התנ"ך כשפת אם

הרצל ובלפור חקק במאמר על הקשר בין מדינת ישראל והתנ"ך כטקסט מכונן שבלעדיו לא הייתה מתקיימת.

המערכת

שיבת ציון

בדורנו חוללנו את החלום שחלמו יהודים בכל הדורות – חלום שיבת ציון.

למרות שהוגי הציונות היו חילוניים, הם הבחינו בחושים החדים שלהם – לא ניתַן לחולל תנועת שיבה לארץ ללא הישענות על העבר. על דבר אחד לא הייתה מחלוקת בינהם, על הזיקה העמוקה לספר התנ"ך, כמבטא את התקופה בה ישב העם בארצו וקיים בה חיים ריבוניים ככל עם.

כשאנו בוחנים את יחסנו לתנ"ך, עלינו לזכור שהכינוי "עם הסֵפר" ("אַהְל אִל-כִּיתַאבּ") ניתַן לנו על ידי אויבינו: הסֵפר בצירוף זה הוא "ספר הספרים" שלנו, התנ"ך. את תעודת הזהות שלנו רכשנו מן התנ"ך, ודרכו התחבּרנו לאילן היוחסין של העם היהודי וּלרצף הדורות.

כשהיינו ילדים, למדנו את המורשת היהודית משני הסבים. סבא מורָד (אבא של אבינו עזרא) נהג לספֵר לנו סיפורי עם, שעברו בעל פה, והוא נהג לומר, ששמע אותם מהמורה שלו עזרא מועלם. סבא יצחק חבשה (אבא של אמנו סעידה) היה קורא לנו דברים מן הכתב ולא מספר בעל פה. היינו יושבים סביבו, ובברכּיים משוכּלות על המיטה היה יושב וקורא לנו פרקי תנ"ך. מדי פעם היה עושה הפסקה וקורא לנו סיפור מתוך סֵפר המעשים "עושה פּלא" (של הרב שבתי פַרחי) או קורא משל מתוך הספר "משל ונמשל" (של הרב יוסף חיים מבגדד). העברית שלו הייתה תנ"כית, כאילו היה דמות מן הספר "אהבת ציון" של א' מאפו. הקשבנו מרותקים ללשונו המליצית של הסב החולֵם. כך הייתה עבורנו שפת התנ"ך לשפת אֵם.

רחשנו כבוד לתורה הרוחנית, שביקשו להנחיל לנו ממדבר התלָאות של עַמנו, מן ההיסטוריה שלו. המתח בין ישן וחדש לא פסק מעולם. רכשנו שפת אֵם – ולמדנו שפת סב. סבא יצחק חבשה, סבא מורד חקק. אגדת חייה של הסבתא כאתון, שמתה בבגדד. ומולה סבתא יקרה, שבעיניה צפוּן סוד. אופל שברה של הסבתא תופאחה, האם השכּולה, נאחזת בספר תהילים, בזיכרון בניהָ החללים. בידיה מסרק עץ מרובע, לחשים מעולם שחָרב. ולה שפת חלומות, שרק ליבה הבין – זו שׂפה זהב.

באירוע שהוקדש ליצירתנו השירית, פתחנו במוטו מדברי רבי נחמן מברסלב: "אני הולך בדרך ישנה נושנה, ואף על פי כן אני הולך בדרך חדשה לגמרי". שיבת ציון בימינו חוללה זהות ישראלית חדשה, אך השיבה לארץ הקדומה ולשפה הקדומה הבטיחה מלכתחילה, כהנחת יסוד, שהזהות החדשה תיווצר מן הרקמות הקדומות, מהצופן הגנטי הישן.

אל נשכח, שעצם השימוש בכינוי "שיבת ציון" לתיאור הציונות של ימינו לקוח מן התנ"ך עצמו: "בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים" (תהלים קכ"ו, א). השיבה של הציונות לציון הייתה מעוגנת קודם כל בספר התנ"ך, ומעניין, שהביטוי לכך הופיע לפני הקמת המדינה בנוסח המנדט הבריטי על ארץ ישראל – וגם בנוסח הכרזת העצמאות בה' באייר תש"ח. בנוסח כתב המנדט הבריטי הכירו בַּקשר ההיסטורי שבין העם היהודי לבין ארצו בעקבות התנ"ך: "הוכּרה מציאות הקֶשר ההיסטורי בין העם היהודי לבין ארץ ישראל, והוכּרו היסודות לבניין מחדש של בֵּיתו הלאומי בארץ הזאת". ברוח דומה נוסחו הדברים במגילת העצמאות בה' באייר תש"ח: "בארץ ישראל קם העם היהודי, בה עוצבה דמותו הרוחנית הדתית והמדינית, בה חי חיי קוממיות ממלכתית, בה יצר נכסי תרבות לאומיים וכלל אנושיים והוריש לָעולם כולו את ספר הספרים הנצחי…". צופן סמוי משותף לשני המסמכים – הכרה בשיבה לארץ התנ"ך, כבסיס טבעי לחידוש הזהות הלאומית היהודית. התנ"ך כבסיס לשיבת היהודים לארצם אפילו נידון בדיאלוג בין בן גוריון לחברי ועדת פיל.

בדומה ליחס לא"י היה היחס לעברית. גם כאן רבים הטילו ספק באפשרות השיבה לשפה הקדומה וחידוש העברית כשפת דיבור. כמייצג גישה זאת נציין את בנימין זאב הרצל בספרו "מדינת היהודים". בספרו שלל חוזה המדינה את האפשרות של תחיית השפה: "הרי איננו יכולים לדבר זה עם זה עברית. מי מאתנו יודע עברית במידה מספקת כדי לבקש בשפה זו כרטיס רכבת? זה לא קיים. כל אחד יחזיק בשפתו, שהיא המולדת היקרה של מחשבותיו. לאפשרות של הפדרליזם הלשוני משמשת שווייץ מופת חותך".

למען ציון לא נחֱשה

יחס זה השתקף גם במשבר אוגנדה. הרצל, החוזה, לא קלט גם בעיצומו של המשבר את חוזק הקשר לציון, קשה היה לו להבין גם את הכיסופים הפנימיים לחזור לעברית. הוא היה אמנם המאיץ והיזָם של התנועה הלאומית, אך משֶקמה התנועה – היה הֶכרח לעשות, להכריע, לבחור בין דרכים שונות. התנועה נכנסה לשדה הפוליטי, וכאן הגיע רגע שנוי במחלוקת: רגע האמת לשאול – מי אנחנו, לאן אנו הולכים.

זה התחיל בְּמרד, בפריצה קדימה, והייתה ההתפכחות – הציונות הבינה, שלא תוכל להינתק משורשיה הטבעיים הנעוצים בעבר היהודי ובתנ"ך. נר התמיד האיר את אורו וקמה מולם הדרך העולה מימים ימימה. זה הדגל. שיבה לארץ התנ"ך (ישראל) ולשפת התנ"ך (השפה העברית). זה הבית הציוני, אלה עמודי התווך בזהות הישנה-חדשה.

