יואב ויכסלפיש, חבר יקום תרבות, ממליץ
על הסרט "מכולת"
סרט הקולנוע הראשון של יובל שני, "מכולת", נפתח בנסיעה בנוף מעורפל לצלילי "שיר לערב חג" בביצועה המחודש של מירי אלוני.
מדובר בשיר שכתבה תרצה אתר לזכר אביה, המשורר נתן אלתרמן, ובוצע לראשונה ע"י אלוני בפסטיבל הזמר והפזמון ב-1973. השיר עוסק בניגוד בין האווירה החגיגית ברחובות להיעדרו של האב המנוח, ואילו בסרטו של שני הצופים חוזים בשכונה ירושלמית ערב פסח ובביעור חמץ.
העלילה מתרחשת על רקע של בלוקים מוזנחים, ובעיקר בתוך בתים מתפוררים, תרתי משמע. לא תמצאו כאן ירושלים של זהב ושל נחושת ושל אור, וגם לא את האווירה הצבעונית של השוק, המדרחוב, או המוזיאונים הגדולים.
אמיר (עידן טאקו) עובד אצל הדוד (מוריס כהן) במכולת, ומוכר תרופות "בשחור" מאחורי הדלפק. אחת הלקוחות שלו היא סימה (הילה וידור), נרקומנית הזקוקה למרשמים שונים. אליהו (אמיתי שולמן) הוא בנה, וגם הסב מתגורר באותה דירה כנוכח-נפקד. שלום (אדם גבאי) עובד עם אמיר במכולת. הדוד מהווה תחליף לאב, ואילו האם גרה לפי השמועה במושב.
אמיר, אליהו, וחבריהם, נחשבים לתלמידים, אולם בית הספר כלל אינו מופיע בסרט. החיים האמיתיים מתרחשים בין הבלוקים והחצרות, והבעיות היומיומיות אינן ניתנות לפתרון באמצעים מתמטיים, פיזיקליים, או כימיים.
באנגלית נקרא הסרט GRACEFUL YOUTH, "חסד נעורים", והמונח בא לידי ביטוי בסרט כאשר שני הנערים זקוקים זה לזה כדי להתמודד עם המחנק היומיומי והצורך להתגבר על הקושי ולתפקד במסגרת המשפחתית למרות הכל.
86 דקות, בתי קולנוע ברחבי הארץ
חגית בת-אליעזר, שגרירת יקום תרבות לאירועים, ממליצה
על ההצגה "חזיתות"
בהצגה "חזיתות" שחר ברקוביץ משמיעה את קולה הברור והצודק של בת זוג של חייל מילואים בשירות ממושך, עליה נכפים חודשים רבים של בדידות, דאגה, ואי ידיעה.
ההצגה נוצרה מתוך חווייתה האישית של שחר ברקוביץ', ושתי הדמויות אף נושאות את השמות הפרטיים של שחר ושל בן זוגה אמנון, כולל כינוי החיבה "נוני". שחר ברקוביץ' היא יוצרת ופרפורמרית, מתמחה בתיאטרון ובמחול. בעבודה על "חזיתות" היה לה במאי-שותף, גלעד חן ,שגם הלחין מוזיקה להצגה.
הליהוק נפלא. את שחר מגלמת מיכל טופורק, בוגרת סטודיו למשחק ניסן נתיב בתל אביב, בעלת דיקציה צלולה, והיא הקול של ההצגה – מדברת גם בשמו של אמנון, בן זוגה, וגם בשמם של מפקדיו, איתם היא מתַקשרת כשאמנון לא זמין. את אמנון משחק מתן כהן, שרקד בלהקת בת שבע עד שנת 2024, ומאז פועל כרקדן וכוריאוגרף עצמאי. מתן ממלא את הבמה בתנועותיו המגוונות, כולל עבודה עם רצועות, בהן הוא מושך, גורר חפצים במסגרת מקצועו הצבאי של נהג-חובש-מביא אספקה-מפנה פצועים. מיכל האלגנטית משתלבת בחן בקטעי תנועה משותפים עם מתן הרקדן.
"חזיתות", המוצגת בתיאטרון הבית ביפו, עלתה בבכורה באוגוסט 2025, ובאותה שנה זכתה בשני פרסי "קיפוד הזהב": שחר ברקוביץ' זכתה בפרס עיצוב התנועה; ושני הבמאים השותפים שחר וגלעד זכו בפרס במאי השנה.
שני השחקנים ממלאים את הבמה בדיבור צפוף – בעיקר זה של שחר, אך דיבורו של אמנון לקראת סוף ההצגה בעצמו, ואף בשמה של בת זוגו, מתקבל בעניין, אף בהפתעה. תנועתם מגוונת, מסקרנת. בקטעים בהם מתן רוקד ללא חולצה, מתגלה יפי שריריו בפעולה. השחקנים עושים שימוש באביזרי במה ייחודיים: מדחס אוויר; מכונת קפה; ואף ערימת קפה שחור, הניתזת לעבר אמנון-מתן ומכסה את גופו.
