

עכשיו, נניח ויש דרך להקרין בחזרה לעיניים שלכם בִמקום שחור משהו אחר. כלומר “לבלוע” את האור החוזר מעצם מסוים, ולשגר במקומו אור שלא קיים שם. לדוגמה, לבצע מניפולציה לתכונות האור החוזר כדי שידמה לאור הניתז מצורה של פירמידה. מה הייתם רואים אז? פירמידה במקום הקובייה נכון? המוח שלכם היה רואה פירמידה אמיתית במקום הקובייה, לא תמונה ולא סרט של פירמידה. גם אם אתם יודעים שיש שם קובייה, אתם תראו פירמידה.

הבטתי החוצה. מחלון המעבורת, נראתה הזריחה האדומה מאחורי הר פוג’י מפוארת. על כל היופי הזה תכף תרד החשכה.

ועכשיו בואו נתקדם עוד צעד בפיתוח. נניח שאפשר לשדר לעיניים שלכם במקום את האור הניתז מפירמידה, את האור שמופץ מסביב לקובייה: מאחוריה, מצדדיה, מעליה ומתחתיה. מה הייתם רואים אז? נו? נו? חמש נקודות לתלמיד החרוץ ביותר בכיתה. נכון, לא הייתם רואים את הקובייה. כי היא הייתה הופכת לבלתי-נראית.

קחו את התאוריה הזאת, את היכולת “הדני-דינית” הזו להיות בלתי-נראה, וחפשו לה שימוש מעשי לטובת האנושות. נגיד משהו שאימא תרזה הייתה מאשרת. אנחנו כמובן חיפשנו לזה שימוש צבאי.

אה. ועוד דבר אחרון שעוד לא הזכרתי. לחומר המדובר עוד תכונה אחת “שולית”. מאחר שהוא בולע 99.9 אחוזים מקרני האור, הוא גם לא מעביר 99.9 אחוזים מקרני האור. זה אומר שאם אתם עטופים לגמרי בחומר הזה, שום קרן אור לא תיכנס פנימה. עכשיו, אם אתם קובייה, זה לא אמור לשנות לכם משהו, אבל אם אתם בני אנוש, אתם נמצאים בחושך מוחלט.

***

חיכיתי ליד שער הצוות בירידה מהמעבורת. הטייס ירד עם התרמיל שנתתי לו בטוקיו. מהמבט בעיניים ראיתי שהציץ לתוכו.

“מוכר?” שאל. “זה מעל לדרגת השכר שלך”, עניתי. הטייס צחק והעביר לי את התרמיל. “אני לא רוצה לדעת”, אמר.

הצצתי לתוך התרמיל. “החברה” כמו שקרא לה הזקן נחה בתוכו. אם רק היה יודע.

בתוך התרמיל הייתה חרב מאסאמונה מסוג ואקיזאשי. הכנסתי יד ונגעתי בדבר היקר לי יותר מכול בעולם. הרבה מאמרים ואפילו סרטים נכתבו על יוצר החרבות היפני מאסאמונה ועל החרב האגדית שייצר, אשר אבדה אחרי מלחמת העולם השנייה. בתוך התיק לא הייתה ההונג’ו מאסאמונה האגדית. אבל הייתה חרב מאסאמונה אחרת שנוצרה במאה ה-14. בפעם האחרונה שאחת מהחרבות האלו נמכרה במכירה פומבית (מקרה נדיר במיוחד), קנה אותה קונה אלמוני מיפן דרך האינטרנט ב-2.5 מיליון דולר. היא ניתנה לי כמתנת פרדה, מסבי, בגיל 16, כשעזבתי את יפן.

“שמור עליה היטב, היא שייכת למשפחה”, אני זוכר את מילותיו. החרב הייתה לחלק ממני. וכבר אז ידעתי שמתנות ששייכות למשפחה מצד היפני שלי לא מוכרים לעולם.