התנ"ך העניק לתנועה הלאומית היהודית, שֶקמה במאה התשע עשרה, ביטוי כתוב לזיקה ההיסטורית לארץ האבות. הייתה אז תחושה, שהחלוצים, שבאו לבנות ולהיבנות, הם ההמשך של גיבורי התנ"ך מימי בית ראשון ובית שני. כך רחל המשוררת ראתה עצמה ממשיכתה של רחל מן התנ"ך: "הן דמה בדמי זורם, הן קולה בי רן". בין המנהיגים היהודים שהופיעו בפני ועדת פיל (1936) היה גם דוד בן גוריון שאמר אז: "לא המנדט (הבריטי) הוא התנ"ך שלנו, אלא התנ"ך הוא המנדט שלנו". אנו זוכרים, שעוד בנעורינו התפעלנו מכך שראש הממשלה דויד בן גוריון היה מגיע לישיבות של החברה לחקר המקרא. לא כניצב בלבד, אלא כשחקן מרכזי. ב"ג הביע באופן פעיל פרשנויות על הנושאים שנדונו. דבריו בישיבות מופיעים עד היום בכל הקבצים הללו, שיצאו במסגרת חוג לימוד התנ"ך במעמד ראש הממשלה. הוא ביטא במעשים אלו את התפיסה, שהתנ"ך הוא טקסט מעצֵב בזהותנו. עמדתו בישרה למאזיניו – חלום דורות לא נשכח, זה התנ"ך. דברי ימינו מאז עצמאות תש"ח הם "דברי הימים ג'", הֶמשך לספר התנ"ך.

הציונות כתנועה לאומית חילונית ביסודה הביאה ל"גילויו מחדש" של התנ"ך ולחשיפתו כטקסט מכונן בתרבות העברית, ולאו דווקא כטקסט דתי. בצד ההתנגדות להלכה הייתה בציונות השאיפה לבסס את הזהות הלאומית על המשכיות ורציפות – מכאן הדבקות בארץ ישראל והדבקות בעברית, קרי: הספרות העברית לאורך הדורות, ובמיוחד התנ"ך. השיבה אל התנ"ך הייתה חלק מן החזון של עיצוב תרבות יהודית כבסיס לזהות הלאומית החדשה. על כך כתב אליעזר שבייד, מהמבשרים הבולטים של תפיסת היהדות כתרבות (ולא רק כדת): "אם יהדות היא בגדר תרבות, הרי נובע מכאן קודם כל, שהיא איננה 'אֱמונה' מוגדרת ואיננה 'שולחן ערוך'. אפשר לחדֵד ולומר: לא התכנים הם ייחודיים, אלא אופני קיומם, ואופני קיום של תרבות הם הנתונים ההיסטוריים, הקובעים את התפתחותה כתרבות ייחודית (פרטיקולרית) – הארץ, הלשון, היחד הלאומי, הספרות, המאורעות ההיסטוריים הנשמרים בזיכרון המשותף וכדומה" (אליעזר שבייד, "יהדות כתרבות", "סקירה חודשית (4)", אפריל 1977).

בתוך משולש המרכיבים של הזהות הלאומית – דת, לאום, תרבות – ניתן כאן דגש להיבטים הלאומיים בזהות (היחס לא"י), וכן להיבטים התרבותיים (היחס לעברית ולתרבות העברית, שראשיתה בתנ"ך). המרכיב התרבותי נתפס כשווה ערך ואולי כתחליף למרכיב הדתי. "משבר אוגנדה" האיר בהבזק כואב את התובנה, שלא תיתכן זהות לאומית בלי ציון. התברר פתאום, שזה היה חשוב דווקא לציונים חילוניים, שקלטו שהקמת מדינה בארץ שאינה מחוברת לתנ"ך, תהיה "גולגולת ערופה מן הגוף ההיסטורי", כהגדרתו של חיים הלל בן ששון בהתייחסותו למשבר אוגנדה (חיים הלל בן ששון, "אומה וארץ", "יהדות ציונות ומדינה", מרכז ההסברה 1975).

טרם הקמת מדינת ישראל היה ברור, שהמאבק להקמת מדינה ליהודים דווקא בחבל זה של העולם, דווקא במזרח התיכון, דווקא בארץ ישראל – מעוגן בתנ"ך. העולם הנוצרי, שהתנ"ך הוא חלק מתרבותו, אכן סייע ברגע של חסד במהלך זה – זו הייתה מחווה מעוררת השראה.

גם כיום עולה שוב ושוב השאלה, האם ציון היא פשוט טריטוריה סתמית, שבה אנו פשוט מממשים את זכותנו ל"הגדרה עצמית" לאומית. יש בעמדה החילונית גם מי שמקצינים ורואים בקיום כאן "הגדרה עצמית" בלבד, ויש אפשרות מבחינתם להיפטר סוף סוף מיהדותם. לעומת זאת, עמדה ערכית ביחס לתנ"ך רואה עד כמה "ציוֹן" מן התנ"ך נדרשת ליהודים מעֵבר לרצון הלאומי בהגדרה עצמית – "ציון" בתפיסה זו היא מיתוס טְעון זיכרונות, כיסופים, מסתורין. "ציוֹן", שקיבלה את המטען הערכי שלה מן התנ"ך, מאפשרת את חיבור הזמנים לרצף אחד. ההווה והעתיד נתפסים כצומחים מן העבר, כמחוברים אליו.

מי שלומד תנ"ך היום ומי שמלמד תנ"ך היום – אינם יכולים להינתק מנקיטת עמדה. מי שרואה בציונות גישה מדינית טריטוריאלית, סבור שבמקרה נקלענו בסופו של דבר ל"ציוֹן" של ימינו – וכל זאת לאחר פתרונות טריטוריאליים, שלא הצליחו: אוגנדה; ארגנטינה; בירובידג'אן; וכיו"ב. מי שאוחז בנקודת מוצא זו שואף באופן טבעי לנורמליזציה, למדינה נורמלית ככל המדינות. לעומת זאת, מי שאינו ניתק מן המיתוס של "ציון" ומן התנ"ך כספר מחוקק זהות, רואה את הקיום ב"ציון" כמימוש של הבטחה עתיקה ושל ברית נצחית – הנה חוזות עינינו בהגשמה של פסוקי הנביאים. מי שרואה את הדברים כך, זו המטרה שהוא מבקש – שיבה לחיים בארץ ישראל. זה המקום שהלב יבחר, חלקת אלוהים קטנה, שבה מימש העם שלו חיים לאומיים בעבר. מבחינתו הוא חי בתחושה, שזו תחייה מחודשת בארץ התנ"ך, והעם שב לדבּר בשפת התנ"ך. הוא חש אז, שלא די ב"ציון" כטריטוריה, כיעד שהושג – עדיין קיים הצורך הפנימי לזהות יהודית ייחודית, מֵעבר למעמדנו כעם בין העמים וכמדינה בין המדינות.

