דב ליפשיץ דן בצורה שבה מעצבת הסופרת איילת הלפרין קייטס מחוז ספרותי שזכה עד כה לייצוג מצומצם יחסית בספרות העברית. המחוז הספרותי שלה איננו הקיבוץ, לא העיר הגדולה, ואף לא מושב העובדים, אלא היישוב הקהילתי הדתי הלאומי של שלהי שנות התשעים וראשית שנות האלפיים.
המערכת
איילת הלפרין קייטס, הבית של הלב, 2026
תקציר הספר:
איתיאלה בלום-עגנון חיה לפי הספר. היא נשואה לטל ההיי-טקיסט, אמא לחמש בנות תוססות, ומתמודדת בין השאר עם בוסית מנותקת, קלתאה מפונקת, ומשימה אחת: שכולם יהיו מרוצים.
עד שיום בהיר אחד, חברות ילדותה מזכירות לה נדר שנדרו יחד בגיל חמש עשרה, ומעמתות אותה עם הפער בין מי שהייתה ומי שהיא היום. ואם זה לא מספיק, בתזמון קומי ולא צפוי, דורון אהוב נעוריה מופיע ומציף זיכרונות ונושאים לא פתורים.
איתיאלה יוצאת למסע בניו-יורק, מלווה בחברותיה, אהוב נעוריה, ורשימת חלומות מהעבר. לראשונה יש לה הזדמנות להתעמת עם הבחירות בחייה ולבחור מחדש. האם יהיה לה האומץ?
איתיאלה בלום-עגנון חיה לפי הספר. אך האם היא חיה לפי הספר הנכון?
זוהי קומדיה רומנטית נוגעת ללב, שנונה ומצחיקה, על אימהות, חברות אמיצה, חלומות ואהבה, על רקע פסקול ניינטיז משובח, שקשה להניח מהיד.
הבית של הלב הוא ספר הביכורים של איילת הלפרין קייטס, אמא לשש בנות וכלב, המטפחת מנעוריה את אהבתה הנצחית לבקסטריט בויז ולקפה. בבגרותה היא מטפחת תלות בבנות גילמור, אובססיה לכתיבה והערכה לזה שכבר עשרים שנה הוא הבית של הלב שלה.
"זה היום הראשון לחופש הגדול ואני חוזרת מהספרייה ביישוב עם ארבעה ספרים. אני יחפה כי אני אוהבת להרגיש את חום המדרכה, כן זה קצת שורף, אבל הייתי ילדה וזה נתן לי הרגשה שאני אמיצה ומיוחדת, שאני חזקה יותר מחום יולי על המדרכה…" (עמ' 49).
ישנם משפטים ספרותיים שבקריאה ראשונה אין בהם משמעות רחבה, אך דווקא בפשטותם הם מצליחים ללכוד, בפסקה קצרה, עולם שלם. כך הוא גם הקטע הקצר מתוך ספרה של איילת הלפרין קייטס, "הבית של הלב". אין בו דרמה גדולה ואף לא אירוע מכונן. נערה חוזרת מן הספרייה המקומית כשבידיה ארבעה ספרים, יחפה, על מדרכה לוהטת של חודש קיץ.
אולם מאחורי התמונה היומיומית הזאת מסתתר לו מרחב תרבותי שלם: יישוב קהילתי קטן שבו הספרייה נמצאת במרחק הליכה; הרחובות בטוחים מספיק כדי שילדים ינועו בהם לבדם; והמרחב הציבורי נתפס כהמשך טבעי של הבית. ההליכה היחפה היא לא רק זיכרון נוסטלגי, אלא ביטוי לקרבה בלתי אמצעית בין האדם לבין סביבתו: קרבה המאפיינת את הילדות ואת תחושת השייכות למקום.
שימו לב לפרט הזעיר, כפות הרגליים היחפות הנוגעות במדרכה, וגלו את אחד מהמוטיבים של הרומן – הסביבה הטבעית והמרחב הפיזי אינם משמשים כאן תפאורה בלבד. הם שותפים פעילים בעיצוב הזיכרון, האישיות, והחוויה האנושית. הספרייה, הבית, הרחוב, השבילים, המדשאות, והחום של הקיץ הישראלי אינם רק מקומות שבהם מתרחשת העלילה; הם הופכים לחלק בלתי נפרד מן האופן שבו הגיבורה מבינה ומבטאת את עצמה ואת העולם שסביבה. הבית, במובן זה, איננו רק המבנה שבו חיים, אלא מכלול של ריחות, צלילים, צבעים, ונופים שנצרבים בזיכרון וממשיכים לעצב את האדם גם שנים לאחר מכן, גם אם במקרים רבים עזב את המחוזות הללו.
