יסוריו של מחבר "ספר הזוהר" משה די ליאון

יוסף רוזנבוים, חוקר חרדי החוקר את תולדות ספר "הזוהר", סוקר את תולדות חייו של המחבר והעורך העיקרי של ספר זה, משה די-ליאון.

המערכת

הקדמה

דמותו של רבי משה די ליאון (הרמד"ל), האיש שפרסם את ספר הזוהר בספרד של המאה ה-13, נותרה לאורך הדורות חידה גדולה. האם היה "רק" המפיץ? " רק "העורך? האם היה גם המחבר?

אך כשמניחים את ספריו העבריים לצד חיבורי ה"רעיא מהימנא" וה"תיקונים" המאוחרים, נחשפת תופעה פסיכולוגית ורוחנית מרתקת: הרמד"ל לא רק כתב על משה רבנו – הוא חי אותו בכל רמ"ח איבריו. עבורו, התלאות האישיות, העוני המרוד והנדודים הבלתי פוסקים לא היו מקרה, אלא שחזור של הגורל המשהי.

"איש נודד ממקומו" הנדל"ן כטרגדיה רוחנית

עבור האדם המודרני, מעבר דירה הוא עניין של איכות חיים. עבור הרמד"ל, זה היה עניין של תיקון עולם. הוא ראה בטלטלות שלו בבחינת "דיו לעבד להיות כרבו" – אם השכינה בגלות, גם הוא חייב להיות בדרכים. בהקדמת תיקוני הזוהר הוא פורש את התפיסה הזו: "ועוד, כן איש נודד ממקומו – זה משה, שכתוב והאיש משה ענו מאד, שגרשה רוחו אחריהם. ועוד, כן איש נודד ממקומו – מי שהוא איש צדיק שהולך נע ונד ממקומו כמו השכינה… בזמן שנחרב בית המקדש, גזר על בתי הצדיקים שיחרבו, שהולכים כל אחד נודד ממקומו… וסוד הדבר – נדד הוא ללחם איה." הנדודים אינם חוסר מנוחה של פליט, אלא "עקירה" מכוונת. הצדיק המבקש מזון חייב להיות בתנועה מתמדת, כי רק כך הוא מזדהה עם שבריריות הקיום האלוהי בעולם הזה.

המלחמה בקמצנות: האתוס של הנדבן העני

פסל של משה די לאון .יו טיוב.

אחד הקטעים הנוקבים והאישיים ביותר בכתביו עוסק בפער המעמדי. הרמד"ל, שחי בעוני, יוצא במתקפה נגד ה"נבל" – העשיר שמסרב לתמוך ברוח: "ואף כך היא רוגזת יותר על נבל כי ישבע לחם… שהוא קמצן, נבל בממונו נבל שמו, שאינו נדיב ואינו מזרע האבות… שהרי קמצן הוא עני הדעת, אחר שלא עושה חסד לבעלי תורה להיות מחזיק בידיהם." עדותו של מקובל בן זמנו של די ליאון רבי יצחק מן עכו מאששת שהרמד"ל אכן חי לפי האידיאל הזה. למרות שקיבל לעיתים "מתנות רבות זהב וכסף", הוא היה "מפזר הכל באותו יום". הבחירה לא לצבור הון, אלא לפזר אותו מיד, הייתה הצהרה: אני "נדיב עמים", אני פועל מכוח השורש של האבות, בניגוד לקמצנות שהיא "עניות הדעת".

וזהו הקטע המפורסם שכתב במכתב יצחק דמן עכו כפי שהוא מובא ב"ספר יוחסין", נוסח העדות:

"כאשר שאלתי את אלמנת רבי משה בן שם טוב די לאון על עניין ספר הזוהר, אמרה לי כי לא היה לו ספר קדמון כלל, ולא ראה ספר כזה מעולם, אלא הוא היה כותב מדעתו ומלבו, ואומר כי מן השמים ניתנו לו הדברים.
ולא היה בידו שום ספר אחר שממנו העתיק.
ותמהתי על דבריה, כי היו הדברים עמוקים ונשגבים מאדה."