וּרְאו נא, כיצד עמדת החוזה הרצל מתנגשת לימים עם עמדה של תקופה אחרת – לא לכולם הייתה קרבה לנושא הזכות בשם ספר הספרים. הנה בא סופר דגול ולוֹ דגל אחר – בשם "זכות המצוקה": זו דעת הסופר א"ב יהושע. ספריו ומאמריו, כמו "הקיר וההר" (1989), הציגו הנמקות אחרות ומנוגדות.

א"ב יהושע הציג אלף בית אחר. הצגה של שתי אמיתות: "בזכות הנורמאליות"; וכך זכות המצוקה שלנו כפליטים. ספריו הביאו פרשנות אחרת, ומנוגדת לזאת שלמעלה. מי שנוקט עמדה זו מתרחק מן המסורת שלנו. נקודת המוצא הזו מקשָה עליו לשאוף לזהות ייחודית המחוברת לעבר הרחוק. כמובן, יקשה עליו לדבר בשם השאיפה להיות "מרכז רוחני" ליהודים בעולם. מי שמחפש טריטוריה בגלל סִבְלו בלבד, אינו זקוק דווקא ל"ציון". בוודאי, אין הוא צריך לבקש את זהותו החדשה מתוך חיבור לעבר הלאומי. לעומת זאת, מי שבא בשם התנ"ך כספר מחולל זהות, רואה את הארץ כארץ, כחלקת אלוהים קטנה, שבה נברא ונשמר העבר הלאומי שלו.

בן גוריון ויחסו לתנ"ך

יש חשיבות לבדוק את יחסו של דוד בן-גוריון לתנ"ך, ולוּ משום שהוא אב מייסד, ולו משום שהשפיע בשעתו על עמדת הממסד הפוליטי-תרבותי כלפי התנ"ך. הזכרנו לעיל את האמירה של דוד בן גוריון לַקשר בין התנ"ך והמנדט. רצוננו להרחיב.

בעדותו בפני ועדת פיל ב-1937, מציב בן-גוריון את התנ"ך כמקור הזיקה לארץ: "ארץ זו עשתה אותנו לעם ועמנו עשה את הארץ הזאת. שום עם אחר בעולם לא עשה את הארץ הזאת, וארץ זאת לא עשתה שום עם אחר בעולם… אנו יצרנו כאן סֵפר… הלכנו בגולה, גלינו והורחקנו מארצנו. אבל לקחנו אִתנו את ספרינו, את הספר. ובספר הזה, שהיה בשבילנו יותר מסֵפר – כי בו צרורה כל נפשנו – לקחנו אתנו לגולה גם את מולדתנו, כי גם ארצנו זו הייתה צרורה בספר, ונשאנו את ארצנו בלבּנו… ושלושה אלה – העם, הספר והארץ – היו לאחד, לעולמים… מדינה יהודית פירושה – לשון ותרבות עברית… הייתכן להחיות לשון מתה, לשון עתיקה, שחסרים לה כל המונחים והניבים הדרושים לחיים חדשים? והנה הדבר המטורף נעשָׂה, ועברית נעֶשתה לשון היישוב העברי".

בדיאלוג שניהל בן גוריון עם חברי ועדת פיל, קם המנהיג להכריז: "התנ"ך הוא המנדט שלנו". להלן קטע מהדיאלוג:

"ב"ג: זכותנו ביחס לארץ-ישראל נובעת לא מהמנדט ומהצהרת-בלפור. היא קודמת לאלה. היו"ר הנכבד של הוועדה המלכותית, או אחד מחבריו, אמר באחת הישיבות, כי המנדט הוא ה'בייבל' (תנ"ך) של הציונות.

היו"ר: האומנם הרחקת כה לכת?

ב"ג: אולי נאמר הדבר על-ידי אחד מחבריך. היינו שמחים לשמוע דבר כזה מפיכם, אך אני יכול לומר בשם העם היהודי את ההיפך: ה ת נ " ך ה ו א ה מ נ ד ט ש ל נ ו, התנ"ך שנכתב על ידינו, בשפתנו העברית ובארץ הזאת עצמה, הוא-הוא המנדט שלנו. זכותנו ההיסטורית קיימת מראשית היות העם היהודי, והצהרת בלפור והמנדט באו לשם הכרת הזכות הזאת ואישורה. הרי נאמר בפירוש בהצהרה ובמנדט, שהעמים מכירים בזכותו של העם היהודי 'להקים מחדש את ביתו הלאומי'.

פרופ' קופלאנד: זה נאמר בהקדמה למנדט?

ב"ג: כן, בהקדמה למנדט. זכותנו זו איננה דבר חדש, עובדה היסטורית חדשה.

היו"ר מעיר: לדעתך, נאמרו הדברים בתנ"ך יותר ברור מאשר במנדט? (צחוק באולם).

ב"ג: כוונתי, שלזכותנו ההיסטורית תֹקף גדול יותר. המנדט אישר, כי זכותנו ניתנה לא ב- 1917 או ב- 1922; בשנים אלה הוכרו קשרינו ההיסטוריים עם ארץ-ישראל ואושרה גם מנימוקים אחרים זכותנו להקים מחדש את ביתנו הלאומי, לבנות מחדש דבר, שהיה לנו בעבר ושהיה שלנו במשך כל ההיסטוריה של העם היהודי – ולא דבר חדש הוא זה שאנו באנו לייסדו.

רומבולד: ובכן, על יסוד זכותכם הנובעת מהתנ"ך, הֲלא תגיע גם להקמתה מחדש של המדינה הלאומית היהודית?

ב"ג: עוד אגיע לשאלה זו. לא עורך-דין אנוכי, ואין ברצוני לדבר בשפת המשפט. אדבר רק בשפת השכל הישר וההיסטוריה. אני אומר, שאנו נמצאים כאן בזכותנו… "

בהיותו ראש ממשלה השפיע ב"ג על היחס לתנ"ך: הוא היה מיוזמי "החברה לחקר המקרא בישראל"; והקים בביתו חוג ללימוד תנ"ך, שהניב מספַּר ספרים הַמשקפים דיונים בחוג זה. גם בכתיבתו ההגותית התייחס ב"ג לא אחת למקומו של התנ"ך בזהותנו הלאומית המתחדשת, ומספר שנים לאחר פרישתו מראשות הממשלה הוציאה "החברה לחקר המקרא בישראל" קובץ מאמרים ומחקרים של ב"ג על סוגיות תנ"כיות, "עיונים בתנ"ך".