הנהג שבא לאסוף אותי משדה התעופה היה זר לי. ככה זה כשאתה נופל מהגריד. דברים משתנים. אבל לפחות הבסיס של היחידה נשאר באותו מקום. הכיסוי היה מפעל תחמושת בלב מרכז הארץ. כל ההשתדלויות של השכנים להזיז אותו, לא עזרו. הזקן לא רצה לזוז.

המעבדה תפסה קומה שלמה בבניין. יבגני ישב ליד העמדה שלו כאילו תמיד היה שם. כשעזבתי, ברכת הפרדה שלו הייתה: “אתה עוד תחזור”.

עכשיו כל מה שהיה לו להגיד לי זה, “חזרת”.

“תודה יבגני, גם אני התגעגעתי”. אלפרד כבר היה סיפור אחר.

“עדי!” הדמות במרכז המסך הגדול שעל קיר החדר קמה מכיסאה. “כמה טוב לראות אותך שוב”. המבטא האנגלי היה בולט, חליפת שלושת החלקים והעניבה היו מגוהצות למשעי.

“תודה אלפרד, איך מצאת אותי?” “זה היה די קל. הרצתי שאילתה על תוכן שיחות נכנסות לטלפונים של בכירים של משטרת טוקיו במאגר של אשלון, ומצאתי דיווח על אחד ריאו סאן, אחר כך ביצעתי איתור קרבה על הטלפון הזה לכל הטלפונים שנמכרו בטוקיו ב”…

“אלפרד, חבאטיט (מספיק ברוסית)!” אמר יבגני. הדמות השתתקה באמצע ההסבר.

“תזכיר לי לא להיות כזה גלוי בפעם הבאה”, אמרתי. אלפרד חייך, אבל לא אמר דבר. הוא לא יוסיף לדבר לפני שיבגני ישאל אותו שאלה ישירה.

“אני רואה שקיבלת משרד חדש בזמן שלא הייתי”. אלפרד לא ענה, אבל שלח מבט לכיוון יבגני.

הוא לא “ראה” את יבגני במובן המקובל של המילה. עשרים מצלמות ושלושים מיקרופונים שכיסו את המעבדה נתנו לו תחושת מיקום מספיק טובה כדי לאכן את המיקום של יבגני ולהסיט את עיני האווטר לכיוון המדויק. האשליה עבדה טוב מאוד. יבגני הנהן לאלפרד קלות בראשו.

“קיבלנו יותר משאבים בשבילי בתקציב האחרון”, אמר אלפרד. “קומרד יבגני נתן אישור להרחיב את הדיורמה שלי”. אלפרד תמיד פנה ליבגני בתואר קומרד. זו הייתה בדיחה קטנה שהכניס אחד המתכנתים של יבגני, והוא החליק את זה ללא תגובה. את המבטא האנגלו-סקסי הכניס יבגני בעצמו, אבל זה היה בעדיפות נמוכה, וכשאלפרד היה עמוס, המבטא והמשרד נעלמו לצורך תגבור משאבי עבודה.

השערות הקטנות שעל צווארי סמרו. חשתי שינוי בלחץ האוויר בחדר. גם בלי להסתובב אחורה ידעתי שהזקן נכנס. “שלום עדי, טוב לראות אותך”.

הייתם חושבים מהכינוי שלו שייכנס גוץ קטן עם קרחת ושיער לבן, אבל הזקן נראה כאילו ליהקו אותו לסרט על ג’ורג פאטון. השמועה אמרה שהוא עדיין דוחק 150 בשכיבה. הרי הרצתי את הפגישה הזאת מאתיים פעם בראש מאז שיחת הטלפון האחרונה, כולל עשרות תשובות שנונות שיבהירו מי כאן הבוס האמיתי.

בפועל כל מה שיצא לי זה, “לא חזרתי בשבילך”.

הזקן חייך. “לא חשבתי שחזרת בשבילי, אבל תודה בכל זאת”.