הבריחה מהנחש: הפסיכולוגיה של המקום

בתיקוני הזוהר (תיקון ס'), הרמד"ל מסביר שהבריחה הפיזית היא כלי לשליטה פסיכולוגית ביצר. כשאדם נכשל, ה"מטה" שלו הופך ל"נחש", והפתרון הוא תנועה: "וכשאדם שולט על יצרו, נהפך הנחש למטה, ואם יצרו שולט עליו, נהפך ממטה לנחש, ומיד וינס משה מפניו. מה זה וינס? אלא כאן רומז שינוי מקום, שברח ממקומו ומלפניו".

זוהי פרשנות מהפכנית: משה רבנו בורח מהנחש לא בגלל פחד פיזי, אלא כביטוי ל"שינוי מקום" רוחני. הרמד"ל יישם זאת בחייו; הוא נדד מגוודלחרה לאווילה, ומשם לוייאדוליד ולארבלו, תמיד בתנועה, תמיד מחפש את המקום שבו הנחש לא יוכל להפוך למטה.

הגלות שבתוך הגוף: "ערום בלא לבושין"

ציור של משה די לאון .Arnold Belkin, Moses de Leon, 1969, color lithograph, sheet: 22 x 30 in. (55.9 x 76.2 cm), Smithsonian American Art Museum, Gift of Atelier Mourlot Ltd.,

בשיא הדרמה, בחיבור "רעיא מהימנא" (פרשת כי תצא), מתוארת גלותו של משה במושגים פיזיים קשים מנשוא, שהרמד"ל השליך על עצמו בנדודיו: "אף על גב דאנת קבור באתר דלאו הגון לך, ערום בלא לבושין דילך, דאינון עור ובשר, נע ונד מאתר דילך, ומטלטל וגלי" (אף על פי שאתה קבור באתר שאינו הגון לך, ערום ללא לבושיך [שהם עור ובשר], נע ונד ממקומך, ומטולטל וגולה). התחושה הזו, של להיות "קבור" במקום שלא הולם את מעלתו הרוחנית, ליוותה אותו עד סוף ימיו. הפתרון שלו היה רדיקלי – עקירה: "גם כך בן אדם שיושב בעיר שיושבים בה אנשים רעים, ולא יכול לקיים מצוות התורה ולא מצליח בתורה – עושה שינוי מקום ונעקר משם, ונשרש במקום שגרים בו אנשים טובים".

להלן המשך הכתבה, המשלב את המקורות הטעונים שהבאתי לתוך הרצף הסיפורי והרעיוני של המאמר.

בתי הצדיקים שיחרבו: כשהטרגדיה הופכת לתיקון

מדברי ה'תיקונים' וה'רעיא מהימנא', עולה תמונה מרטיטה המבכה את המציאות הקשה של "בתי הצדיקים שנחרבו". נראה כי המחבר אינו דורש רק בעולמות עליונים, אלא נותן ביטוי למצבו האישי, שבו מידת השלום לא שרתה במעונו עד כדי דימוי חייו לבית חרב. עדותו המפורסמת של ר' יצחק דמן עכו שלמעלה על פיה הותיר הרמד"ל את אשתו ובתו בחוסר כל (עד כדי נכונותן להישבע שחיבר את הזוהר מלבו מסיבות כלכליות), מקבלת משנה תוקף לאור דבריו ב'רעיא
מהימנא'. שם הוא קושר בדם לבו את נדודי משה – המייצגים את נשמת הצדיק – לקשיים בתוך הבית הפיזי והרוחני.