במאמרו "ייחוד וייעוד" קבע: "אי אפשר להבין את ההיסטוריה היהודית, מלחמת קיומו של העם היהודי… אם לא נראה ה י י ח ו ד ה א י ד י א י (הפיזור במקור) של האומה היהודית".

במאמר אחר, "התנ"ך זורח באור עצמו", כתב: "אני מתוודה, שאני קורא את התנ"ך מתוך אהבה רבה והערצה עמוקה. פניתי לחֶבר הסופרים והאמנים, שיביאו דבר התנ"ך לדורנו, בכל אמצעי האמנות וכושר הרוח אשר בידיהם… כי אין דורנו מכיר את התנ"ך, היצירה הגדולה ביותר של העם העברי עד ימינו אלה, ועד בכלל; ובלי ידיעת התנ"ך לא תיתכן ידיעת עצמנו, ידיעת מקורנו, רוחנו, ייעודנו ועתידנו… התנ"ך הוא בלי ספק אחד הגורמים הראשיים בעיצוב דמותו של עמנו, אבל גורם זה בא מבפנים מתוך העם. גדלותו של התנ"ך היא גדולת הרוח של עם ישראל… נצחיותו וגדלותו של התנ"ך אינן תלויות בשום ספר ופירוש וּמדרש, שבאו אחריו, אם כי הספרים והפירושים והמדרשים, שנכתבו לאחר תקופת התנ"ך הם חלק של נחלתו הרוחנית, ויש להנחיל לדורנו את המאוֹר שבהם… התנ"ך זורח באור עצמו, ואור זה עלינו לפרוס – לעיני הדור הצעיר. ומלאכה זו מוטלת על המחנכים, המורים, הסופרים, המלומדים, המשוררים והאמנים: להזריח על עמנו בארץ ובתפוצות את אורו המבהיק של ספר הספרים".

ובמאמרו "התנ"ך והעם היהודי", כתב כך: "סוד הפלא… הוא ביצירה בת- האלמָות של עמנו בימי קדם – ספר התנ"ך, המלווה את עמנו בכל גלגוליו ונדודיו זה אלפיים וחמש מאות שנים… התנ"ך הנחיל לעם ישראל הכרת מוצאו, עברו הגדול, מאבקיו המדיניים-הצבאיים והתרבותיים-רוחניים עם שכניו, ייחודו המוסרי והרליגיוזי וייעודו ההיסטורי בעתיד. מהתנ"ך שאב העם היהודי אמונתו בשיבת ציון… ובכל נדודיה של הפזורה היהודית במשך מאות בשנים ליווה אותה ספר-הספרים, ובו בשורת הגאולה ושיבת ציון. בשׂורת הפרחת השממה וקיבוץ-גלויות, והעם לא נתייאש, ורוחו לא נפלה… אבל לא רק ידיעת עברו ותקוות עתידו שאב העם היהודי מספר-הספרים. התנ"ך הנחיל לעמנו, ועל ידיו לאנושות כולה, לא רק אמונה באל אחד בורא הכל, אלא גם ערכים אנושיים נעלים, ערכי אחווה אנושית, ערכי צדק ומשפט, אמת וחסד, שוויון העמים ושלום, שהם תמצית תורת הנביאים ומוסר היהדות… התנ"ך… גם קבע ייעוד גדול לעם ישראל – להיות לאור לגויים. 'אני ה' קראתיך בצדק ואחזק בידך ואצורך ואתנך לברית עם, לאור גויים' – אומר הנביא בשם ה'… ובמקום אחר הוא חוזר על כך ומרחיב המטרה: 'ונתתיך לאור גויים להיות ישועתי עד קצה הארץ' (ישעיהו מ"ט, 6). אנשי מעשה מפוכחים מלגלגים על ייעוד זה: אין אנו אור לעצמנו – ואיך נהיה אור לגויים? – הם טוענים. הם מתעלמים מהאור הגדול, הבוקע ממפעל התקומה היהודית בישראל… מורה הדרך הנאמן והמחנך שנטע בלב עמנו חזון הגאולה הלאומית והכּל-אנושית – היה ספר-הספרים, ואם נוסיף ללכת לאורו, גם העם וגם המנהיגות – נעשה ונצליח".

האֱרכנוּ בהבאת הדברים של ב"ג, כיוון שהם משקפים תפיסה חשובה. תקופה ארוכה הייתה זו דעה מקובלת בממסד הפוליטי-תרבותי-חינוכי עקב מנהיגותו של דוד בן-גוריון. נולדנו בימים של חֶבלי גאולה. כמי שנולדו סמוך להולדת המדינה, וכמי שגדלו בשנים המעצבות של ראשית המדינה, אנו יכולים להעיד, שתפיסה זו חלחלה אז במערכת החינוך. כולנו ספגנו אותה אז בילדותנו. לא פעם התעוררו ויכוחים, אם אכן התנ"ך ראוי לשמש מורה דרך לחיינו כיום – ואם אכן ייעודנו להיות "אור לגויים". דוד בן-גוריון היה האיש שהתווה את הדרך הזאת. וזאת קלטנו, זו תפיסה, שיילכו לאורה – "אור לגויים".

ממרחק הזמן נראה יחסו של ב"ג לתנ"ך מעורר קנאה ומופלא, באשר מנהיגים פוליטיים אינם מרבים היום להתהדר בהשקפות כאלה. האם יעלה על דעתו של ראש הממשלה כיום לפתוח את שנתון הממשלה בהקדמה על ספר התנ"ך? כך עשה דוד בן-גוריון בפתח שנתון הממשלה לשנת תשי"ד (1954-1953) במאמרו: "נצח ישראל". זוהי בפירוש הבעת עמדה – מעל משרדי הממשלה ומעל העוגה התקציבית נמצא נצח ישראל המגולם בספר-הספרים. זוהי עמדה המבטאת פרימאט ערכי, ודוד בן-גוריון היה נציג בולט של עמדה זו. הוא היה איש חזון ואיש מעשה, ומתוך הזדהות רגשית עם התנ"ך קיווה, כי העם היושב בציון לא יהיה עם ככל העמים אלא "אור לגויים". הוא ראה את הלאומיות המתחדשת במונחים מקראיים, והגיבורים האידיאליים שלו בדברי ההגות שכָּתב, היו דמויות תנ"כיות.

גילוי נאות: הכּרנו אישית את דויד בן גוריון בחידון התנ"ך העולמי לנוער (1965), שבו נבחרנו לחתני התנ"ך העולמיים. לאחר שירותנו הצבאי, הוא הזמין אותנו לשדה בוקר, באמצעות יהושע כהן איש הלח"י. התכתבנו עם בן גוריון, וברשותנו שבעה מכתבים בכתב ידו. מן השיחה עמו הֵבנו, שעל מנהיג לבחור בנסיבות המתאימות לאן לפנות, לחשוב על טובת עמו: יש רגעים שיש להחיש את הגאולה; ויש ימים שצריך לבחור בפתרון ביניים, "קמעה קמעה". התורה שלו טובה לכולנו, בועטת, וזוכרת הכול מהניסיון, ועודֶנה אקטואלית. "בעיתה אחישֶנה", יש גם מצבים, שזו הדרך.

