הקדמה והסבר
אני חוששת, חברים, שארגיז כמה מכם עם כל הביקורות שלי, אבל חייבים באיזשהו מקום להעמיד "קול קורא ליד השער", שמא ייפרץ כליל ואנשים ינהגו בלי כל מוסר ו"כל דאלים גבר" (בארמית, כל החזק גובר, התלמוד הבבלי, מסכת בבא בתרא).
לדעתי, הצעירים של היום מסונוורים מהשפע, מהידע הנמצא חופשי מתחת לידיהם, שהם מגלים אותו בלי כל מאמץ בלחיצת כפתור. ובפרט, הם מסונוורים מפריצת היחסים בין גבר לאישה. שמעתי על זוגות המתחתנים ללא רבנות אלא רק בקרב חברים – עושים מסיבה, עונדים טבעת זה לזו – או משתתפים בטלוויזיה, בהיכרות בלי לראות אחת את השני/ה, וזאת, כמשחק חיים מבדר כזה, ונישאים! אחרי חודש-חודשיים, הם נפרדים עצובים וממשיכים את החיים כפי שנהגו בעבר.
ישנה זילות בקשרים שבינו לבינה, וזה כואב, בעיקר משום הילדים שבאים מפרי באושים זה לעולם, והם, הקטנים והתמימים, משלמים את מלוא המחיר!
אני עצמי התנדבתי במשך 38 שנים ושימשתי מספר שנים כחברת הנהלה ב"מפעל להכשרת ילדי ישראל", בראשות מר משה דולב. הקמנו כפרי ילדים מקסימים ברחבי הארץ, שם קיבלנו ילדים מ"משפחות שבורות", בהן הורים שלא יכולים לטפל בילדיהם בשל סיבות שונות שלא אפרטן.
הילדים נשלחו לכפרי הילדים שלנו, שהקימה הגב' רחה פריאר (1941), כלת "פרס ישראל" (1981) ומייסדת עליית הנוער.
בכפרים, הילדים גדלים לפי קבוצות גיל, עם זוג הורים-מדריכים וילדיהם, כמשפחה אחת גדולה! הילדים חיים באווירה מקסימה, ירק מסביב, חדרים עם רהיטים חדשים, מזון משובח, חיי חברה עשירים, טיולים ומה לא…, עד שהם הולכים לצבא. לא תאמינו, ישנם גם בוגרי הכפרים, החוזרים מהצבא ומשמשים כמדריכים לילדים, שהחלו דרכם כמותם בכפר. את הילדים מלווים פסיכולוגים ואנשי חינוך מהמדרגה הראשונה.
למצב זה הולך הדור הזה! כי הם דור צעיר ונפלא, בעל פוטנציאל יוצא מן הכלל, ואת התוצאות אנו רואים בתחרויות בינלאומיות המביאות כבוד לישראל. אך הזילות בערכים, מביאה לא פעם לאסונות, כשמדובר בילדים תמימים הבאים בעקבות יחסים לא אחראים כאלו.
אני כל פעם חושבת שאני כנראה נחשבת בעיני הצעירים כ"זקנה טרחנית" שיש לה מה לומר ותמיד מבקרת את צעדיהם בחיים, אבל איך נאמר בספר איוב (י"ב, י"ב), "בישישים – חכמה וארך ימים – תבונה". אני מדברת מעומק ליבי, כאישה שעברה חיים קשים והגיעה ל"דרך המלך" בכוחות עצמה! עתה אני הולכת עם פנס ומאירה לצעירי הדור את דרך החיים הנכונה והבטוחה על פי ניסיון חיי, כדי שיצליחו לאורך ימים ויקטפו בעתיד, הקרוב והרחוק, פירות טובים ומתוקים לאורך ימים!