הבית כזירת מאבק: "אשה רעה – צרעת לבעלה"

עבור הרמד"ל, הבית אינו מקלט, אלא זירה של תיקון או עונש. הוא משווה את מצבו של הצדיק המיטלטל ממקום למקום לציפור נודדת, ומסביר כי לעיתים הסבל בתוך הבית הוא חלק מגלגול נשמתי שנועד לכפר על עוונות. בפרשת פנחס הוא מצטט את פתגם בן סירא: "ואין בו אלא אשה רעה, יצר הרע…מה תקנתו? יגרשנה ויתרפא". המחבר מזהה את הקשיים המשפחתיים כשורש ה"צרעת" והגלות, ומציע כי הטלטולים הם דרכו של הצדיק לכפר על עוונות הדור או לבצע תיקונים אישיים, תוך שהוא משווה את מצבו למשה רבנו שסבל "למענכם". הנדודים הם לא בריחה מאחריות, אלא ניסיון להיגאל ממציאות שחונקת את
הנשמה.

שלבי הפירוק: שינוי מקום, שם ומעשה

בתיקון ס"ט, המחבר משרטט את שלבי התיקון הקשים שעוברת נשמת משה (והוא בתוכה). זהו תיאור של פירוק והרכבה מחדש, הדומה לדיני נגעי בתים:

1. שינוי מקום: אם אדם לא מצליח רוחנית במקומו, הקדוש ברוך הוא "עוקר אותו" למקום אחר.
2. שינוי השם: אם המקום לא הועיל, משנים את זהותו ומהותו.
3. שינוי מעשה: השלב הקיצוני ביותר הוא "ונתץ את הבית", פירוק המבנה הישן של החיים ובנייה מחדש.

הגלגול כגזירת גורל

כאשר שואל רבי אלעזר את אביו, רשב"י (שהוא קולו של הרמד"ל בטקסט), מה תקנתו של צדיק הסובל מ"אישה רעה" וחיים מרירים, התשובה היא רדיקלית: "יעשה שינוי מקום, ושינוי השם, ושינוי מעשה. ואם לא נתקנה – יגרש אותה בגט ויירפא, ויינטע במקום אחר".

זהו המפתח להבנת הביוגרפיה המיוסרת של הרמד"ל. הבריחה שלו מביתו, נטישת משפחתו והפיכתו לנווד עני בדרכי ספרד, לא היו בחירה קפריזית. בעיניו, היה זה מהלך קבלי הכרחי של "עקירה ונטיעה" מחדש. הוא ראה בנדודיו מסע של ריפוי וזיכוך, כשהוא מקריב את חייו האישיים על מזבח התיקון הקוסמי, בדרכו של "הרועה הנאמן" שאין לו בעולמו אלא ד' אמות של תורה וסוד.

חידת הזוגיות: השמן, הפתילה והנר שכבה

בחיבורו העברי 'פירוש התפילות', הרמד"ל חושף נימה אישית וכואבת במיוחד של "משה האחרון". הוא משתמש בדימויים של אור וחומר כדי להסביר את הכישלון הזוגי. עבורו, הזוגיות האידיאלית היא "נר" שבו הפתילה (ברית המילה) והשמן (הזרע) פועלים יחד. אך כשהייחוד הזה לא מצליח, התוצאה היא טרגית:
"וכיוון שאין ייחוד אחד – אין שלום ביניהם ואינו נמשך זה אחר זה, והבנים היוצאים מהם הם מתים…ואין זיווגם עולה יפה: או קוברהּ או קוברתו, או מביאה לידי עניות".
כאן נחשף השבר הגדול: העוני והמוות הרוחני בבית הם עדות לחוסר התיקון. הרמד"ל מרגיש שחייו האישיים הם "זיווג שלא עלה יפה", כזה שמוביל לעוני קיצוני ולתחושת מוות פנימית.

ייסורי הגוף והצרעת: כשהחומר הופך לרוח

בחיבורו העברי "משכן העדות", הרמד"ל פורש את מסכת ייסוריו ותלאות גופו. מבין השיטין עולה תודעת שליחות נשגבת, המלווה בענווה וחשש מתמיד מפני "המקטרגים והרודפים". הוא כותב על סודותיו שהם בבחינת "טיפה אחת מן הים", ומוסיף שהם נועדו רק לאותם יחידי סגולה: "…שעמלו וידעו להם כל ימיהם ברוב תעניות וסיגוף גופם ועצמם עד שנגעו ונתגלו להם". במילה "שנגעו" טמון רמז עמוק; הסיגופים והתעניות הגיעו עד למצב פיזי של "נגעים" – צרעת ממש.
עבור הרמד"ל, הצרעת אינה מחלה גרידא, אלא זיכוך גמור של החומר, המאפשר לאור הנשמה לפרוץ החוצה.

