על יומנו של שופט חוקר מבלואה, צרפת

בהשראת קפקא, שאצלו פעמים רבות אין סיומים "מסודרים", וברפרור לספרו "רוצח בחג המולד", אבי גולדברג כותב סיפור שמשאיר את ההמשך לדמיון הקורא.

המערכת

"התשוקה לכתוב, מחלחלת, פועמת, בליבות כה רבים. מאז היו הסימנים לכתב. לא לפני כן. כל אנתרופולוג יודע כי במקום שבו לא היה קיים כתב, במקומות שאין הכתב שגור אפילו בימינו, מדברים, שרים, מדקלמים ומפתחים כושר זיכרון שכיום כבר לא תוכל למצוא בינינו, המודרניים, האנשים המסתמכים על נייר, על מחשב, על כלי עזר. 

הן התורה שבעל פה של היהודים וגם הברית הישנה התורה שבכתב, נמסרה בתחילתה בעל פה מדור לדור עד שנמצאו לה כתבנים, עד שהיו מי שיכולים להעלות עלי קלף את ששמעו, והיו כאלה שיכולים היו לקרוא את שכתבו אחיהם הכתבנים ה"סופרים". עד לאותה תקופה שבה היה הכתב ראוי לשמש את עלילות ואת מעשי האדם, היו נמסרים דברי ימי עולם מפי הרפסודיים, אותם נוודים, כפי שנקראו ביוון העתיקה, אלה נושאים בזיכרונם טקסטים ארוכים, סיפורי מאורעות במשך מאות שנים, עד שיכולים היו לפרוק אותם, את העלילות כדי שיועלו על הכתב בידי רושמי העיתים, בידי מחזאים, בידי משוררים, ואז בהיזון חוזר עיבדו אותם דברי ימים שסופרו, ליד מדורות ליל בנאות מדבר או באוהלי קידר או בספינות שהלכו בין חופי אסיה הקטנה ליוון לקומדיות ולטרגדיות ולמיתוסים ולהיסטוריה ולספרי קודש שנכתבו על פי קורותיהם, מהחומר שנמסר בכל פה. 

מאז השתנה העולם ואת הזיכרונות רוצים אנשים לכתוב, לא לדקלם. 

זיכרונות עלי נייר לעולם אינם האירועים שהתרחשו בעבר אלא עיבוד שלהם במכונת הזיכרון הפגומה, כפי ששוכתבו על ידי האגו העריץ, בשיטור ההכרה. זיכרונות כתובים הם יצירת חיים מבוימים, עבר בתחפושת. העבר הוא בצק שנלוש מוגש בכתב. הצורך לתקן ולשנות בכתב את המהלך האמיתי של הדברים לכדי יצירת אמנות, נעטפת בהילה, למורשת, לחותם. המחיר הוא תמיד סילוף עובדות, השמדת ראיות, זיוף מכתבים. העבר, עברם של הכותבים כחלום או סיוט, ולו במחיר הכפשת הזולת, בגידה בזכרם של עמיתים, חברים. 

התשוקה לכתוב מפעמת, הכתיבה היא צורך, ניסיון לבטא את שאינך יכול לומר בשפתיך, או שאיחרת לעשות זאת, ואתה מותיר זאת לדף הריק, לריחוק הזמן שחלף, להסתלקותם מהחיים של אלה שיכולים לבקר את כתביך. להעמיד דברים על דיוקם. כותבים בשלב מאוחר של חייהם כדי שלא יישאר מי שיתווכח עימם, כדי שלא יהיה מי שיזכור, יהא אשר תכתוב אשר יהא.

 ניקולאס זיליך, סטודנט ביוניברסיטי מדיקל קולג' בלונדון, החליט שייעוד חייו הוא הכתיבה ונטש לימודיו. לאחר הצלחה מסוימת החלה תקופה ארוכה של יובש. המוזה, שחיבבה אותו בתחילה, עברה לחדד את עפרונותיהם של יוצרים אחרים, והוא, ניקולאס זיליך, שכבר קרא ספרים רבים והכיר סופרים ידועי שם והיה תלמיד לרפואה, הסיק כי כדי להיות סופר, עליו ללקות במחלה כלשהי, שתיצור דלקת כרונית שתגרה את הגוף ותעודד את דחף הכתיבה שלו. הוא דימה לעיני רוחו שרק כאב פיזי, לקות כלשהי, כמו השחפת של קיטס, האפילפסיה של דוסטוייבסקי, העגבת של ורלן, או הקצרת של צ'כוב נחוצות כדי לשכנע את המוזה לשוב אליו. 