אמנון נקרא למילואים, והוא מדלג בין חזיתות: עזה; לבנון; שוב עזה. מסירותו של אמנון לפלוגה, לצוות, לחבריו, לפעילות המבצעית מעוררת הערצה והוקרה, אך ההצגה מפנה זרקור למחיר האישי והזוגי הכבד של שירות מילואים ממושך.
בת הזוג בעורף נאלצת לנהל את הבית לבדה, בדאגה ובגעגועים, וסובלת מחסך של חיי משפחה תקינים, ושל אינטימיות. שחר נוקטת באמצעים נואשים כדי למנוע את יציאתו של אמנון לעוד סבב מילואים: היא נועלת אותו בממ"ד; מחביאה את נשקו האישי. כאחוזת טירוף, שחר מגיעה לגבול עזה בשמלה שקופה – כרמז ל"כתונת משוגעים" – ואף נפגעת שם בתאונה, כדי לזכות בתשומת ליבו של אמנון ולהיות מפונה על ידו.
מתוך ההצגה מתנסחת התובנה – חיי האושר של האזרחים, של זוגות האוהבים, אינם פחותי ערך, אינם הפקר. אין לדרוס אותם עם ניהול מלחמה קלוקל, מתוך שיקולי הישרדות פוליטית פסולים של רודנים.
והמסקנה – את המלחמה יש להפסיק ואת הממשלה יש להחליף!
אלי אשד, העורך הראשי של יקום תרבות, ממליץ
על הספר "אגדת כפר"
מיהו ומהו בוסקו?
הספר "אגדת כפר" של "בוסקו", סופר דרום אמריקני כלשהו, בתרגום מאיר כהן, שהובא לידי הדפוס בידי רועי ארד, הוא ספר מוזר מאוד.
הספר פותח בהקדמה של ארד, שמסביר מדוע פירסם את התרגום אף שפגש את כהן, המתרגם, והוא עשה עליו רושם רע מאוד – ואגב כך מעיר שתמיד שפט יוצרים לפי מראם החיצוני, דבר שכעורך מעולם לא עלה על דעתי לעשות, אם כי יש קשר בין היצירה ובין האופי וגם זה לא הכרחי – והמראה של כהן לא היה משהו, וגם לא התנהגותו.
אבל הספר מצא חן בעיניו והוא מפרסם אותו לאחר מות המתרגם. בסיום יש אחרית דבר של המתרגם המנוח על הספר, שגילה בחנות נידחת בדרום אמריקה והחליט לתרגמו.
בהמשך יש סיפור מחיי דרום אמריקה על גנרל לא יוצלח שמגיע לכפר קטן ונידח שבו הוא מתקבל כמושיע, שנראה כאלגוריה סאטירית לא דווקא על דרום אמריקה, אלא על מקומות קטנים בכלל ומתאים באותה המידה לישראל.
בסיום יש פרטים על "בוסקו" האלמוני, שתמיד לדברי המתרגם שמר את זהותו בסוד.
חיפוש ברשת מגלה שאיש לא שמע על אותו "בוסקו" מחוץ לישראל, אם כי הסופר רוברטו בולאניו, שמוזכר כמכר ספרותי של "בוסקו", בהחלט ידוע, ועסק במתיחות ספרותיות מורכבות מאוד של המצאת סופרים בדויים.
המסקנה היא שזוהי מתיחה ספרותית, כנראה של רועי ארד. אני משער שהכוונה היא לסאטירה על מקומות קטנים לא דווקא בדרום אמריקה, אלא גם בישראל, על סצינות ספרותיות, ועל אנשי צבא מטומטמים במיוחד…
יש עוד ספרים כאלו בעברית, כמו "זיעה מתוקה" של רועי רוזן, אבל לא רבים. וגם באלו ההסתרה של זהות המחבר האמיתי היא לא מלאה כמו כאן, ובכל זאת מי שמזהה את הסגנון הספרותי של ארד, ויש כזה, ימצא אותו כאן.
אני מחבב מאוד את אחרית הדבר של "מאיר כהן", המתרגם כביכול, שבה מתוארת הקריירה הספרותית של "בוסקו", החיפושים אחרי זהותו, ומאמר ביקורת סופי על "בוסקו" שכנראה הוא שכתב אותו ותוקף אותו. אלו הם החלקים הטובים ביותר בספר.
מומלץ הן כמתיחה, והן כהרהור על מקומות קטנים, מוזרים, ומבחילים, ועל סופרים מוזרים ביותר.