התנ"ך – ההשראה לזהותנו

במשרד החינוך הכינה ועדה את תכנית הלימודים בתנ"ך, והיא עוגנה בתפיסת עולם ברורה – חיזוק התרבות היהודית (גילוי נאות: בלפור חקק היה עובד האגף לתכניות לימודים שמכין את תכניות הלימודים של המקצועות השונים). עוד בטרם מפרטת הוועדה את מטרות התכנית ואת עקרונות הוראת המקרא, היא קובעת ב"פתח דבר" את הנחת היסוד של התכנית: "בחוק החינוך הממלכתי נקבע, בין היתר, כי אחת ממטרות החינוך הממלכתי היא להשתית את החינוך במדינת ישראל על ערכי תרבות ישראל. תכנית הלימודים במקרא לביה"ס הממלכתי מבוססת על ההכרה, כי המקרא הוא המכנה המשותף התרבותי לכל עם ישראל לדורותיו. מטרות התכנית, עקרונותיה ותוכני הלימוד, שבה נקבעו על בסיס הכרה זו" ("תכנית הלימודים במקרא", האגף לתכניות לימודים, משרד החינוך והתרבות, 1985). הנחת-יסוד זו אינה נוגעת דווקא למקצוע המקרא. היא מעוגנת בתפיסה לאומית הרואה חשיבות להנחיל לדור הבא את ערכי תרבות ישראל – ההנחלה של תרבות העם מדור לדור היא אמצעי לחיזוק הזהות הלאומית-התרבותית המשותפת.

מאז ראשית המדינה נתפס התנ"ך ככלי הצופֵן בתוכו תכנים וערכים לחינוך הנוער. לדעתנו, הוראת התנ"ך צריכה גם היום להיעשות מתוך נקודת המוצא, שמדינה ישראל נועדה להיות מדינה יהודית (ולא מדינת היהודים), ושהיהדות היא לאומיותנו וייעודנו – לא שריד מיושן או נֵטל מכביד, שקיבלנו בירושה מן העבר. לימוד התנ"ך צריך להיעשות מתוך הזדהות עם עבָרו של העם ועם תרבותו. הבסיס של קיומנו אינו המסגרת הביצועית (קרי, המדינה), אלא האתוס הלאומי שלנו (קרי, היצירה התרבותית, התכנים, הערכים). הוראת התנ"ך צריכה להיעשות מתוך עמדה של הנחלת ערכים ופירוש מחדש לעֶרכי העבר בנסיבות המשתנות.

התנ"ך בדורנו – שפת חיים

בזיכרונותיו מתאר דוד בן גוריון, ראש הממשלה הראשון, כיצד ספרו של אברהם מאפו "אהבת ציון" הפיח בו את העֶרגה לציון, כיוון שנכתב בשפה מקראית.

לראשונה נוצרה אז שפה חילונית המבוססת על התנ"ך. מי שלא קיבל אז את מרוּת התורה שבעל פה, ראה בתנ"ך את "מגילת היוחסין" שלו, מגילה של זהות ושל תרבות ולשון. החיים בארץ לאחר הכרזת העצמאות נתפסו כהמשך לחיים הארציים בארץ ישראל של ימי התנ"ך. אהרון מגד, מסופרי "דור בארץ", העיד על יחס דורו לתנ"ך: "התנ"ך נלמד ונקרא בארץ לא כספר דת, אלא כיצירת ספרות גאונית, כאוצר לשוני רב מכמנים, כמקור היסטורי, כמורה דרך גיאוגרפי וארכאולוגי, כמעיין נובע של חכמה, כמעורר את הלב לאידיאלים של צדק חברתי. מלכתחילה ובדיעבד – כמחזק את הקשר בין העם וארץ אבותיו, ערשׂ תרבותו" (אהרון מגד, "תנ"ך עכשיו", "הארץ", 25 ביולי 1986).

מי שיבחן את שפת הדיבור שלנו יחוש, ללא צורך במחקר סטטיסטי, שהתנ"ך רווֵחַ בשפה העברית, גם בשפת היומיום, יותר מלשון חכמים. הלשונאי רוביק רוזנטל קובע מפורשות: "אוצר המילים של התנ"ך הוא התשתית האיתנה של אוצר המילים של העברית החדשה. המספרים אינם משאירים מקום לספק. כ-85% אחוזים מן המילון המקראי משמשים בעברית החדשה" (ראו בספרו "מדברים בשפת התנ"ך", הוצאת כתר ‎2018). בעניין חשיבות הלשון המקראית כותב רוזנטל: "מספר המילים בתנ"ך אינו עולה…על 20% מאוצר המילים העברי-ישראלי. ובכל זאת מעמדו הסגולי עולה פי כמה על משקלו הכמותי. קחו מן העברית את אוצר המילים של המקרא. והיא נותרת אילמת".

מאז שהחל תהליך ההתחדשות של השפה העברית, התקיים מִמשק מובהק לשפת התנ"ך. אם נבחן את השפה, שבה אנו דוברים ומביעים את עצמנו, נגלה מלים וביטויים רבים, שאנו משתמשים בהם בחיי היומיום. כך למשל יש ביטוי יומיומי בעברית שלנו "מצא חן בעיני…", הוא נשמע לנו כל כך מרומם לב, כל כך חלק מאיתנו, מאז ומעולם… והוא מן התנ"ך. מתברר, שמחדשי השפה אימצו גם את התחביר המקראי. וכך כותב רוביק רוזנטל: "שפה אינה רק אוצר מלים, שפה היא גם תחביר, וכל שפה יוצרת בתהליך ממושך את התחביר המתאים לה. באסוציאציה לא מחייבת לתורתו של חומסקי, אפשר לומר כי אדם הנולד לתוך העברית, נולד לתוך התחביר העברי, ובמקרה זה, התחביר המקראי. התחביר המקראי הוא תחביר של סיפור, ובנוי בדרך כלל על משפט פּעלִי או שֵמָני פשוט, ללא משפטי זיקה, כמעט ללא שימוש בסָביל" ("הזירה הלשונית", עמוד 15 – הוצאת עם עובד, תשס"א). מחקר של גד בן עמי צרפתי הראה, כי שני שלישים מן המילים במגילת העצמאות הן מן התנ"ך!

האם ספר הספרים מעצֵב חיים?

