מי היה מחברו של ספר הזוהר? ומתי חיבר אותו?

מי חיבר את ספר הזוהר, אחד הספרים הקדושים ביותר ליהדות כיום? האברך והחוקר יוסף רוזנבוים הגיע למסקנה שלזוהר יש מחבר אחד, שחי במאה ה-13, ושמו משה די לאון, והוא חיבר את הזוהר גם כדי לבשר על בואו של המשיח בעתיד הקרוב.

במאמר שלפנינו, שהוא קיצור של טקסט ארוך ומפורט בהרבה בשם דעתידא כולא האי לאתחדשא על ידא דמשה (ליאון), יוסף רוזנבוים (אברך וחוקר מוכר בתחום) מסביר כיצד הגיע למסקנה זאת.

המערכת

"תידא כולא האי לאתחדשא על ידא דמשה (ליאון..) – תקציר.

ספר הזוהר- האם זהו ספר קדמון שאותו כתב התנא רבינו שמעון בר יוחאי במאה השנייה לאחר הספירה, כפי שמקובל לחשוב כיום בקרב רבים בישראל?

או שזהו ספר חדש יותר, מימי הביניים לספירתם, שאמנם עדיין הינו ותיק בשנים וטעמו וריחו כיין ישן נושן?

וכבר נכתבו כל מיני תיאוריות והצעות בנושא.

לאחר שלמדתי ועיינתי כל צרכי במשך תקופה ארוכה מאוד בכתבי הזוהר, ובספרי המחקר שחקרו אותו על כרעיו ועל  קרביו, רציתי להביא לידי הקוראים היקרים כמה אלומות אור שהתגלו בפני, בהן אני מאיר בזווית קצת שונה את הרקע לחיבור הזוהר ועל מחברו המרכזי, שלדעתי היה לא אחר מאשר המחבר היחיד והמיוחד [1] הלא הוא ר' משה די ליאון, להלן הרמד"ל, במאה ה-13 ובתחילת המאה ה-14. וגם על הרקע המשיחי שלו וההתנגחות שלו עם רבני דורו.

אמנם…פרופ' יהודה ליבס, חוקר קבלה ידוע מאוד, ביקש לטעון שרבינו בחיי, ומחבר הספר שערי אורה, ועוד, היו ממחברי הזוהר, וכי חבורה שלמה של מקובלים השתתפו במפעל הענק הזה. וישנם כיום חוקרים רבים שחושבים כמוהו. אך אין נראה לומר כן כי אין דרכם כלל של רוב המקובלים בחיבוריהם לתלות הסודות שלהם שהם גילו בשם תנאים ואמוראים קדומים, בניגוד לרמד"ל כפי שנראה כאן.

לדעתי הנחרצת הוא גם חיבר את תיקוני הזוהר ורעיא מהימנא שהוא חיבור מאוחר יותר, שלא כמו שחושבים גדולי החוקרים במאה שנים האחרונות, וכיון שכך אצטרך להביא ראיות משכנעות.

עיקר חידושי בקובץ זה:

עיקר החידושים שלי בחיבורי זה, לתועלת מי שכבר בקיא במחקר הזוהר :

.א הרמד"ל חיבר ספרות נוספת לזוהר, והם "מסכת אצילות" כביכול מזמן דוד
המלך, צוואת ר' אליעזר הגדול, אגרת המיוחסת לרמב"ן, ויתכן גם חלקים
מספר התמונה המיוחס לתנא ר' נחוניא. כל זה להוכיח שמזמן הנביאים עד
זמנו עבר מסורת הזוהר והקבלה הספרדית מדור דור.

ב.את יסודות "דרכי ההשגה" ו"השבעת הקולמוס" למד הרמד"ל מהרב אברהם אבולעפיה.
ג. גילינו מיהו הרופא הקרטינאי בזוהר.הרמד"ל כינה בזוהר את שבתי דונולו ואסף הרופא "הרופא מקרטינא".
ד. הרמד"ל חיבר גם את התיקוני זוהר והרע"מ (כמו שהעלה הרב עמדן ) לא כטענת כל
חוקרי זמננו שהוא חיבור למחבר מאוחר.
.ה. בניגוד למקובל בקרב חוקרים שונים היום שהיתה חבורת מקובלים ידועים כמחבר "שערי אורה" ורבינו
בחיי שהיו שותפים בעריכת הזוהר, הוכחנו שהרמד"ל היה המו"ל היחיד (אםכי יתכן כמובן שנעזר בקבוצת תלמידי חכמים בחיבור הגדול הזה).
.ו. הרמד"ל סבר שהוא גלגול משה ועליו להביא את הגאולה.הרמד"ל ניבא את זמן ביאת המשיח בשנת 1300-1306, וכשהתמהמה המשיח מלבוא, נטל לעצמו את תפקיד המושיע אך איחר ביצירות מאוחרות שלו את התאריך ל-1312 (הרמד"ל נפטר בשנת 1305).