פירוק והרכבה: הגוף כבית ישן שמתחדש

ב'רעיא מהימנא', הרמד"ל קושר בין חורבן הבית הפרטי לבין חורבן הבית הפיזי – הגוף. כשהצדיק "נעקר ממקומו", גופו עובר תהליך של התפרקות: "סוד 'ונתץ את הבית את אבניו ואת עציו' – אותם עצמות וגידים ובשר שהיה, חזר לעפר… משום שהיה מנוגע". אך החורבן הוא תנאי להתחדשות. כפי שבית ישן נהרס כדי להיבנות מחדש, כך גם הצדיק המנוגע זוכה לבנייה מחודשת של "עצמות וגידים", ונעשה בריאה חדשה, נקייה ומזוקקת יותר. הצדיק כ"מגן אנושי" על הדור מדוע על הצדיק לסבול כל כך?

התשובה לפי הרמד"ל היא אלטרואיסטית להחריד. הצדיק הוא זה שנאבק במקטרג כדי להציל את הדור כולו. בפרשת בהעלותך מוסבר כי משה (והצדיק הממשיך את דרכו) סבל ייסורים בגופו כדי להגן על משיח בן אפרים ועל עם ישראל: "אשרי חלקו של אותו צדיק שהוא חזק לסבול ייסורים. כל שכן מי שמנצח בהם את המקטרג שלו…ונחשב לו כאילו הוא הציל אותם, והקדוש ברוך הוא עושה אותו רועה עליהם במקומו". הייסורים הופכים את הצדיק ל"רועה" – מי שמוביל את הדור בזכות היכולת שלו לעמוד בפרץ.

שחורה אני ונאוה: הניגוד שבין הפנים לחוץ

בקטע מצמרר ואישי מתוך כתביו העבריים, הרמד"ל מסכם את הווייתו הפיזית. הוא משתמש בדימוי של "תיבת גומא" המצופה זפת כדי לתאר את עצמו ואת דמותו של משה בגאולה האחרונה: "והסוד הנכון – שחורה אני בזפת מבחוץ ונאוה אני. במשה באחרונה… יהיה הגוף שחור מבחוץ ולבן מבפנים, כנשמה נעימה הקרויה משה… 'ותפתח ותראהו את הילד' – כלומר כשפותחים ישראל בתשובה, מיד נתגלה להם".

כאן נחשפת הדרמה הסופית: המקובל המיוסר, שגופו הושחר מהסיגופים, מהעוני ומהצרעת ("שחורה אני"), נושא בתוכו נשמה לבנה וזוהרת ("ונאוה אני"). הוא הפך את עצמו ל"תיבת גומא" חשוכה כדי לשמר בתוכה את אור התורה הגנוז, מתוך תקווה שיום אחד, כשישראל יפתחו בתשובה, התיבה תיפתח והאור הגדול של הזוהר יתגלה לעין כל.

"משנה פניו ותשלחהו": הפיזיולוגיה של החטא

בכתביו העבריים (עמ' 112 ב'), הרמד"ל צולל לעומק הפסוק "משנה פניו ותשלחהו" ומציע הסבר פיזיולוגי-רוחני מצמרר: חטאי האדם משנים את חזותו ואפילו את צבע דמו. לפי הסבר זה, ה'נחש' (היצר הרע) נאחז באות א' של ה'אדם', ומה שנותר הוא ה'דם' לבדו. תהליך זה גורם לשינוי מהותי כל כך, עד שהאדם מאבד את צלמו ונדמה לבהמה.