הטווס
לא פעם אני מביטה, במיוחד על בעלי כנף, הזכרים, איך שהם יפים, צבעוניים בכל צבעי הקשת…
הכי הכי יפה וממש מלכותי, הוא הטווס! כדי למצוא חן בעיני הטווסה, הוא פותח את זנבו הכבד, הארוך והמקושט כמו קשת ענקית, מרעיד את נוצותיו היפהפיות ופוסע לעברה. והיא, אפורה, מפנה לו את זנבה, מביטה פה ושם ומחפשת גרגר זה או אחר באדמה וכמו שאומרים החבר'ה, "לא שמה עליו". והוא, מרעיד שוב ושוב את קשת נוצותיו בצבעם היפהפה, אומר לה בשפתו הטווסית כמה הוא אוהב אותה… והיא, כאילו לא קרה דבר. עד שלבסוף היא שמה לב למאמציו, בוחנת אותו, רואה שאין בו כל פגם, מתרצה ומסכימה לחיזוריו, אך לא לפני שהזיע כמו שצריך עד שנתרצתה לו.
בינינו, זה לא פשוט לטווס לשאת זנב גדול וארוך כזה, הכפול ממידות גופו ואף יותר, ולנענע אותו כמו לולב ביום הושענה רבא, כדי לכבוש את ליבה של הטווסה שנשאה חן בעיניו. תודו, שזה חתיכת מאמץ.
כמו הטווס, גם שאר העופות הזכרים, שהם ממש יפהפיים! מצייצים במלוא גרון, רוקדים לפני הנקבה, מנפחים את חזותיהם ומבליטים את נוצותיהם… וכך הם פונים לנקבות, שרק תגדנה "כן", לבקשה: "התהיי לי לציפורה?".
מה עניין שמיטה…
מדוע חשבתי לכתוב על כך עכשיו? בגלל פסטיבל הסרטים ב"סינמטק ירושלים"!
עלו אלינו, לסינמטק ירושלים, אורחים יקרים שאינם פוקדים אותנו לעיתים מזומנות. אני, כדרכי, אוהבת לשבת על כיסא בצד, לשתות את כוס החלב הרותח שלי (בלי קצף), בתוספת אבקת קינמון שאני מוסיפה לו ביד נדיבה, ליהנות מחטיף "מארס" ולהתבונן באנשים/נשים העוברים בסך ולחשוב – מי זו? ומי זה? מאיזו עיר הגיעו אלינו? מה עיסוקם? ועוד שאלות שאיני מהינה לשאול אותם.
האורחים, כאילו באו אלינו מכוכב אחר…, כך הם נראים בעיניי הירושלמיות, הם שונים מאיתנו בתכלית! אמנם גם הצעירות שלנו, בעיר, הולכות לעיתים עם חולצת טריקו צמודה לגוף, בלי חזייה ועם כתובות קעקע על גופן בכל מקום אפשרי, אך כמעט ולא תראה נשים שהולכות כשחצי מטר בד מכסה את גופן, מסתובבות לבושות בחזיות ותחתונים בלבד באמצע הרחוב, אלא אם כן הן עובדות במקצוע של רחב.
סיפרה לי חברה, שאישה צעירה ניסתה להיכנס לסופר פארם עם "בגדי ספורט" – חזייה ומכנסיים קצרצרים. המנהל מנע את כניסתה, ואמר לה שתבוא לבושה בבגדים, ושלא תורשה להיכנס לשם בצורה פרובוקטיבית כזאת, "עלינו להתחשב ברגשות כל הקונים שלנו!", פסק.
הבטתי במיוחד בנשים הצעירות, המשוועות למבט של גבר. ולא תאמינו (או תאמינו), חלק מהן באו עם חולצות קלות, בלי חזייה וכל הגב שלהן חשוף.
הייתה שם נערה/אישה חמודה, שכאמור הגב שלה היה חשוף כולו עד למותניה, א ב ל, על פני כל הגב הייתה חרוטה תמונת קעקוע שהזכירה לי את הסרט "בית קטן בערבה". קועקעה על גבה, ביד אמן, תמונה של בית קטן עם גג רעפים, שביל מתפתל עד המותניים ועץ לצד הבית, תמונה מקסימה! חבל שלא חרטו לה על הגב גם את דמותן של הבנות החמודות, גיבורות הסרט: לורה; מרי; ואת הכלב ג'ק. אם כבר, אז כבר!