ו.

פרק א': יסודות "דרכי ההשגה" ו"השבעת הקולמוס" למד הרב משה די ליאון מהרב אברהם אבולעפיה.

הרב אברהם אבולעפיה נולד בספרד בשנת ה' אלפים 1240, ושנת פטירתו לא נודעה (בערך 1291), והיה רגיל לקבץ קבוצות של תלמידים ללמדם סודות התורה ודרכי השגתה, בשער בעיר אווילה שם חנה בשנת 1270. הרמד"ל גם הוא נולד באותה שנה של לידת אבולעפיה, ונפטר בשנת ה' סו', 1306, והרי שחיו שניהם באותו הזמן בעיר אווילה. ואולי, וסביר, שהכירו זה את זה.

להלן השוואות לדוגמא.

זה לשון רבי אברהם אבולעפיא בספר "חיי עולם הבא": "רבון עולמים יהי רצון מלפניך להיכלל בזה הספר עליונים ותחתונים ושישתכח כל אחד ואחד בלימודו בין בכתוב ובין בדיבור בכח ואמיץ שמך הגדול והנורא והמיוחד ובכל כח הויו"ת בזהיר משמך הגדול ידוד ובכל שמות וכינויין דיליה דכולהו יזהירו עיניה הכי יהי כולהון עליונין ותחתונים באזכרים בההוא ספר זהירין משמך ומההויותו דיליה כזוהר דנהיר ברקיע ותן נא רשות לכל מאן דאדכר בספר הזה בכח ואמיץ שמך לאזדמנא מיד ביה בהרף עין לגלאה ביה כל חד וחד מילין יקירין ורזין גניזין קמי שכינתא באיהי יחידא בגלותא לאנהרא משמך מזה הספר ולאתחבר עמך בדא החיבור ולאתקשרא שכינתך בך בכמה (קידושין) קישוטין לקיים בה וראיתיה לזכורי ברית עולם אמן סלה נצח ועד"

וב"זוהר חדש" כתוב (תיקונים כרך ב דף עג ע"א): "פתח ואמר רבון עלמין יהא רעוא דילך לאכללא עילאין ותתאין בספרא דא ולאשתכחא כל חד וחד ביה בין בכתיבה בין בדבורא בחילא דשמך יהו"ה ובכל הויין דנהרין מניה ובכל שמהן וכינויין דיליה דכולהו יזהירו מניה. הכי יהון כלהון עילאין ותתאין דאידכרון האי חיבורא זהירין משמך ומהויין דיליה כזוהר דנהיר ברקיעא. והב רשו לכל מאן דאידכר בספרא דא בחילא דשמך לאזדמנא מיד ביה כהרף עין לגלאה ביה כל חד וחד מילין יקירין ורזין גניזין קמי שכינתא דאיהי יחידה בגלותא לאנהרא משמך בהאי חיבורא ולאתחברא עמך בהאי חיבורא (לאתקשרא) (ולאתקשטא) ביה לגבך בכמה קישוטין לקיים בה (בראשית ט) וראיתיה לזכור ברית עולם".

אלא שבזוהר התפילה היא על תפילה לפני חיבור הזוהר או לימוד בו, שנכתב כביכול ע"י הרב שמעון בר יוחאי (הרשב"י) כשגילה סודות התורה ל"רעיא מהימנא". כך לפי הרב יעקב ישראל בן צבי אשכנזי עֶמְדין (יעב"ץ), שהסיק שהרמד"ל הוא מחבר ה"רעיא מהימנא" ששמו כשמו, וראה להלן. כפי שכתוב שם בהמשך: "ועוד, והמשכלים יזהרו, כלם יזהירו ההוא דאיתמר פני משה כפני חמה. כלם יזהירו בחבור הזה. בו יזהירו בדבורו. כלם יזהירו בכתיבתו בספר הזה כזהר הרקיע. ועל שמו נקרא ספר הזהר בדיוקן של העמוד האמצעי, שהוא ספר הזהר שלו מהאם העליונה שהיא זהר, ובו בארו חכמים, והרועה הנאמן בדיוקנו".

וכן עניין עולמות אצילות בריאה יצירה עשייה בשמותם וכסדרם כמדומה שנזכר לראשונה בכתבי הרב אבולעפיה, ואח"כ בתיקוני זוהר.