ניקולאס זיליך לא היה ולא נברא, הוא דמות בספרו של ריצ'רד זלצר, פרופ' לרפואה שתשוקת הכתיבה בערה בו עצמו. 

השופט החוקר בדימוס אנרי דה שרנייה, אינו דמות ספרותית. הוא בן למשפחה שקורותיה כתובים כבר בספרי ההיסטוריה, שאת אבות אבותיה אפשר היה לצטט מתוך ספרים המצויים בספריה הלאומית של צרפת.

הוא נאלץ לדחוק את תשוקת הכתיבה שלו מפני הצורך בכתיבת דו"חות חקירה, פרוטוקולים של חקירות, בקיצור להצטיין בעבודתו כשופט חוקר, שנחשב במערכת בתי המשפט כאחד מהטובים שפעלו בצרפת בעת האחרונה. הוא רק כותב את זיכרונותיו. 

הוא אינו שואף לכתיבה אמנותית, אלא לכתיבה מדויקת. דחף הכתיבה שלו נובע מסיבה אחרת לחלוטין. אין זו תשוקת הכתיבה כשלעצמה המפעמת בו, וגם לא ניסיון לעצב את חייו הפרטיים או הציבוריים מחדש. הוא אינו מספר את חייו לקורא – אלא לעצמו. הכתיבה היא הדרך שבחר כדי להחזיר לעצמו מעט מכבודו העצמי לעת זקנה, ליישר את מצפונו שהתפשר והוכנע, מצפון שנרמס שוב ושוב תחת עול מערכת החוק אין ספור פעמים במהלך חייו. עליו להשקיט את מצפונו הדווה, שנאלץ לפשרות אין סוף, לגרימת סבל ועוול, בשם החוק הכתוב.

הוא חייב להסתכל בראי הפנימי של עצמו, ולהודות במה שהיה לו חשוב ועליו כיסה, בגילוי הדברים כפי שהם, ולא כפי שנכתבו עד כה בפרוטוקולים שהגיש לבתי המשפט".

זו הייתה ההצהרה מרגשת בפתח הזיכרונות שכתב אנרי דה שרנייה, לשעבר מבכירי השירות הציבורי בצרפת, שופט חוקר במערכת המשפט של נפת הסיין שפרש לגמלאות לפני שנתיים.

האיש שכל דיבורו היה תמיד שקול ומדוד, החלטותיו היו לעולם אובייקטיביות, והסיכומים שהגיש לבתי המשפט בתיקים פליליים אין ספור – ובעיקר בתיקים פליליים חסויים לפי החוק לביטחון המדינה, ובמאבק בפשיעה מאורגנת ובטרור – היו מלאכת מחשבת בניסוח ובהבנת החוק הצרפתי. 

כתיבתו התמה הייתה קריאה לחלוטין, ככתב ידה של עלמה בבית ספר תיכון פרטי לבנות בעיר טור, בו למדה אשתו לעתיד בצעירותה. אותיות מעוגלות נוטות מעט ימינה, הקפדה על משפטים, פיסוק, והדגשים, פרי חינוך משובח מהגיל הרך ועד בגרות. את הנחוץ לו לצורך הכתיבה רכש באחת החנויות המיוחדות לצורכי כתיבה האחרונות שנותרו בפריז. בפאפטרי די דום במונפארנאס, שעדיין מספקות כריכות עור, סוגי נייר איכותי, ועטים וכלי כתיבה שמעטים ממשיכים להשתמש בהם.  מתנייד היה בפריז באמצעות המטרו או רכב משטרתי שהועמד לרשותו מפעם לפעם. איש של הרגלים, לבן שיער, גבה קומה, שנוכחותו במשך עשרות שנים במסדרונות הקרים והארוכים של היכל הצדק והקה ד'אורפבר הייתה כשל רוח רפאים שכולם חיבבו. 