יש כאלו שבאו עם חזיות. כן, חזיות בלבד, בכל מיני צבעים, מכנסיים קצרים, וכל גופן מלא בקעקועים מפנים ומגב…, כך היו מהלכות במסדרונות הסינמטק, מניפות את שערן הארוך והשופע מצד לצד, "חופרות" בו ו"מסדרות" אותו שוב ושוב, פעם לצד זה ופעם לצד זה ומשוועות למבט גברי (ואולי נשי, אי אפשר לדעת).
חשבתי בליבי: "אילו מסכנות הצעירות הללו. מה, מצבן בתל אביב כ ל כ ך גרוע, עד שהן צריכות להתפשט מ מ ש, כמעט עד הקצה, כדי שאיזה גבר יעיף בהן מבט? הכול גלוי (ואולי אף ידוע), אז למה עדיין יש לשאוף, והיכן הסקרנות שבגילוי המין השני?”. אל תחטאו ותחשבו שאני איזו זקנה מהעולם הקודם או דתייה עד הקצה שחושבת כך. אני, בכל רמ"ח אבריי ושס"ה גידיי אישה! וככזאת, מתחלחלת כשאני רואה אותן בכך.
לעומתן, הגברים הצעירים שבאו לפסטיבל הסרטים בסינמטק, כנראה ברובם גם מתל אביב, חלקם לבושים עם בגדים שכאילו קנו אותם מאלטע זאכן (ביידיש – מוכר חפצים, ובגדים, ישנים).
בזמנו (ועד היום לפני חג הפסח), היו עוברים בשכונות ירושלים יהודים (והיום ברובם ערבים), עם חמור/סוס המושכים בעגלה חבוטה (היום הם באים עם טנדר) ומכריזים בקולי קולות: "אלטע זאכן, אלטע שיך…" (בגדים וחפצים ישנים, נעליים ישנות – ביידיש). ועקרות הבית יוצאות מבתיהן עם בגדים ישנים וכל חפץ שלא רצו בו עוד ומוכרות למכריזים, אחרי מיקוח קולני, ולעיתים אף קונות מהם חפץ או בגד ישן במצב טוב שנשא חן בעיניהן.
האורחים, "החוצניקים", ברובם היו גברים צעירים, פרועי שיער (מי יודע מתי חפפו לאחרונה את שערם), או הולכים עם שיער ארוך מעבר לכתפיים (אני אוהבת לראות גברים, צעירים ומבוגרים, עם שיער ארוך עד הכתפיים, שלפעמים עושים קוקו קטן. הם נראים מאד גבריים בעיניי). הגברים הצעירים (עד גיל 30 בערך), גידלו זקנים סביב הסנטר, אולי כדי לחסוך גילוח כל בוקר, או שזו האופנה היום, והיו לבושים במכנסיים רחבות, שלוש פעמים ממידות גופם, חולצות כנ"ל, ונראים שלומפרים ובלי צורה, אך חביבים לאללה: עומדים בחבורות, צוחקים, ואוכלים בתיאבון את הכריכים, העוגות, השוקולדים…, שותים בירות/קפה/מים שקנו במזנון הסינמטק, והיו מדברים על … סרטים! מעניין, שלא דיברו על נשים, במיוחד לא על אותן שסיפרתי לכם עליהן.
הידע בסרטים של לבושי האלטע זאכן האלה, היה עצום! אולי הם לומדים במגמת קולנוע. הם הכירו את כל הבימאים, הישנים והחדשים, בארץ ובעולם! תענוג היה לי להקשיב להם ולבקיאות שלהם, אבל בעיניים עצומות, שהמראה שלהם לא יקלקל לי את שתיית החלב בקינמון ואכילת ה"מארס".