והנה, כמקרה אשר קרה את הרב אברהם אבולעפיה קרה את הרמד"ל. אבולעפיה ניבא שצריך להביא הגאולה בשנת מ' בתאריך העברי, היא שנת 1280 למניינם, על ידי פגישתו הצפויה עם האפיפיור ניקולאס השלישי, כשלא הצליח ניבא שהגאולה תבוא בשנת נ' ( שנת 1290 למניינם), ואז כבר הוא עצמו יהיה הגואל.

הרב משה די ליאון בזוהר ניבא שהקץ יהיה בשנת ס' (שנת 1300 למניינם) , כשלא הגיע ניבא שיבוא בשנת ע"ב (שנת 1312 למניינם) כשהוא יהיה הגואל. על כגון זה נכתב בספר חסידים בידי יהודה החסיד באות ר"ו: "אם תראה שמתנבא אדם על משיח דע כי היו עוסקים במעשה שם המפורש וכו'". ושניהם בספריהם מלמדים האיך להשמש בשם המפורש.

הרב אבולעפיה לימד לעשות השבעות קולמוס וכדו': "דע שאתה צריך שיהיה הקולמוס בידך כחנית ביד גבור, וכשתחשוב בדבר אחד ותזכירהו בלבך באותיות הידועות לך ותוציאהו בפיך מוצא שפתיך תשמור ושמעת, כלומר ישמעו אזניך מה שפיך מדבר, והבן בלבך על מה שמורה מה שהוצאת מפיך, וכתבהו מיד" (ספר אוצר עדן הגנוז).

ובספרו "סתרי תורה" מדריך כיצד לזכות אל "הקבלה הנבואית": "הנה שקראוהו חז"ל חנוך ואמרו חנוך זה מטטרו"ן ואמר הרב ר' אליעזר מוורמישא ז"ל כי שבעים שמות יש לו כאשר העירונו רז"ל על זה בפרקי דר' אליעזר ובזולתם, בחבורי ר' עקיבה ור' ישמעאל ע"ה הם כולם נודעים לפי צירופם ולפי גימטריאות שלהם והתחיל לפרש מהם השם הראשון כולו, וכדי לעורר שכלך אליו אכתוב ממנו קצת דברים מדברים מעוררים שכל האדם אל הקבלה הנבואית דע כי שם ראשון של מטטרו"ן הוא יהוא"ל, וסודו ב"ן ועיקרו אנ"א והוא אליה"ו וגם הוא שם המיוחד יו"ד ואודיעך מה שאמר הוא תחילה עליו  וידוע כי אליהו אשר נקרא שמו יהוא"ל לא יתגלה כי אם לאנשי אמת שונאי בצע שהם אנשים חכמים בחכמה האלוהית הזאת בלבד ואל תאמן זולת זה".

ובספר המלכות של הרמד"ל וכן בתיקוני זוהר כתבו ששמות אלו מסוגלים להשבעת הקולמוס, נראה שהרמד"ל למד חכמה זו מהרב אבולעפיה.

וכך בספר המלכות: "יהי רצון מלפניך השם. שניקודך מלך ימלוך. שתצוה לשמועיא"ל מטטרון יהוא"ל. לגלות לי סתרי תורתך על פי הקולמוס וכל רז לא אנס לי ולא פסוק ולא משנה ותלמוד. ויהיו שמותיך ומלאכיך פועלים בנפשי ורוחי ונשמתי, אמן סלה".

פרק ג': מיהו הרופא הקרטינאי בזוהר?

במרחבי הזוהר כתוב הרבה על תכונות איברי הגוף: הלב המלך, הכבד, הטחול הכועס, ארבעת המרות, וכנפי הריאה המנשבות, אולם מוסיף עליהם כמה וכמה פעמים ידיעות רפואיות מפי "הרופא מקרטינא".

מיהו אותו רופא עלום?

הנה דוגמיות.

זוהר פרשת בלק: "עכשו יש לדעת, תהו, שהוא קו ירק, מהו קו ירק? אלא מצאנו בספר הרופא מקרטינאה, ויודן של קסרי שמו, וקוראים את שמו הרופא הקרטינאי, משום שהוא גדול על כל הרופאים ונכבד בחכמה. וכך אומרים בלשון פרסי לאדם נכבד. והוא היה אומר, והארץ היתה תהו, מה זה תהו? הוא קו ירק שמקיף כל העולם".

כעת ברור ברור שכוונתו לספרו של הרופא הגדול היהודי שגר בארץ רומי שבתי דונולו על ספר יצירה שחיבר, ספרי חכמה ורפואה, והוא חי בסוף זמן הגאונים במאה העשירית למניינם. כ-800 שנה לאחר ימי שמעון בר יוחאי.