רעיון זה איננו חדש בספרות העברית ובוודאי שלא בספרות הכללית. מאז ימיה הראשונים היה למקום תפקיד מרכזי בעיצובה של היצירה הספרותית. חוקרי ספרות כתבו לא פעם שהמרחב הספרותי איננו רק רקע גאוגרפי, אלא מרכיב יסודי בבניית העלילה, הדמויות, והמשמעות. המקום הוא זירה שבה מועלות שאלות ותהיות של זהות, שייכות, זיכרון, אמונה, אהבה, והתבגרות.
בשל כך נוטים סופרים רבים לשוב ולחזור אל אותו מרחב המוכר להם מילדותם או מנעוריהם, ולהפוך אותו למה שמכונה לעיתים "מחוז ספרותי": מרחב ממשי שהופך באמצעות הספרות למקום בעל משמעות סמלית ורגשית.
כך, למשל, ש"י עגנון שב וחוזר אל בוצ'אץ' (המכונה בספרותו שיבוש) ואל ירושלים, שתי ערים שהפכו ביצירתו למרחבים עמוסי זיכרון ומשמעות. עמוס עוז עיצב ביצירותיו את ירושלים של שנות המדינה הראשונות ואת הקיבוץ כחלק בלתי נפרד מן העיסוק בזהות הישראלית. מאיר שלו שב וחוזר אל כפרי עמק יזרעאל והופך את נופי העמק לדמויות אנושיות ומלאות עומק. ואילו אורלי קסטל-בלום מעניקה לתל אביב מעמד של גיבורה ספרותית נוכחת, על קצב החיים, הניכור והאירוניה המאפיינים אותה. בכל המקרים האלו, המקום חדל להיות רק נקודת ציון על המפה והופך למעין מעבדה ספרותית, שבה נבחנות מחדש שאלות יסוד של הקיום האנושי, ועוד יותר מזה, שאלות המעסיקות את הסופר, גם לאחר שנים.
גם יצירתה של איילת הלפרין קייטס משתלבת במסורת הזאת, אך בה בעת היא מרחיבה אותה לכיוון שזכה עד כה לייצוג מצומצם יחסית בספרות העברית. המחוז הספרותי שלה איננו הקיבוץ, לא העיר הגדולה, ואף לא מושב העובדים, אלא היישוב הקהילתי של שלהי שנות התשעים וראשית שנות האלפיים, ובמקרה שלה, היישוב הקהילתי הדתי לאומי.
זהו מרחב בעל מאפיינים ברורים: בתים צמודי קרקע; רחובות שקטים; ספרייה יישובית; סניף בני עקיבא; בית כנסת המשמש גם מוקד חברתי; בתי ספר דתיים; אולפנה או ישיבה תיכונית; ושכנות מגובשת שבה כולם מכירים את כולם. לצד אלה נוכחת גם הסביבה הטבעית: חורשות; גבעות; שבילי הליכה; מינימרקט; ופינות משחק. כל אלו יוצרים תחושה של חיים על התפר שבין כפר לעיר.
ייחודו של מרחב זה טמון בכך שהוא משלב קהילתיות עם פתיחות אל העולם הרחב. העיר הגדולה נמצאת במרחק נסיעה קצרה בלבד; בה קונים בגדים, אוכלים פיצה, צופים בסרט, או מבלים בקניון. במקביל חודרת גם תרבות הפופ העולמית אל חדרי המתבגרים: ערוצי המוזיקה; דיסקמנים; נגני תקציר הספר MP3; ופוסטרים של כוכבי התקופה ולהקות מצליחות.
כך נוצר מפגש מתמיד בין שני עולמות – מחד עולם של מסורת, קהילה, ואמונה, ומאידך עולם של תרבות גלובלית, אינדיבידואליזם, וחיפוש עצמי. המתח הזה איננו מוצג כעימות חד פעמי, אלא כחלק טבעי מתהליך ההתבגרות של דור שלם. דווקא משום כך הופך היישוב הקהילתי אצל הלפרין קייטס למרחב ספרותי עשיר. זהו מקום המאפשר לבחון את השאלות האנושיות הגדולות – אהבה; חברות; בחירה; שייכות; ילדים; זוגיות; געגוע; והחמצה – מתוך מציאות יומיומית מוכרת לה. הנופים המקומיים, על אתריהם וסמליהם, אינם רק זיכרונות ילדות; הם הקרקע שעליה צומחים הסיפורים, הם מעניקים להם עומק רגשי ותחושת אותנטיות, הם חומרי המעבדה הספרותית שלה.
עצם הבחירה להעמיד במרכז היצירה מרחב שלא קיבל עד כה ביטוי, ראויה לציון. אמנם הספרות הדתית־לאומית קיימת ומתפתחת זה עשרות שנים, ויוצרים כדוגמת רבי בנימין, שמחה בן־ציון, חיים סבתו, אמונה אלון, וחיותה דויטש העניקו לה קול וביטוי, אולם במשך שנים רבות נותר היישוב הקהילתי, ובפרט היישוב הדתי־לאומי עצמו, בשולי הייצוג הספרותי.