תפיסה זו לא הייתה רק "קבלה מופשטת"; היא עלתה בקנה אחד עם הרפואה והגות ימי הביניים. באותה תקופה יוחסה הצרעת – ובמיוחד "הצרעת השחורה" – להצטברות של 'מרה שחורה' שמקורה בטחול.

הטחול, שבתאי והנפש השחרחרת

הזיקה בין הטחול למצבו הרוחני והפיזי של האדם מופיעה בפירוט ב'תיקוני זוהר' (תיקון כ"א). הצבע השחור מזוהה עם הטחול, וכאשר הנפש "מתלבשת" בו מחמת חטאיה, היא קוראת את פסוקו של שיר השירים: "אל תראני שאני שחרחרת".

הרמד"ל מסביר כי השחרחרות היא עדות ל"קדרות של בני", לדחק ולעוני. הטחול הוא המקור לקדרות, לליצנות ולעניות – כל אותן תכונות המאפיינות את הנשמה כשהיא אסורה בכבלי הגלות והחומר.

המציאות הרפואית: השנה האחרונה של המצורע

כדי להבין את עוצמת התיאורים של הרמד"ל, יש להבין מה הייתה הצרעת בימי הביניים. זו הייתה מחלה כרונית שנמשכה לעיתים כחמש-עשרה שנים. בשלביה הסופיים, הגוף עבר שינויים דרמטיים ומבעיתים. השחרת הגוף, שאפיינה את סוף דרכו של החולה, נבעה בעיקר מתופעות של נמק (Gangrene). בשל אובדן התחושה בגפיים, התפתחו זיהומים קשים ופציעות שהובילו למות רקמות. ללא מענה רפואי, העור שינה את גוונו לשחור – עדות פיזית סופנית למצבו של הגוף שהכריעו אותו הזיהומים. עבור המקובל, השחור הזה לא היה רק נמק; הוא היה ההתגלמות הפיזית של הדין וה"מרה השחורה".

המזל הקודר: צרעת בצל כוכב שבתאי

הקשר שיוצר הרמד"ל בין עוני, צרעת וקדרות נשען על האסטרולוגיה של תקופתו. כוכב שבתאי נחשב לכוכב האפל והקשה ביותר. כבר במאה ה-9 תיאר האסטרונום אבו מעשר אל-בלכי את שבתאי ככוכב שחור וקודר, השולט בעניים, באסירים ובמצורעים.

במאה ה-13, תקופתו של הרמד"ל, כבר היה מקובל לומר שלשבתאי יש "שלטון על צרעת ומחלות עור". מי שסבל מדלות או מחולי נתפס כבעל "טבע שבתאי". הרמד"ל לקח את התפיסות המדעיות-אסטרונומיות הללו והפך אותן לשפה רוחנית: השחור של שבתאי, המרה השחורה של הטחול והנמק של הצרעת – כולם הפכו בכתביו לסימנים של נשמה שעוברת זיכוך אכזרי בדרך אל הגאולה.

החלק המסכם של המאמר עוסק בפן החברתי והנפשי של חיי הרמד"ל – תחושת הנרדפות והבדידות המזהרת של מי שנושא סוד שאיש אינו מאמין לו.

הרדיפות והבזיונות: הצדיק כמטרה לחץ

ייסוריו של רבי משה די ליאון לא עצרו בגבולות הגוף והכיס. הוא חי בתחושה מתמדת של מצור חברתי. בביטוי שהזכרנו לעיל – "שלא יהיו כמטרה לחץ" – הוא חושף את הפחד העמוק שלו מפני אלו הלועגים לתורתו ומבזים את מפעל חייו. עבור הרמד"ל, העולם היה מקום עוין שבו הוא נדרש להסתתר. תחושת הנרדפות האינסופית הזו מקבלת ביטוי דרמטי ב'רעיא מהימנא' (פרשת משפטים), שם הוא מתאר את הגלות כריצה בלתי פוסקת לעבר עיר מקלט: "…ובגלות שלך ובגלגול שלך יפריש לך ערי מקלט להינצל מכמה שרודפים אחריך, שאין להם סוף".