הבנתי שבלי להרגיש עברתי למצב הקשב. אתה חייב להפסיק עם החרא הזה אמרתי לעצמי, הוא כבר לא המפקד שלך. “מי פישל?” שאלתי.

החיוך של הזקן נעלם מפניו מהר יותר מהבטחות של פוליטיקאי אחרי הבחירות. “ניר בכלל לא היה אמור לצאת לפעולה הזאת”, הוא אמר בכעס. “ראשי מדורים לא יוצאים לפעולות של החזרת אמצעים. היה חסר אדם והצוות היה צעיר ו…” הוא הניד את ראשו בתסכול, “האחראים יישאו בתוצאות, בוא נתמקד.”

“ניר הופרד מהצוות, ההמון כיסה אותו, והוא הצליח להוריד חמישה לפני שגברו עליו. העין בשמיים עקבה אחריו עד לתוך הקסבה, ושם נעלם לנו”, המשיך הזקן.

“אלפרד, ארכיון, תקרית 78G , איתור, מסך מלא”, אמר יבגני.

אלפרד והמשרד שלו נעלמו מהמסך. במקומו הופיעה תמונת לווין של המזרח התיכון שבזום מהיר אחיד גדלה עד שהקסבה מילאה את המסך. בפתח הג’ונגל העירוני הזה נראתה נקודה ירוקה ולידה כתוב נג-762845. הנקודה זזה. אחרי שלוש דקות הנקודה נעצרה ובמקומה הופיעו שתי נקודות, ירוקה שנעצרה, ואדומה שהמשיכה.

“כאן המלוכלכים הורידו מניר את שריון הלחימה, הם יודעים שעל כל שריון יש צ’יפ מעקב. מה שהם לא יודעים זה שביחידה משתילים בכל עובד צ’יפ אישי”, אמר הזקן.

בהיסח הדעת גירדתי בירך. הצלקת הקטנה היכן שהצ’יפ שלי היה מושתל נעלמה מזמן.

“אנחנו יודעים איפה הם מחזיקים אותו, אנחנו יודעים מי שומר עליו, אנחנו יודעים מתי החלפת המשמרות. יש לנו עיניים מבצעיות בפנים, ורדאר אנשים מבחוץ, רוה”מ שחרר משאבים בלתי-מוגבלים, אבל…” כאן הייתה פאוזה. ידעתי שהינה בא הנושא הנשוא והמושא כולם ביחד. הבעיה שבגללה אני כאן ושרק עדי בן אשר יכול לפתור. Drum roll please.

“הוא ממולכד עם מתג איש מת עליו”.

מצמצתי.

“אלפרד, תמונה בבקשה”, הזקן תמיד היה מנומס כשדיבר למערכות בינה מלאכותית. התמונה של אלפרד נעלמה, ובמקומה הופיעה תמונה של ניר, יושב במרכז החדר. התמונה צולמה מלמעלה על-ידי אחת מהעיניים המעופפות שהיחידה החדירה לזירה, ובה ניר נראה אזוק בידיים וברגליים, מאחוריו ישבה דמות בבגדים אזרחיים כשידיה על בִּרכה. נראה היה שהיא מחזיקה בידה דבר שהזכיר אקדח סימון מחירים קטן.

“אלפרד, זום על היד”, התמונה עשתה זום על היד הימנית של ניר. יבגני מלמל קללה ברוסית מתחת לאף.

“אלפרד זום על היד הימנית של מטרה ראשית”, הזקן תיקן ביובש. התמונה יצאה החוצה וחזרה לזום על יד המטרה הראשית. זה עדיין נראה כמו אקדח סימון מחירים כששני חוטים יוצאים ממנו אל מחוץ לתמונה.

“אלפרד, תיאור של המתג בבקשה”, ראשו של אלפרד הופיע בריבוע קטן בפינה הימנית העליונה של המסך. “בתמונה מופיע מתג הפעלת מתקן חבלה בתצורת הפעלה פסיבית הידוע גם בשם “מתג איש מת”. הכוונה לכך שכל עוד יד המפעיל לוחצת על הדק המתג, המעגל נשאר סגור ולא אקטיבי. ברגע שיד המפעיל משחררת את ההדק מסיבה כלשהי, המעגל נפתח והמטען מופעל”.