אני לא יודעת אם נשים היו מסכימות להיות כמותן, ללכת כמו ה"ציפורות" האפורות הטווסות, ולחכות שמישהו יעשה את כל המאמצים כדי ללכוד את מבטן, ולא רק על מנת "לעשות חפוז". אבל האם אינן מסוגלות ללכת בלבוש יפה, אופנתי, אפשר עם שסע בחצאית בצד או באמצע, אך לא עמוק מדי. לבוש סקסי שרואים-לא רואים, אך מכובד, ובדרך זו, לדאוג שבן הזוג יהיה סקרן לגלות מה מעבר לשסע בחצאית, מה יש מתחת לכפתור החולצה הפתוח, ואז יהיה כמו הטווס, ויחזר במלוא המרץ והחן אחרי אותה אישה צעירה שתיעתר לחיזוריו ועמה יקים בית בישראל.
על נשים ועל גברים
לאור ניסיוני בשידוך בני זוג כבר ח מ ש פעמים! (מבלי להיות שדכנית), מצאתי שיטה בדוקה לנשים למצוא בעל, מבלי "להציג מרכולתן".
לפני לימוד פילוסופיית החיים שלי, אעבור לתיאור שלושה סוגי נשים: יפות; "רגילות"; ומכוערות. לא תאמינו מיהן המתחתנות ראשונות. אתן לכם/ן דקה למחשבה.
ובכן, התשובה היא למרבה הפלא… המכוערות! נשים אלו יודעות שהן לא יפות, ולכן דואגות להתלבש בצורה מכובדת, והגבר הראשון שנראה טוב בעיניהן ומציע להן נישואין, הן נישאות לו מיד!
אותן נשים חסרות החן, "מכסות" על חוסר היופי, ובדרך כלל משקיעות בלימודים, מגיעות לתוצאות טובות, ומשיגות עבודה ראויה המכניסה כסף. לעיתים אף מגיעות לכך שברשותן דירה שקנו עם משכנתה, מכונית קטנה…, כך שאותו גבר המכיר אותן, רואה שהן חרוצות, אוהבות, וכדאי להינשא להן.
כשבאים הילדים, מה אכפת לו אם האישה יפה יותר או פחות, ואומר, כמו חבריו הגברים: "כשסוגרים את החשמל, כולן 'נראות' אותו הדבר, היפות והפחות יפות, ואחרי ההריונות, כולן משנות צורה, גם היפות".
הארנב והשועל
מה עושים הציידים לפני שהם יוצאים לציד? יש להם הכנות רבות לפני…ראשית, הם מתרחצים וסועדים את ליבם. אחר כך הסייסים מברישים את הסוסים ומאכילים אותם ואת הכלבים המלווים אותם בציד. לאחר מכן הם, לובשים את מדי הציד הנקיים והמגוהצים למשעי, ומקפידים לחבוש את כובעי הציד שלהם שנוצה מקשטת אותם, כך נוהגים גם נושאי החצוצרות והדגלים בעת הציד.
"בציד המלכותי המסורתי (במיוחד בציד שועלים), משלחת הציד כוללת: ציידים, מלווים רכובים על סוסים, ונושאי קרן או חצוצרות (Huntsmen). תרועת החצוצרות היא זו שנותנת את האות הרשמי לצאת לדרך, מווסתת את מהלך הציד, ומכריזה על סיומו." (AI).
תראו כמה הכנות יש לציידים לפני צאתם לציד, כדי לצוד מה? ארנבת? שועל? ומה אתם חושבים היה קורה לציידים, אם הייתם שמים ארנב או שועל בסמוך לדלת ביתם? האם היו מביטים בהם? כי הציידים יכולים להושיט יד ולקחת אותם מתי שהם רוצים. הארנב והשועל לא בורחים, הם נשארים ומצפים שהציד יגלה בהם עניין.
כמו הארנב והשועל ליד הדלת, כך הן אותן נשים חשופות שת המציעות לכל בעל עיניים רואות את "מרכולתן". הן לא מעניינות, לא מסקרנות, גם לא צריך להתחרות עליהן, לרוץ אחריהן, להתקשט עבורן, אפשר ללבוש בגדים של אלטע זאכן, לגדל שיער פרוע, לא להתגלח, לחרוט על עור הגוף קעקועים מפה ועד להודעה חדשה, להתקשט בעגילים…. כי הנשים הללו הן כמו הארנב והשועל, "עומדות ליד הדלת", אז למה לטרוח ולהשתדל עבורן? קריצה וחיוך מספיקים, ובמקרה הטוב, לשבת בבית קפה, להכיר מעט את הנערה/האישה ממול, לשתות קפה בשניים, ושהיא תשלם.