האם התנ"ך עודנו טקסט מעצב בלשוננו המדוברת והנכתבת, הן מבחינת אוצר המלים והן מבחינת התחביר? האם התנ"ך, כטקסט מעצב בתרבות העברית (והיהודית), נשאר משמעותי גם לצעיר הישראלי בוגר מערכת החינוך הממלכתי בישראל העכשווית? זהו נושא למחקר נפרד.

המקרא נתפס כספרות, ולא רק ככתבי קודש, וכהגדרתו של א' שבייד, זוהי ספרות ש"יש לה מעמד ראשוני ומכונן בתרבות היהודית, והיא מקבלת מעמד מיוחס בחינוך של ארץ ישראל". כל דור הוסיף את נקודת הפלא שלו, את הרובד הנוסף – כאשר הכין השירות הבולאי את בול השפה העברית בשנת תש"ן, הופיע איור על הבול, המתאר את השכבות השונות של העברית. ואכן, העברית נבנתה במשך הדורות רובד על גבי רובד, לשפת התנ"ך נוספו שפות אחיות: שפת המשנה והתלמוד (לשון חכמים); וכך גם שפת ימי הביניים (המשוררים והוגי הדעות).

כל רובד חדש שנוצר, נשען על קודמיו, אך מתברר, ששפת התנ"ך שמרה על חוסן ועל איתנות בפי העם ובתרבותו, זה בסיס האם המרכזי. בתהליך החייאת השפה העברית בדורנו כלשון דיבור וכתיבה, היה ברור, שאין זו החייאה של שפה מתה לחלוטין, כי בכול הדורות השתמשו בה. עם זאת, היה חשש, שכאשר תחזור העברית להיות שפה חיה בחיי היומיום והשגרה ("לקנות כרטיס לרכבת בעברית", כדברי הרצל), יהיה קשה להתיך יחד את כל הרבדים לשפה אחת. "האם כל היוּבָלים אכן יתחברו לנהר אחד?", תהו רבים. התברר, שהמציאות חזקה יותר מן הספקנים. ההיתוך נעשה באורח טבעי, וגם בתרכובת המופלאה הזאת – נצץ האור הגדול, הורגש בבירור: יש מעמד בכיר לשפת התנ"ך!

ברור, שלציבור הדתי יש יתרון בחיבור ההמשכי לתרבות התנ"ך – בכל שבּת הם צמודים לפרשת השבוע, ויש חיזוק לתכנים של התנ"ך בעיסוק המתמיד בפרשת השבוע, וגם בקריאת ההפטרה הצמודה לפרשה. יש תקשורת של "עלוני שבת" המְתַחזקת זאת, וגם הפרסומים של "מיזם 929", שפתוח גם לדתיים וגם למי שאינם דתיים.

מאז ראשיתה של הציונות, היחס לתנ"ך היה פתוח ולא דוגמאטי, מתוך תפיסה ליברלית, שכל אחד יכול לפרש טקסטים תרבותיים על פי הבנתו וערכיו. גם אם לא נשמרה זיקה לכל המצוות הכלולות בתנ"ך כספר-קודש (קרי, המרכיב הדתי בתנ"ך), הייתה נכונות בציונות החילונית לאמץ סמלים מסורתיים מן התנ"ך כאמצעי מעצב בזהות הלאומית. התנ"ך הוא של כולנו, דתיים וחילוניים כאחד. וגם בפרשנות המקרא, אין מונופול לשום צד על הבנת המקרא. בחגים הקיבוציים שולבו מקורות מן התנ"ך, בתוך מסגרת קרובה יותר לטבע של הארץ ולעונותיה, וטקסי החגים בקיבוצים היו מקור העשרה, נתיב השראה לרבים. הספרות העברית – אימצה גם היא יחס זה: התנ"ך נתפס כמקור השראה ללא עוררין – ולא כתכתיב לאורח חיים.

שיבה לתנ"ך – גשר לזהות מעוררת השראה

נודה על האמת – עדיין יש קושי היום מבחינת אימוץ אוצר המלים של המקרא, וכך גם התחביר של המקרא. החשש שלנו הוא, שיש היום נסיגה ביחסנו לתנ"ך כשפת אם, אותה עברית שכל כך שַׂשׂנוּ לאמץ אותה עם חידוש התנועה הלאומית הציונית בדורנו. שַבנו אל הארץ הקדומה (ארץ ישראל) ואל השפה הקדומה (העברית), מתוך הנחה תמימה של הוגי הציונות, שבכך תישָמר זהותנו המקורית. ההנחה הייתה, שאם ילד גדֵל בארץ אבותיו ודובר את שפת אבותיו – בסיס זהותו איתן. עם העוגן הזה – לא יינתק מזהותו.

אבל, מתברר היום, שצריך להציב בְּריחים והגנוֹת מוצקות כדי לשַמר את זהותנו העברית ואת זיקתנו הלאומית לארץ. אנו חשים, שהדור הצעיר הגדֵל היום בארץ מחובר לתכנים המגיעים מכל הכפר הגלובלי (ובכך אין פסול, כל עוד מדובר בהיפתחות לפלורליזם תרבותי), אך ככל שהשנים חולפות נחלשות החוליות המחברות לתנ"ך – הנוער אינו מחובר בחייו לתנ"ך ואינו רואה בתנ"ך חלק מהותי מתרבותו. הם אינם רואים את חייהם כאן כהמשך לתחיית העם בארצו, ויש אז תחושה מרה שהזיכרון נקטע, ואנו כותבים היום את ההיסטוריה שלנו כאן ועכשיו.

פוליטיקאי בעל ראייה עכשווית תקף בחריפות מפַקד מעורר השראה, שקרא לחייליו במלחמת "חרבות ברזל" פסוקי תנ"ך טרם היציאה לקרב. "ומה הייתָ אתה אומר לחייליךָ", שאל המראיין את הפוליטיקאי, "אני הייתי אומר להם, שאנו נלחמים על הבית", הוא ענה, ולרגע לא הבחין בכך, שישראל היא הבית, בזכות ספר התנ"ך! רק זהות המחוברת לתנ"ך – יש בה עוצמה לשמור על רציפות זהותנו כאן בארצנו. העם הקים את ביתו באיזור גיאו-פוליטי סבוך ("וילה בג'ונגל") – וכל זאת רק משום שהוא שב ודָבק בּעֲברו.

והיו לבשׂר אחד, לבשׂורה אחת

עִם חידוש הקשר לארץ ולנופיהָ בעקבות המפעל הציוני, התחזק הקשר לתנ"ך. החלוצים שהגיעו בעליות הראשונות, היו נרגשים מן החזרה לַקשר הבלתי אמצעי עם נופי התנ"ך.

קשה לשכוח את צ'רלס אורד וינגייט, שהוביל את "פלוגות הלילה" של הפלמ"ח, וספר תנ"ך בידו. בטיולים של בתי הספר, מרכיב יסודי היה השיבה אל נופי התנ"ך, והחל משנת 1967 (מלחמת ששת הימים), התקיימה השיבה גם אל נופי התנ"ך של יהודה והשומרון.