“אלפרד, אתה לא יכול לשבש את המעגל בתוך המתג ולשמור אותו סגור?” שאלתי.

הראש של אלפרד נראה מתנצל. “ניסינו את זה כבר לפני יומיים. חתימת החום של הסוללה מראה שזה דגם סיני-קרבי ממוגן, אני לא יכול להשרות שדה מספיק חזק שישפיע עליו”.

“למה לא להפעיל עין מבצעית ולחתוך את החוטים?” המשכתי להציע פתרונות.

“עדי, כל חיתוך של אחד החוטים יפתח את המעגל”. אם היה אפשר להעביר גלגול עיניים בקול, אלפרד היה עושה זאת בהצלחה.

“בוא עדי”, הזקן נשמע עייף. “מחלקת מחקר עברה על כל התסריטים האפשריים ועל עוד כמה שהציע אלפרד, אנחנו לא יכולים לפרוץ לחדר. המטרה תשחרר את המתג. אנחנו לא יכולים להרדים, לנטרל, להשפיע בצורה כל שהיא על המטרה, כי המטרה תשחרר את המתג. אנחנו לא יכולים להפעיל טכנולוגיה על המטען, המטרה…” “תשחרר את המתג”, השלמתי את המשפט.

“אלפרד הציע פתרון אחר”, הינה זה בא, חשבתי לעצמי. אלפרד אתה רוצה לתאר את הפתרון בבקשה?” הזקן ביקש בקול שקט.

“בשמחה, אדוני”, התמונה חזרה לאלפרד במשרד, לוח גדול ירוק שלא היה שם קודם הופיע על הקיר. “מחלקת מחקר חישבה שיש סיכוי של 85 אחוזים שהמתג יישאר סגור למשך חמש שניות במקרה של הפרדה מדויקת של כף היד של המטרה מהמטרה עצמה. חישבתי שבתנאים אופטימליים תוכל להשתמש באמצעי האישי שלך, לנתק את כף היד מהמטרה, לנטרל אותה, ולתפוס את המתג במסגרת הזמן המינימלית”. על הלוח הירוק הופיעה אנימציה מאוד סטרילית של כף יד מופרדת מזרוע, היד החזיקה אקדח סימון מחירים.

“אבל איך אני יכול להיכנס לזירה בלי שיראו…?” השתתקתי באחת.

“זהו עדי”, אלפרד נראה עליז ביותר, “אני מציע להשתמש בנקודה עיוורת כדי להכניס אותך לזירה. אחרי שתהיה בפנים אני מציע שתשתמש ביכולת המיוחדת שלך כדי לנטרל את המטרה, לאבטח את המתג, ולחכות לכוח הפורץ שיבוא לאבטח את הזירה”. המחשב המטורלל הזה אשכרה שלף סיגר מכיס החליפה והכניס אותו לפה.

“תן לי לראות שהבנתי הכול”, אמרתי לאט. “אתם רוצים שאני אשתמש בטכנולוגיה שאיננה מבצעית, שגורמת לי ללכת עיוור בחשכה, להתגנב לתוך חדר מאובטח בכבדות, לחתוך את היד של המחבל, להרוג אותו, ולתפוס את המתג כשאני עיוור וכל זה תוך חמש שניות?”

“בדיוק עדי, תפסת את העניין”, אלפרד מחא כף בהתלהבות.

הסתכלתי על יבגני, הוא כיסה את פניו בכפות הידיים. הסתכלתי על הזקן, הפנים שלו היו אטומות כמו פניו של ספינקס.

“זה לא יעבוד”, אמרתי.