הנשים ה"רגילות", כמו שאני קוראת להן, פחות מתערטלות, בוחרות את הגברים המוצאים חן בעיניהן, מתפשרות, ונישאות.
ובאשר ל"יפות", הן מזכירות לי את סיפורו הנפלא של אנטון צ'כוב "יוניץ", בו יש את מוטיב הגלגל המסתובב וההחמצה הטוטאלית של החיים.
בחלקו הראשון של הסיפור אנו עושים הכרה עם יקטרינה, אישה צעירה, יפה, ויהירה. היא חיה באשליה של גאונות מוזיקלית ודוחה את הרופא הצעיר והאידיאליסט המחזר אחריה בחוסר התחשבות.
בחלקו השני של הסיפור המצב מתהפך לחלוטין. היא חוזרת לעיירה כאישה מבוגרת, בודדה, שמבינה שהיא פסנתרנית בינונית ולא נועדה לגדולות. כעת, כשהיא מחפשת את אהבתו של הרופא, הוא זה שמתייחס אליה באדישות, במיאוס, ובשעמום. קטרינה הופכת להיות מנערה תוססת ואמביציונית, לאישה זקנה, כבויה, המנגנת עדיין בפסנתר מדי יום, אך הנגינה הפכה למכנית, שחוקה, וחסרת נשמה.
מה שנותר לה לעשות הוא "משחק הקלפים בערבים עם אמה והזקנות האחרות, שהוא הסמל האולטימטיבי של צ'כוב למוות רוחני. הזמן לא מנוצל ליצירה, לאהבה, או ללמידה, אלא מבוזבז על משחק חברתי רדוד, חזרתי, ומשעמם, הממחיש את השגרה שבלעה את חייה." (תקציר AI).
ה"יפות" אצלנו, כמו הדוגמניות, הזמרות, נשות החברה, נישאות בקול רעש וצלצולים, ואחרי ששבעו ממכמני אחד של השנייה, אנו קוראים על גירושין, היפרדות, דמעות, גילויים אישיים שצפו ועלו…, והכול כדי לזכות בסימפטיה של הקהל העוקב אחריהן, ובהצדקה של אחד הצדדים לפירוק החבילה כה מהר ו… מציאת החתיך התורן שיציל אותן מהבושות.
ואילו הגברים הנעזבים על ידי אותן "יפות", בולעים את העלבון ומיד מוצאים "יפה" אחרת שתמלא את המיטה/שורות העיתון. וחוזר חלילה.
הנמשל
כלל ראשון במציאת בעל: תעתרי לגבר שאוהב אותך יותר מאשר את אוהבת אותו. זה קשה, כי את רוצה שהגבר שאת אוהבת הכי הכי יהיה בעלך, תואם הרשימה שיש לך בכיס: גבוה; נאה; עשיר; מלומד ממשפחה טובה… הבדיחה הידועה מספרת, שאת מחפשת חמישה גברים לחתונה ולא אחד.
את גם מקווה שהוא יאהב אותך לפחות באותה מידה כמו שאת אוהבת אותו. ברוב המקרים, לא קל להכיר גבר כזה, במיוחד בזמנים אלה שהכול נגיש כמו מנת פלאפל (ר' הנשים הלבושות חצי מטר בד).