מעניין לציין כי ר' יצחק מעכו, בעדותו המפורסמת, משתמש בדיוק באותו פועל: "רדפתי אחריו". אמנם כוונתו הייתה שרדף אחריו כדי למצוא אותו ולברר את אמתות הזוהר, אך עבור הרמד"ל, כל "רודף" כזה – גם אם כוונותיו טהורות – היה חלק מטבעת חנק של ספקות ובדיקות שגרמו לו להרגיש נרדף ללא קץ.

"ככלב מת שסרח": תהום הבדידות

בפרשת נשא מופיע אחד התיאורים הכואבים ביותר בכתביו. הרמד"ל, בדמותו של משה, זועק על הבדידות המוחלטת שלו בתוך הקהילה: "שהרי אני בצער רב… וירא כי אין איש עוזר לי להוציאני מצער זה, בקבורה זו שנאמר עלי… ואני חשוב בעיניהם, בין ערב רב הרשעים, ככלב מת שסרח ביניהם".

הדימוי של "כלב מת שסרח" ממחיש את עוצמת הנידוי והבוז שחש הרמד"ל מסביבתו. הוא הרגיש שרואים בו נוכל או תמהוני, בעוד הוא נושא על כתפיו את משא הדור כולו.

המחיר של הגאולה האחרונה

בתיקוני הזוהר (תיקון כ"א) מוסבר כי ה"רועה הנאמן" (רעיא מהימנא) עתיד להיות בגלות האחרונה במצב של השפלה מוחלטת. עליו נאמר הפסוק מישעיהו: "והוא מחולל מפשעינו". הרמד"ל מפרש זאת במובן של חילול – הוא הופך ל"חול" (בזוי ופשוט) בעיני הבריות כדי לכפר עליהם. הוא מתואר כמי ש"מדוכא בעוונותינו" דרך ייסורי העניות והדחק שהוא סובל עבור הכלל. בזכות הסבל הזה, לפי תפיסתו, הקדוש ברוך הוא "ניחם על הרעה" ומונע חורבן מהדור.

מילים אחרונות: הנווד שגאל את הסוד

חייו של הרמד"ל היו טרגדיה במונחים אנושיים: הוא היה נווד, עני, חולה, ובזוי בעיני רבים. אך במונחים קבליים, חייו היו יצירת מופת של הקרבה. הוא ראה בבזיונות שספג וב"רדיפות שאין להם סוף" חלק מהמדים שלבש כדי להביא לעולם את ספר הזוהר.

קלסתר פניו של הרמד"ל: כשהנשמה ניבטת מהמראה

בתיקוני הזוהר (תיקון ע'), אנחנו נחשפים לאחד התחומים המרתקים בקבלה: "חכמת הפרצוף". לפי גישה זו, תווי הפנים, מבנה הגוף וסימני השיער אינם מקריים, אלא מהווים מפה של המהות הרוחנית של האדם. בתוך התיאורים הללו, ה"רעיה מהימנא" (משה/הרמד"ל) משרטט את דמותו שלו אל מול
דמויות ה"ערב רב". הוא מגדיר את עצמו כ"עמודא דאמצעיתא" (העמוד האמצעי) – הקו המאזן בין החסד (ימין) לדין (שמאל). בתיקון י"ג מוסבר כי המילים "מ"ה ש"היה ה"וא ש"יהיה" (ראשי תיבות משה) רומזות לכך שהוא משגיח ממכונו ומהווה את הדיוקן של אותו קו אמצעי מאחד.

סוד השיער: פלטת הצבעים של הנשמה

הזוהר מחלק את גוני השיער לקודים רוחניים מובהקים:
שיער לבן: מגיע מצד הימין (מידת החסד, אברהם).
שיער אדום: מגיע מצד השמאל (מידת הדין, יצחק).
שיער "ירוק": מגיע מהקו האמצעי (תפארת, יעקב).