***

אחד השיעורים הקשים ביותר שלימד אותי הסנסאי שלי, היה לפעול בלי לחשוב. ואכן, היו כמה ניסויים שהדגימו את היכולת של המוח להפעיל את הגוף לפני שהתקבלה החלטה מודעת.

“אבל סנסאי, איך אני יכול לפעול לפני שהחלטתי לפעול?” הסנסאי היה חוזר ואומר בסבלנות אין-קץ: “בודהה אמר – כאשר ‘הכוונה נכונה’, אין צורך במחשבה, אתה יודע לפעול.”

בשלושת הימים הבאים תרגלתי ללא הפסקה. ניסיתי לתפעל את הגוף ואת החושים בלי שהמחשבות יפריעו. זה לא הצליח.

בלילה של היום השלישי, מיואש, הלכתי לדבר עם אלפרד. המשרד שלו על המסך היה ריק, “אלפרד”, אמרתי בקול. הדלת על הקיר נפתחה ואלפרד נכנס לחדר. הסימולציה הזאת נעשית ממשית יותר ויותר, ציינתי לעצמי.

אלפרד התיישב על הכיסא, הניח רגליים על השולחן ואמר: “עדי”.

“תן לי את אחוזי ההצלחה של המשימה”. הדמות על המסך מצמצה פעמיים.

“אחוזי ההצלחה נשארו 85″.

“אבל אני לא מצליח לבצע”, אמרתי, “איך זה יכול להיות שהאחוזים נשארו אותו דבר?”

“נקודה עיוורת עובדת תקין. היכולות שלך קיימות. הסימולציה שלי מראה שאתה מצליח לבצע. אין סיבה לשנות את אחוזי ההצלחה”.

“אבל אלפרד, במציאות אני לא מצליח! מה אתה חושב שאני צריך לעשות?”

המשרד במסך נעלם, הדמות נעמדה ישירות מול “המצלמה”, כל שרידי המבטא נעלמו, ואפילו תווי הפנים נראו שטוחים מהרגיל. בזווית העין ראיתי הודעה באדום על המסך של יבגני: “system overload”.

“עדי, אתה יודע שאני לא באמת חושב במובן שאתם המשתמשים חושבים. אני אוסף של תוכנות שיודעות להביא נתונים ולשקלל אותם כמענה לבעיה מסוימת שמוצגת לפנינו. לשאול אם אני חושב זה כמו לשאול: האם צוללת יכולה לשחות? אבל…” הדמות במסך התקרבה יותר עד שרק הראש מילא את כל התמונה. “אנחנו מכירים מאז שעליתי לאוויר. אנחנו צוות במשימה הזאת. אני מרגיש…” המסך התרוקן לחלוטין והפך אפור. “כן, המילה היא מרגיש”. הקול המשיך לרחף בחדר. “אני מרגיש שאתה ואני יכולים לבצע את זה ביחד ולהציל את ניר”.

לא ידעתי מה לומר. צלצול הנייד שלי הציל את המצב. זה היה יבגני: “מה אתה עושה עדי? יש לי התראות על שימוש יתר במשאבים מצד אלפרד.”

“הכול בסדר יבגני, נדבר אחר כך”, אמרתי וניתקתי את השיחה.

המשרד הופיע שוב על המסך כשאלפרד יושב הפעם על פינת השולחן ומחייך.

“אלפרד, לא ידעתי שאתה מרגיש דברים”.

“כן, זו תוכנה חדשה שמדרגת לפי מידע שאינו ודאי ושאינו קשור ישירות לתוכן הבעיה. היא מקבלת זכות הצבעה על פתרונות במסגרת הקונסורציום, שמשקלל את התשובות”.

“באמת? הצוות כתב תוכנה כזאת?”

“לא, הצוות לא כתב את התוכנה הזאת”, החיוך של אלפרד נעלם.

“אז מי כתב את התוכנה?” משום-מה לקח לאלפרד שלוש שניות לענות.

“אני כתבתי את התוכנה הזאת”.