מדוע? כי הזוגות מתנהגים אחד עם השנייה כמו זוגות נשואים מבחינת ה"גילוי", והיחסים האינטימיים ביניהם מובנים מאליהם עוד לפני החתונה. ואז, אם הזוגיות מתמשכת ונלעסת כמו מסטיק, ולא באה לידי מימוש, קורה מה שקורה אצל זוגות הנשואים שנים רבות, נוצרת "עייפות החומר". הפרפרים בבטן מתים, הריקושטים נעלמים, ו"מעשה האהבה" כבר נעשה שיגרתי כמו אכילה ושתיה ונעשה, רק כי צריכים "להתפרק". אחרי זמן מה נפרדים, וחוזר חלילה…
שעון החיים שלנו לא עוצר מלכת וממשיך לתקתק, במיוחד אצל הנשים, שיכולות ללדת רק עד גיל מסוים. אף אחד מאתנו לא יוכל לעצור את הזמן, כי אנו לא כמו יהושע בן נון שאמר "שמש בגבעון דום וירח בעמק איילון" (יהושע י', י"ב). את שעון החיים, לא נוכל לשנות! הזמן אצל נשים הוא יקר מבחינת לידת ילדים. ולא תמיד היריון הוא כמו לחיצה על כפתור, והן צריכות להביא הכול בחשבון!
מנגד, יש זוגות נשואים, על פי הכלל הראשון, שאמנם גם להם יש "עייפות החומר", אך באים הילדים ומפיחים בהם רוח חדשה, גם בעניינים של "מעשה האהבה". ההורים מוצאים עשייה משותפת והשתוקקות מחודשת אחרי הטירחה והריצה אחרי הילדים. הרעות האמיצה, שהייתה הבסיס להתקשרות, נצבעה מחדש, במידה מסוימת, וגם צבעה את האהבה שדהתה. אחר כך היא מתחזקת בשל ההתבגרות המשותפת, שליחת הילדים מהקן וההזדקקות אחד לשנייה, ביתר שאת בערוב ימיהם.
דבר נוסף שכדאי לנשים לדעת – אנו משנות צורה אחרי הלידות. מאישה חטובה "נוצרת" אישה שהוסיפה קילוגרמים טובים במשקל וקמטים. אחרי הלידות, אישה עולה במשקל קילוגרמים לא מעטים, שלא תמיד ניתן להסירם, או בהתעמלות רצופה כל החיים, דבר הגוזל זמן שלא תמיד יש לך אחרי העבודה בחוץ והעבודה בבית עם הילדים, או בצום המענה את הגוף והנשמה…ואת נשארת עם קילוגרמים רבים מיותרים. שלא לדבר על מחלות שלעיתים חולים בהן, שגם הן מעמעמות את היופי. הגיל, גם הוא משנה אותנו, לפעמים עד לבלי היכר…
אותו גבר, שלא כבש אותך לגמרי, "לא רואה" כל זאת, והוא יאהב אותך כל ימי חייך ולא משנה איזו צורה תהיה לך. הוא ישרת אותך ואת ילדיכם באמונה, לא יפזול לנשים אחרות ויישאר חבר ורע אוהב שלך כל הימים! את תלמדי להעריך ולאהוב אותו, כי את יודעת שיש לצדך חבר לחיים, ובמיוחד כשהילדים יגדלו ויעזבו את הבית, תסעדו אחד את השני ולא תצטרכו את עזרת הילדים, והאהבה ביניכם ברבות השנים, תתחזק ותהיה נצחית!
אלו שהקשיבו לי, זכו בבעל טוב לאורך ימים, נשואות עם ילדים ובעל נאמן לצדן. אלו שלא הקשיבו לי, צחקו ואמרו "ככה מתחתנות התימניות, לא אנחנו", הן דמו במשך השנים לאותה יקטרינה, האישה הצעירה והבררנית בסיפורו של אנטון צ'כוב. היום אני רואה אותן בתיאטרון ירושלים, בסינמטק, במוזיאון ישראל …, מסתובבות לבד, או עם חברות כמותן, עם קילוגרמים נוספים על גופן, הבריאות רחקה מהן, בולעות כדורים כמו שבולעים סוכריות גומי. גם אין זכר ליופי שהיה להן בנעוריהן והסיכויים "לתפוס בעל" במצב זה, שואפים לאפס. חבל!
תשאלו מה נותר לי לומר במצב זה? רק "צוחק מי שצוחק אחרון!"