חשוב להבין ש"ירוק" בלשון הזוהר אינו הצבע המוכר לנו כיום, אלא גוון ביניים זהוב-צהבהב, המזכיר את אור החמה. בימי הביניים בספרד, שיער בלונדיני-זהוב נחשב למעלה אסתטית ורוחנית. הזוהר מתאר אותו כ"זהר מבהיק כליל ירוקא כחמה".

המאבק על האורך: בין חלאקה לסדרי בראשית

מעבר לצבע, גם לאורך ולמרקם השיער יש משמעות עמוקה. שירו של ה"עמוד האמצעי" צריך להיות מאוזן – לא ארוך מדי ולא קצר מדי. הרמד"ל יוצא נגד עיצוב קיצוני של השיער, ורואה בכך פגיעה ב"סדרי בראשית".

בעוד שהנזיר נדרש "לגדל פרע" כחלק מעבודתו, הצדיק המאזן (הקו האמצעי) שומר על מראה הרמוני. שינוי של הסדר הטבעי הזה נתפס בעיניו כסטייה רוחנית: "אוי לו למי שמשנה בו סדרי בראשית".

שלבי הגלגול בתוך הגוון

בפרשת פנחס, הרמד"ל קושר בין צבע השיער לבין "הוותק" של הנשמה בעולם. לפי שיטה זו:

בגלגול הראשון: הנשמה מופיעה עם גוון לבן.

בגלגול השני: הגוון הופך לאדום.

בגלגול השלישי: מופיע הגוון ה"ירוק" (הזהוב), המייצג את ההגעה לשלב האיזון והתפארת.

כאן נרמז כי הרמד"ל ראה בעצמו נשמה שהגיעה לשלב השלישי והמאוזן – שלב שבו כל הגוונים מתאחדים תחת הנהגתו של משה רבנו, "הרועה הנאמן".

סיכום: קלסתר פניו של ה"רעיה מהימנא" כפי שהוא מופיע בזוהר והקשר לאישיותו ולחייו של הרמד"ל

הזוהר לא מסתפק בתיאורים מופשטים ועובר לשרטוט פיזי כמעט ויזואלי של דמות משה. ב'זוהר חדש' (פרשת יתרו) מתוארות עיניו של משה כעיניים גדולות וירוקות (זהובות), הנובעות מצד הטהרה ומידת הרחמים: "עיניים ירוקות מצד הטהרה… מאירות באור של אבן מרגלית".

זהו המבט של מי שזכה לראות ב"אספקלריא המאירה". לפי הזוהר, משה התלבש בגוף רוחני של גן עדן, וזהו סוד הכתוב "וייראו מגשת אליו" – פניו ועיניו הקרינו אור שלא מן העולם הזה.

תווי פנים של מנהיג וסוד השרטוטים

במקור נוסף בזוהר יתרו (השמטות), מופיע תיאור מפורט של תווי הפנים:
המצח: מצח רחב ("מצחיה רב") ובו שרטוט בולט העובר מצד לצד, ולצידו שלושה שרטוטים נוספים שאינם עוברים את כל המצח.
הגבות והזקן: גבות לא עבות במיוחד ("קריצין לא רברבין"), אך לעומתן זקן עשיר ומרובה שיער.
השיער והעור: פנים בגוון אדמדם בריא ("שפירו סומק"), ושיער שאינו חלק לגמרי – מה שמעיד על יראת חטא.

הפרופיל הפסיכולוגי: הנאמנות וה"כזב" הקדוש

התיאור הזוהרי אינו עוצר במראה החיצוני וצולל אל נבכי הנפש של הדמות. הוא מתאר אדם שהוא "דחיל חטאה" (ירא חטא) ו"רחים אורייתא" (אוהב תורה), אדם ששמח בכל ועושה טוב לכל הבריות. אך לצד המעלות הללו, מופיע משפט מפתיע: "כדיבא לתועלתיה" – הוא משקר לתועלתו.

כאן טמון רמז מצמרר למפעלו של הרמד"ל. חוקרים ומקובלים רבים עמדו על הפער שבין כתיבתו הגאונית לבין ייחוס המאמרים לרשב"י. האם לכך התכוון הזוהר ב"משקר לתועלתו"? האם זהו ה"שקר" שנועד להפיץ את אור הקבלה בעולם, מתוך נאמנות עילאית לרזי התורה?