בעינינו, אין זה צירוף מקרים ששימשנו שנינו יושבי ראש אגודת הסופרים העברים (2015-2003), ובעבר גם היינו חתני התנ"ך העולמי לנוער (1965). בתפקידנו כיושבי ראש אגודת הסופרים העברים, קיימנו לא אחת אירועים על התנ"ך בשירה העברית. אחד הערבים המרגשים ביותר היה ב"בית התנ"ך" בלב תל אביב.

תמיד סברנו שיש לחבר את הנוער עם ספר הספרים, שיש לחזק את השפה העברית, לשמור עליה, לחבר אותה לשורשיה המקראיים. כשאנו חשים לא פעם אובדים על אֵם הדרך, הלב אינו חדל מלשיר ולפזם: זו השעה להילחם על השפה האלוהית, זה התנ"ך, זו לנו שׂפת אֵם. בעבר התפארנו כל כך בפלא תחיית השפה העברית, שהרי שום עם שאיבד את שפתו במשך הדורות לא שב לדבּר בה, גם לא העמים שעברו תהליך של תחייה לאומית ושחרור לאומי. לא פעם התגאינו בכך, שילדים ישראלים מגיעים לכיתה ב', לומדים "בראשית", והם מבינים את שפת התנ"ך כמו לא חלפו שלושת אלפים שנה. הוגי הציונות, וכך גם מייסדי המדינה, ראו בכך אות לרציפות המופלאה של זהותנו.

ידענו לשוב ולשנן – בכל תחייה לאומית חשובה ההמשכיות ותודעת החיבור שחוצֶה זמנים. הקִרְבה לתנ"ך נתפסה בעיני כולנו כסמל לאחדות לאומית, והצלחת חידוני התנ"ך הייתה אחד הסימנים המרגשים לאהבת העם לספרותו הקדומה.

אך בשנים האחרונות התרחש בשקט תהליך של התרחקות, של הינתקות מן התנ"ך. החשש הכבד הוא, שיש בכך התפרקות של חוליות בזהותנו העברית, ואולי גם בזהותנו היהודית. אנו שמחים, שיש היום רגישות לכך במשרד החינוך – ומחכים שייעשה מעשה של אמת. יש לחץ מבפנים לחיזוק לימודי התנ"ך. בפועל השעות המוקצבות לתנ"ך היום הן מעטות, אף שכולנו מכירים בהכרח להשיב עטרה ליושנה. דוגמה קטנה: ההחלטה לחזק את חידוני התנ"ך סימנה מגמה חיובית. היה מרגש לראות, שהבשורה מגיעה גם לנוער היהודי בתפוצות. הם לומדים תנ"ך ומגיעים בהתרגשות להשתתף בחידון התנ"ך ביום העצמאות. חלקם אף עולים לארץ.

התנ"ך – זיקה בין העכשיו לבין העבר

אין טעם ביוזמות "חדשניות" כביכול, כמו היוזמה שזכתה לפרסום של כתיבת התנ"ך בשפה עכשווית. הלב מרגיש שמדובר בשעטנז צורם, בהכלאה של שפה בשפה. זה מרַדד את שפתו של התנ"ך ומלעיג אותה. תארו לעצמכם, שבשיעורי ספרות היו לומדים את סיפורי ש"י עגנון בפַרשגן (פראפרזה) של עברית מדוברת. האם במקום "בִּלבב ימים" היינו כותבים "באמצע הים"?

אל נחשוש שמא יראו באהבתנו לתנ"ך התרפקות רומנטית על ימי קדם. רק גאוות יחידה של עַם התנ"ך תשמור על זיקה בין המציאות העכשווית שלנו לבין העבר התנ"כי-מיתולוגי של ימי הקדם. אל ננמיך ראשינו כנגד הציניקנים הדבקים בהווה. זו דרכנו, בזיקתנו לתנ"ך אנו משמרים את קסמו בחיינו ובשפתנו, וגם את אחיזתנו בארץ.

בהתרגשות קראנו בעבר את מאמרה של פרופ' פניה עוז-זלצברגר "התנ"ך הוא האסטרופיסיקה שלנו", שבו הזדהתה עם נאום של ג'ורג' בוש. עוז-זלצברגר ציינה, כי בוש נהג לפתוח דבריו בטבעיות בפסוק מספר ישעיהו. וזאת לעומת הריחוק של רבים מאיתנו, וכך כתבה: "כאן שורש רתיעתם של רבים מן התנ"ך ברטוריקה, מן התנ"ך כחלק חי בעולם האסוציאציות הישראלי. מכאן גזירת העוני מרצון, שגזרו על עצמם ישראלים רבים, כאילו הנאורות והקִדמה עצמן ראוי שיתבטאו רק בעברית מאונגלזת דלָה" (הארץ, 21.2.2003).

בעניין הלשון של האקדמיה, כל מי שקרא טקסט של הרצאה אקדמית יודע עד כמה התרחקו אנשי האקדמיה שלנו מן העברית. רבים כותבים בעברית מאונגלזת, והתחביר שלהם תחביר מגורמן. בלימודי המ"א שלנו בתנ"ך למדנו שנתיים גרמנית (וכן למדנו אכָּדית ואוּגָריתית), ואנו מזהים לא פעם בקוראנו מאמרים אקדמיים את התחביר הגרמני המפותל והמורכב, העמוס משפטים טפלים כטלאים זה על גבי זה, וכך גם הפּועַל המופיע רק בסוף המשפט. הסגנון האקדמי היום מחבל בשפה המקורית, והגיעה השעה שהבשורה תצא מן הסופרים והמשוררים – הם הרגישים ביותר לשפתנו ולזהותנו.

העברית אכן צריכה להתחדש, כי כך נוהגת כל לשון שיש לה חיים סוערים גם בדיבור וגם בכתיבה, אבל יש צורך במגיני השפה העברית. סופרים ומשוררים, שיחיו את התנ"ך כשפת-אֵם, להם המעמד המוסרי ורוח הקודש לתרום לחיזוקה של העברית, וכך גם לחיזוקו של התנ"ך בזהותנו.

התנ"ך עוגן הזכות – יסוד התרבות

התנ"ך איננו רק ספר דתי. ספר הספרים הוא מותג חובק עולם, והעיקר – הוא יסוד תרבותי, לאומי, והיסטורי מרכזי בזהותנו ובדיוקנה של מדינת ישראל כיום. במשך אלפי שנים שמר העם היהודי על זיקתו לארץ ישראל באמצעות קריאה, לימוד, והתעמקות בתנ"ך, שבמרכזו עומדים עם ישראל, ארץ ישראל, ואלוהי ישראל.