הספרות העברית עסקה בעיקר בקיבוץ, במושב, בירושלים, בתל אביב, בעיירת הפיתוח, ובעבר הרחוק יותר, בעיירה היהודית האבודה של מזרח אירופה, השטעטל, כפי שהשתקפה ביצירותיהם של ביאליק, עגנון, ואחרים. רק משנות התשעים ואילך, עם התרחבותה של ההתיישבות הקהילתית הדתית־לאומית וצמיחתו של דור חדש של כותבים, החל גם המרחב הזה להופיע בתדירות רבה יותר בספרות.
זוהי התפתחות טבעית. הספרות נוטה לעסוק בעולמו של הכותב, במקום שבו הוא חי, ובו מתעצבים חייו. כשם שהקיבוץ הוליד ספרות קיבוצית עשירה, וכשם שירושלים ותל אביב נעשו למרחבים ספרותיים מובהקים, כך גם היישוב הקהילתי הולך והופך בהדרגה ל"מחוז ספרותי" בפני עצמו. בהקשר זה ראוי להזכיר גם את יצירתה של אמילי עמרוסי.
ברומן "תריס" משמש היישוב הדמיוני "אלרום" בבואה של היישוב הקהילתי ביהודה ושומרון. אולם בעוד שעמרוסי מפנה לא אחת את מבטה אל המתח שבין ההתיישבות לבין החברה הישראלית, ואל שאלות של אידאולוגיה, פוליטיקה, וזהות ציבורית, איילת הלפרין קייטס מביטה פנימה.
מוקד יצירתה איננו הוויכוח הציבורי אלא חיי היומיום עצמם: החברות שבין בני הנוער; האהבות הראשונות; ההתלבטויות; הדילמות הלא קלות בשיח הדתי לאומי; המשפחה; השבת; בית הכנסת; ההורות והמעבר מן הנעורים אל הבגרות. זוהי
ספרות המבקשת לפנות פנימה, אל האדם, אל המשפחה, אל הפנים, לפני שהיא מבקשת להסביר את החברה והאידיאה.
המוטיב חוזר על עצמו גם כאשר מתבוננים בספרה השני של הסופרת "רחוקה מהבית".
אם "הבית של הלב" עוסק בעיקר בהתבגרות, בזיכרון, במשאלות לב, ובהגשמת חלק מהן בהמשך חייה של הגיבורה, הרי שהרומן השני בוחן את אותו עולם מוכר, אך מנקודת מבטה של אודיה, אישה בוגרת. הפעם הגיבורה מתמודדת עם שאלות של אמונה, דילמות, והמתח שבין עולמה הפנימי לבין הציפיות והנורמות של הקהילה שבה גדלה וחיה. בהמשך היא מחפשת אחר משמעות מחודשת לחייה.
במובן זה אין מדובר בשני ספרים נפרדים בלבד, אלא בשתי תחנות באותו מסע ספרותי: האחד שואל כיצד נבנה הבית שבלב, והאחר בוחן מה קורה כאשר נדמה שהתרחקנו ממנו.
בסיכומו של דבר, דומה כי איילת הלפרין קייטס מצליחה לעשות דבר שאינו מובן מאליו בספרות העברית – היא מעניקה קול ספרותי בשל למרחב חיים שלם, שעד כה זכה לייצוג מצומצם יחסית.
היישוב הקהילתי הדתי־לאומי, על מוסדותיו, נופיו, שגרת חייו, והמתחים התרבותיים שבתוכו, הופך ביצירתה למרחב אוניברסלי, שבו יכולים גם קוראים שלא גדלו בו למצוא את עצמם. זוהי ספרות שיש בה אלמנטים מקומיים מאוד, יחד עם זיקה לעולם הגדול, אך דווקא משום כך היא מצליחה לגעת בשאלות אנושיות כלליות.
ואולי, אולי, בעוד שנים אחדות ניתן יהיה לראות ביצירתה של הלפרין קייטס חלק ממגמה רחבה יותר, שבה חודרים אל מפת הספרות העברית מחוזות ספרותיים חדשים, המשקפים את פניה המגוונות של החברה הישראלית. כפי שהקיבוץ, המושב, ירושלים, תל אביב, ועמק יזרעאל, הולידו כל אחד עולם ספרותי מובחן, כך גם היישוב הקהילתי הדתי־לאומי מתחיל לבסס את מקומו על מדף הספרים.
לקריאה נוספת
איילת הלפרין קייטס: הבית של הלב.
איילת הלפרין קייטס: רחוקה מהבית.
עמוס עוז: מיכאל שלי.
עמוס עוז: סיפור על אהבה וחושך.
מאיר שלו: עשו.
אמילי עמרוסי: תריס.
אמונה אלון: בית על מים רבים.
גרשון שקד: הסיפורת העברית 1880–1980 : מחקר יסוד על התפתחות הפרוזה העברית.
דן מירון: מול האח השותק (מסות בביקורת הספרות העברית)