הצדיק הבודד: "אצלח איהו בלחודוי"

הזוהר מוסיף פרט ביוגרפי מרתק: מי שמשתתף עם דמות זו אינו מצליח, לא הוא ולא חברו. הצלחת הצדיק הזה היא תמיד "בדידותית" – הוא מצליח לבדו. בנוסף, נאמר עליו שהוא "פגום בראשו". הדברים הללו מתיישבים באופן מפעים עם דמותו של הרמד"ל:

1. הנתינה המוחלטת: כפי שמופיע ברע"מ, הוא "שקול לכל ישראל" וממלא את כולם במידות טובות, כפי שסיפרו העדויות על כך שפרנס תלמידי חכמים גם כשנותר בחוסר כל.
2. הבדידות והקושי: הרמד"ל פעל לבדו, נדד לבדו, וגם הצלחתו הכבירה – הנחלת ספר הזוהר לדורות – קרתה תוך שהוא נתפס כדמות שנויה במחלוקת בחייו.
3. הנאמנות לסוד: למרות ה"כזב" שבייחוס הספר, הוא נותר הנאמן הגדול ביותר לבעלי סודות התורה, כמי שידע שרק דרך הדמות של רשב"י יוכל העולם להכיל את האור הגדול.
   

הצלקת הסודית: אבן התינוק שהפכה לכתר

בתיאורו של ה"רעיה מהימנא" מופיע פרט ביוגרפי-פיזי מרטיט: סימן במצחו של הצדיק, שנגרם מפגיעת אבן שנזרקה על ידי תינוק בלא כוונה. הרושם הזה, שהוסתר בדרך כלל תחת השיער, היה בצורת האות גימ"ל היוונית (הדומה לרי"ש הפוכה).

בזוהר מוסבר כי הסימן הזה אינו סתם צלקת של תאונת ילדות, אלא "חותם של נאמנות". זהו הסימן לכך שהוא נאמן בעיני בני אדם וראוי לעלות ולהיות "רישא דעמיה" – ראש על עמו. יש הרואים בכך רמז לתודעה המשיחית של הרמד"ל, שהאמין כי ייסוריו וסימני גופו מעידים על תפקידו כמנהיג רוחני ואולי אף למעלה מכך.

קומתו התמירה: "זרע אמת"

מעבר לתווי הפנים, הזוהר מתאר את הצדיק כבעל קומה גבוהה ומרשימה. הביטוי "גאוה" מקבל כאן משמעות חיובית של אצילות פיזית: "שרטוטים גבוהים, פנים גבוהות, עיניים גבוהות… וגוף גבוה. אלו הם מארי דקשוט (בעלי האמת) זרע אמת… תתן אמת ליעקב".

התיאור הזה משלים את דמותו של הרמד"ל כאדם בעל נוכחות פיזית דומיננטית – גבוה, בעל עיניים בולטות ומצח רחב – דמות שקשה היה להתעלם ממנה בסימטאות הערים שבהן נדד.

סוד המוצא: המקובל ה"צפוני" מספרד

פרט מעניין עולה מהקשר בין המראה הפיזי למיקום הגיאוגרפי. הרמד"ל (רבי משה די ליאון) הגיע מהעיר לאון שבצפון-מערב ספרד. באזור זה, בשונה מהדרום המורי, היה נפוץ יותר מראה של שיער בהיר ועיניים בהירות.

יש חוקרים המצביעים על כך שייתכן ששורשיו של הרמד"ל היו קשורים למסורת האשכנזית, מה שמסביר לא רק את המראה שלו (שיער זהוב-ירוק ועיניים בהירות) אלא גם את העובדה שהוא מאמץ בתוך הזוהר מנהגים ומסורות המוכרים יותר מעולם יהדות אשכנז וצרפת של אותה תקופה.

ראו גם

מי היה מחברו של ספר הזוהר? ומתי חיבר אותו?