אלפרד כותב את התוכנות שלו-עצמו? זה משהו שאני צריך לגרוק לעומק, אבל לא עכשיו.

“אז מה עושים חבר?” השאלה הייתה מופנית אליו, אליי, ולכל העולם בעצם.

אלפרד נראה רציני, “אף פעם לא היה לי חבר, עדי. אבל אני לא אשאיר אותך בחשכה”.

***

הקסבה הריחה בדיוק כמו שזכרתי. החליפה נצמדה אליי כעור שֵני. עשיתי עוד בדיקת שמע ונשמתי עמוק.

00. אני מניח שלמתבונן מבחוץ זה היה נראה כמו מעשה כשפים. אבל בשבילי זה היה יותר כמו סרט בהילוך איטי. הקול של אלפרד באוזניות נשמע שטוח, “2 קדימה לאט”. הכוונה הייתה לשני צעדים שלי קדימה בקצב איטי. הרגשתי את הדמות שלפניי מתקדמת, הוא נקש בעדינות על דלת הברזל, שמעתי את התשובה מבפנים “כנס”. שמעתי את שקשוק המפתחות כשפתח את הדלת. “ארבע קדימה, מהר!” נכנסתי אחריו פנימה: “ארבע שמאלה מהר!” שמעתי את הדלת נסגרת.

“עדי, פעל עכשיו” התחלתי לזוז לפני שאלפרד דיבר. הייתי החושך, הייתי התנועה עצמה, בעת ובעונה אחת. כמו שהסנסאי תמיד אמר: “אם אתה חושב על התנועה, זה כבר מאוחר מדי”.

הרגשתי את ניר. הוא נשם כמו ניר, הריח כמו ניר, ותפס נפח במרחב כמו ניר. מאחוריו הרגשתי בנוכחות של דמות נמוכה. פסעתי צעד וחצי, ועברתי לעמדת שליפה. יד ימין עטפה את הניצב. דרך הכפפה הרגשתי את הקשיחות המוכרת, האצבעות והאגודל במקום המיועד. עליתי לעמידה קרבית, משקל מונח על הרגל הקדמית, פיסוק ברוחב הכתפיים. החרב נשלפה מהנדן המוסווה והופיעה באוויר. שמעתי את הנשימה של הלהב. היא נעה באוויר בידי, חסרת משקל.

21. צעדתי שני צעדים שמאלה תוך כדי הנפה גבוהה וחצי סיבוב ימינה. הלהב ירד בקשת כלפי מטה. שמעתי את השרירים שלו מתכווצים בבהלה ואחר כך כשההבנה התחילה לחלחל – את פרקי האצבעות מתחילים להתיישר.

22. הלהב פגע במפרק היד. חשתי את הפגיעה, את ההתנגדות ואת השחרור. הכול במין התמשכות אחת של אירוע. כשרואים הדגמות של חרבות יפניות בטלוויזיה, זה תמיד על קנה של במבוק. זה נראה כל כך סטרילי ונקי. החתך תמיד חד וחלק. העברתי את המשקל לרגל שמאל כציר סיבוב כשרגל ימין מבצעת סיבוב שלם וכל הגוף עוקב אחריה תוך צבירת תנופה. הלהב צרח באוויר בקול מיוחד שהייתי יכול לזהות מתוך מאות חרבות אחרות. ואז פגיעה של מתכת בעור, שרירים ועצמות. שלוחה אחת עם יד ימיני הרגשתי את משיכת החיתוך והכניעה של הגוף לפלדה. 

23. הסרתי את המסכה. העולם גדל מנקודה אין-סופית של חושך לכדור גדול של אור. גוף חסר ראש התמוטט לאיטו לרצפה, מזווית העין ראיתי את העיניים המבצעיות מסתערות על המטרה המשנית שהכניסה אותי לחדר. חיפשתי נואשות נקודת אחיזה במציאות המוארת מדי, עד שהעולם נכנס שוב לפוקוס.