מסדרונות היכל המשפט בפריז היו תזכורת למאות שנים של מערכת חוק, עמוד שדרה של חברה אירופאית שהתעצבה, השתנתה, ושרדה את תהפוכות ההיסטוריה, ובאיטיות, עם השתנות החברה, השתנתה גם מערכת המשפט, שכופפה את חוקיה, מתאימה אותם לחברה הצרפתית שאותה היא משרתת. 

אנרי הניח את מכונת הבייבי הרמס הישנה, עליה הדפיס עשרות שנים, בתוך שידה. את זיכרונותיו כתב בכתב יד מתעגל, המענג את הדף, כתב יד של איש משכיל קפדן בגמלאות. שערו שהאפיר, חלוק הבית הנאה שלו אותו עטה בשעת בוקר מוקדמת, העניקו לו את מקומו בבית המשפחה העתיק אותו ירש, בית הכפר שאליו עבר לגור דרך קבע לאחר פטירתה של אשתו בתחילת השנה. הוא חש בצורך לסיים את חייו בבית המשפחה מדורי דורות. רצה, בשפת הברית הישנה בה עיין מידי ליל לפני שנתו "להיאסף אל אבותיו".

בבית הכפר של משפחתו מדורי דורות חש, ללא מליצה, את ההיסטוריה רובצת על כתפיו והוא רק חייב לה פרק נוסף. חלקת הקבר המשפחתית הייתה רחבה דיה כדי להיטמן בה בבוא העת, והמרחק מבית הכפר אליה היה קצר. את דירתו המרווחת, בה התגורר כל חייו הבוגרים עד להתאלמנותו, הדירה המשקיפה על פארק מונסו, הותיר למגורי בתו ובני משפחתה. 

הפסקאות האחרונות שנכתבו בידי אנרי דה שרנייה, התייחסו לתיק חקירה שנפתח בסמוך לפרישתו מתפקידו, חקירה שהחלה לפני כארבע שנים, תיק שנדמה היה "קטן למידותיו" של השופט החוקר הוותיק. חקירת רצח בנאלית שנמסרה לטיפולו למורת רוחו. הוא כבר שימש שופט חוקר בפרשיות סבוכות יותר. הפסקאות הללו שכתב מתייחסות לרצח של אישה צעירה בחג המולד במלון בפריז. תמיד התגאה בהשתייכותו למשפחה שעסקה בהגנה על החוק והסדר בצרפת. שניים מזקניו, הורי הוריו, אף כיהנו כשופטים בבית המשפט העליון לערעורים בתקופת האימפריה השנייה תחת שלטונו של האחיין הבונפארטי, שהתהדר בתואר נפוליאון השלישי, מתיימר לעלות על דודו הקורסיקאי הקטן. 

אנרי התגאה במיוחד באבי סבו, שעליו שמע מסבו בילדותו. הפרקליט המוכשר היה בזמנו עוזר משפטי צעיר לתובע המלכותי זאנייקומי, במשפט חברי ה"כת הסן סימוניסטית", כך כינה אותם סבו שתיאר בפניו את קורות המשפט, את פרוספר אנפנטין וחבורתו. המשפט שהתקיים בחודש אוגוסט הלוהט 1832 באולם דחוס בקהל עיתונאים וסקרנים ותומכי בני "המשפחה" הסן סימוניסטית שעמדו לדין. 

אבי סבו נחשב למי שהכין בכישרון את תיק התביעה והראיות ופירק בטעוניו הבהירים את קו ההגנה של הנאשמים, של ה'אב' אנפנטין ובני עדתו, שטענו שה'נצרות החדשה', שבצילה התקיימו מסיבות ההפקר בבית שהחזיקו ברי דה מנילמונטן, היתה רק טכסים דתיים. 

הם הואשמו בהתארגנות בלתי חוקית ופגיעה במוסר הציבורי על פי סעיף 291 של החוק הפלילי משנת 1810 של הרפובליקה הצרפתית. 

את דפיו של היומן  מילא אנרי באדיקות מדי בוקר. יומן בכריכה מעוצבת, מעור אייל, שסמל משפחתו הוטבע בה.

הספר נמצא על גבי מכתבת עץ אגוז כהה בבית הכפר שלו בעיר בלואה שעות אחדות לאחר שלקה בליבו ומת. באותו בוקר גורלי נמצא היומן פתוח לרווחה על המכתבה לצד ראשו המאפיר של הגבר גבה הקומה בעל הפנים האציליות.