התנ"ך מהווה תיעוד רוחני והיסטורי של הקשר בין העם לארצו, והוא המקור הראשוני והבסיסי לזכות היהודית על ארץ ישראל – זכות שמכונה "הזכות ההיסטורית". הקשר בין שיבת העם היהודי לארצו לבין התנ"ך אינו סמלי בלבד. מראשית הציונות, ההצדקה לַשיבה לארץ ישראל נשענה על ההבטחה התנ"כית: "וּלזרעך אתן את הארץ הזאת" (בראשית י"ב, ז'). התנ"ך העניק לגיטימציה מוסרית והיסטורית לתביעה היהודית לריבונות בארץ, ונשען על רצף של זיכרון, אמונה, וגעגועים לציון, שנשמרו לאורך הדורות.

האמונה בזכות זו לא נשארה בגבולות התרבות היהודית בלבד. גם אומות העולם הכירו בתנ"ך כספר מקודש ובעל סמכות היסטורית. אמונה זו קיבלה ביטוי ברור בהצהרת בלפור (1917), וקיראו נא את הכתוב: "ממשלת הוד מלכותו רואה בעין יפה הקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל". ההצהרה הזו, שנמסרה ליהודים מטעם מעצמה עולמית, נולדה בין היתר מתוך הכרה בזיקה ההיסטורית של העם היהודי לארץ ישראל – זיקה שמעוגנת בתנ"ך.

לימים הפכה הזיקה הקדומה לגורם בינלאומי בעולם חדש. נוסח המנדט הבריטי על ארץ ישראל, שאושר על ידי חבר הלאומים בשנת 1922, כלל במפורש את ההכרה בזכות ההיסטורית של העם היהודי לשוב לארצו. גם בוועדות מדיניות בינלאומיות שדנו בגורלה של הארץ – כגון ועדת פיל ודיוני האו"ם לפני החלטת החלוקה ב-1947 – הופיע התנ"ך כמסמך התייחסות, ותואר לא פעם כ"מסמך ההיסטורי הראשון של העם היהודי".

התנ"ך משמש יסוד חי בשפה העברית של ימינו – הן הכתובה והן המדוברת. עשרות אלפי ביטויים, מטבעות לשון, ומילים עבריות בשימוש יומיומי שאובים ישירות מן התנ"ך. גם סגנונה של העברית הישראלית, במקצבים ובתחביר, ניזון מהעברית המקראית. שיח זה חוצה זמנים. בשיח הציבורי, הפוליטי, והספרותי בישראל, מופיעים לעיתים קרובות ציטוטים תנ"כיים, לעיתים מתוך כוונה לטעון טיעון מוסרי או היסטורי, ולעיתים פשוט משום שזו השפה התרבותית המשותפת של העם.

"עַם הספר" – עַם התנ"ך!

הכינוי "עם הספר" שניתַן לעם היהודי לא נבע רק מהרגלו של העם ללמוד ולקרוא, אלא בראש ובראשונה מן הקשר העמוק לתנ"ך – "הספר" הראשון והמרכזי של היהדות.

התנ"ך ליווה את העם בגלותו, נשמר ונלמד בכל תפוצה, שימש בסיס לתפילה, לחוק, ולתרבות, והיווה גשר רוחני בין היהודים בכל קצות תבל. כך נוצרה תרבות יהודית אחת, אחוזת שורשים משותפים, למרות הפיזור הגיאוגרפי ומֵעבר לַשוני בין שפות היהודים בתפוצותיהם.

התנ"ך ממשיך למלא תפקיד מרכזי בזהותה של מדינת ישראל ובתודעתו של העם היהודי. הוא משמש מקור השראה, מסד לזכויות לאומיות, אבן יסוד לתרבות ולשפה, וסמל למורשת רוחנית עשירה. חזרתו של העם היהודי לארצו והקמתה של מדינת ישראל לא היו אך תוצאה של תהליכים פוליטיים, אלא היו הגשמה של חזון קדום – חזון שחזו נביאי ישראל, והשאירו לנו את מורשתם. זכינו וקיבלנו מהם פניני חן ויהלומי קודש בין דפי התנ"ך: "נחמו נחמו עמי"; "זכרתי לך חסד נעורייך"; "הנה נא לא ידעתי דבֵּר כי נער אנוכי"….זכרנו לעברית חסד נעוריה, כי נעורינו נקשרו בחייה, נחמו נחמו חיינו לאורה הנצחי. עם העברית כרתנו ברית!

התנ"ך והארץ – החיבור הזה הצליח לשמור עלינו, על הקשר למולדת. למדנו לקרוא על הערגה לספר הספרים ולארץ ישראל – כאילו היו אחוזים בברית אין קץ. בבית הספר לימדונו על האהבה האין סופית לארץ – וערגת החלוצים שבתה את ליבנו, כמו גם להיטותם להחיות את שפת התנ"ך. גם היום הלב מחסיר פעימה, כשאנו קוראים את תמונת הפסח הראשון בירושלים, שאותה צייר איש הביל"ויים דוד יודילביץ: "לחג הפסח הראשון בארץ נתכנסנו ובאו אלינו מיפו וממקווה ומראשון כמה חברים…ושירה שירה עברית בפינו, בפי עשרים בחורים נלהבים בקע השיר 'חושו, אחים, חושו' שחיבר לנו יחיאל מיכל פינס…התרגשו הלבבות, התלהבו הנשמות"…ואז יודלביץ שובה את ליבנו בתמונת השיא: "הִשליך כובעו ויזעק: 'ארץ, ארץ, ארץ' – והרי יהודה רעדו לשאגתו וענו גם הם לעומתו: 'ארץ, ארץ, ארץ!". הערגה הזו לארץ – זהות התנ"ך – זו הרוח המכוננת, שחיזקה בנו את האהבה הזו לאותה ארץ נחשקת. זו האמת, שלמדנו בבית הספר "אליאנס" ברחוב כל ישראל חברים בירושלים.

חברים היינו לאברהם אבינו, ליצחק, ליעקב… זאת האבן הרֹאשה: התנ"ך הוא תעודת הזהות שלנו, שׂפת אם, ושׂפת אב. היא שורש זהותנו וּפֶלא נשׂגב: היא מוצאת חֵן בהיותנו במזרח וגם בהיותנו בסוף מערב. הביטוי "מצא חן" לקוח, כזכור לכם, מן התנ"ך, וכבר הרגשתם – ששפת התנ"ך מוצאת חן בעינינו. הסופר חיים הזז נאם בוועידה של אגודת הסופרים העברים בי"ב באייר תשכ"ב (1962), כשהיינו בכיתה ח', וכך אמר: "הַדוֹר אין לו אלא שיעמוד עִם ספרות מודרנית מקורית, שהיא המשך לספרות שקדמה לה, לתרבות ישראל שנוצרה במשך כל הדורות, והתנ"ך בכלל זה". לוּ יְהי!