24. חצי מטר ממני ישב ניר. זינקתי לעבר המתג. בגוף האדם יש חמישה ליטרים של דם, לפחות מחצית מהכמות הזו הכתימה את הרצפה. החלקתי על הדם, בלי מחשבה, בלי ידיעה, בלי מודעות – הגוף לקח פיקוד. חצי גלגול לפנים, התמתחות קדימה ותפיסה של המתג.

25. ניר הסתכל אחורה. הפנים החבוטות שלו חייכו: “ילד, תמיד הייתה לך כניסה דרמטית”, אמר.

“הייתי לוחץ לך את היד, אבל אתה מבין…” עניתי.

שמעתי את אלפרד: ” כוח חילוץ כניסה”, שמעתי את הפופים של משתיקי הקול מבחוץ. ואחר כך דממה.

“פורץ!” נשמעה קריאה מאחורי הדלת. המנעול זהר בלבן ונמס. הדלת נפתחה. חמישה אנשים מכוסים בשריון לחימה פרצו בזריזות אל החדר, כל אחד מהם תפס עמדה בכיסוי.

“חבלן!” נשמעה קריאה נוספת. החבלן התקרב אליי במהירות. “עדי, אני הולך להעביר אליי את המתג, תהיה זהיר טוב?”

“you can bet your life on it”, אמרתי.

“זה מה שאני עושה בעצם”, שמעתי את החיוך מאחורי המסכה. המתג עבר בזהירות הנדרשת. הרגשתי שאני חייב לשבת וקרסתי בפינת החדר, כאשר כל השאר עובר על פניי כמו סרט מצויר על סטרואידים.

“עדי, עכשיו כשסיימנו את האירוע הזה”, במרוחק שמעתי את אלפרד באוזניות, “אפשר לשאול אותך כמה שאלות על הומור אנושי?”

***

אחרי כל שחזורי האירוע, התחקירים והתודות, מצאתי את עצמי במשרדו של הזקן. בדרך כלל על שולחנות דומים יש מזכרות חיים, דגם של מטוס עם הכיתוב “תודה מיחידה 669”, רסיס או תרמיל של כדור. על השולחן של הזקן היו רק מסך מחשב ותמונה ממסוגרת של נערה צעירה בשנות ה-20.

“תודה עדי” הוא אמר ממבצרו מאחורי השולחן. “אתה יודע שהתפקיד שלך מחכה לך אם תרצה בו.”

“זה היה חד-פעמי, אני לא יכול לחזור”, אמרתי.

“אני מבין על מה אתה חושב. אבל אתה עושה טעות. מה שקרה בינינו הוא חסר משמעות. בינך לבין אלפרד יש סינרגיה שלא קיימת עם אחרים. אתה מוותר על הזדמנות להיות בצוות אדם-מכונה מבצעי ראשון שידוע לנו”.

***

האורות ממסכי הלדים הגדולים של שינג’קו הציפו את הרחובות בשלל צבעים כשיצאתי מהתחנה. הרעש של אלפי הצעירים היפנים, התיירים, דוחפי הפרסומות, הראנרים המקצועיים, הפך את המקום לכוורת הומה של תזיזות, המולה וחשמל שבאוויר.

ריאו סאן הלך ותפס את מקומו של עדי, שנמוג לאיטו. תהיתי איפה אוכל למצוא את סאקורה בשעה כזאת, כדי להמשיך להתנצל. לפתע הייתה הפרעה בכוח, אנשים הרימו ראש למעלה ורעש תמיהה התפזר באוויר. על מסך הלד הענק מתחת לפסל הגדול של גודזילה הופיעה התמונה של אלפרד צוחק, ומתחת מילים בעברית!

“להתראות עדי”. אמרה הכתובת, אחרי עשר שניות היא נעלמה, והמסך חזר לפרסומות הרגילות,

אני חייב להיפטר מהנייד שלי, חשבתי לעצמי.

תגובה אחת

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

אחד + 3 =