עוד מהרופא הקרטינאי (תיקון ס"ט): "נפלת בבי מרעא, ואתכנשו כל אסיין לגבה, ולא הוו יכלין למנדע מרעא דילה, אסיא קרטנא הוה תמן דהוה אשתמודע בדפיקו, בעשרה מיני דפיקין דבעי לאסתכלא בהון אסיא, לקבל עשר אצבען (האדם נפל למשכב, בא הרופא הקרטינאי..הרופאים מסתכלים בעשרה מיני דפיקות במישוש היד) מסטרא דודפיקו דיליה תמן במשקל, לא סליק ולא נחית, די במיא נחית לגבי צדיק נביעו לגביה באריכו, וסליק ביה באריכו דתקיעה, באשא איהו דפיקו בשברים בתבירו,.., בינוני ודא תרועה". ומקורו מדברי "אסף הרופא" שחי בזמן הגאונים.

פרק ד: הרמד"ל חיבר את "מסכת אצילות" ורצה להביא את המשיח

באוצר הספרים שקשור לספר הזוהר שוכב לו בנחת ספר קטן עם ניחוח עתיק יומין ושמו "מסכת אצילות". בעילעול קצר הוא נראה כעוד חיבור קבלי ותיק, אולי מזמן פרקי ההיכלות של חז"ל, ושמו מעיד עליו שהוא ממשנה קדומה מזמן התנאים. ואמנם בפתח השער מובא: "מסכת אצילות והוא ברייתא בחכמת הקבלה לחכמים קדמונים מזמן דוד המלך ע"ה".

בפתח כל פרק מביא המשנה בשם אחד מבני ירוחם המובא דברי הימים (א' ה')  יערישיה בן ירוחם פתח, זכריה בן ירוחם פתח, אליה בן ירוחם פתח.

כשתרתי אחרי מקורות לכמה ענינים בזוהר – כמו עולמות אצילות, בריאה, יצירה, עשייה – כסדרם, מצאתי המקור הקדום בכתבי הרב אבולעפיה, וכן במסכת אצילות. ולכא' אם היתה זו משנה קדומה היה לכך הד גדול בכל כתבי המקובלים הקדמונים. אמנם כפי שהוכיחו המילה "אצילות" הוא מושג חדש ממש מזמן הרמב"ם והרמב"ן. ואחרי ההתבוננות בעוד ענינים בספר נפלה בדעתי והתחזקה ברוחי ההבנה שאין זה אלא חיבור של הרמד"ל עצמו, שבכל הזוהר קורא לסודותיו "מארי דמתניתין" הרי שקושר כתרים לרזיו בשם משניות, ומכאן הדרך היתה קצרה למצוא רוב מקורות המסכת דאצילות בכתביו ובזוהר.

ואתן דוגמא אחת מרכזית.

• אצילות פרק א': "אליהו בן יוסף פתח כתיב תהלים כה יד סוד ה' ליראיו ובריתו להודיעם מהא אוליפנא שאין הקב"ה מגלה סודיו כי אם ליריאיו שאפילו אדם מישראל למד מקרא משנה תלמוד ואגדה ותוספתות ואין בו יראה לחנם צלל במים אדירים וכל מה שטרח לחנם טרח וכל מי שהוא ירא שמים רודף אחר נסתרות ומעשה מרכבה שהוא עיקר החכמה והדעת שנאמר 'ראשית חכמה יראת ה" תרים נחשה וחרב של ברזל היראה ואין מפחד מכל שנאמר ישעיה לג יד פחדו בציון חטאים הא ירא חטא לא פחד לפי שהשכינה מקשקשת לפניו ושומרתו ומגלין לו סודות נעלמות הוי סוד ה' ליראיו ואומר איוב כח כח הן יראת ה' חכמה וסור מרע בינה".

בספר אור זרוע: "ואמרו החכמים הקדמונים. כי אדם א' היה וכל ימיו השתדל במשנה  ובתלמוד כאשר הוא לפי דעתו הבהמית וכשבא זמן פטירתו מן העולם היה זקן עד מאד והיו אומרים עליו שהוא חכם הגדול. בא אדם ואמ' לו תכיר עצמך מה הוא ורמ'ח אברים שבך על מה המה מכוונים. אמ' איני יודע. אצבע קטנה שבך על מה היא  מכוון. אמ' איני יודע. תכיר שום דבר שהוא חוץ ממך על מה הוא צעק אליהם ואמ' בעצמי איני יודע במה שהוא חוץ מעצמי אדע. אמ' להם כל ימי יגעתי עד שהגעתי לפ' שנה ביגיעת התורה. ובשנה האחרונה לא השגתי חכמה יתרה. ולא הגעתי לעקר יותר ממה שהשגתי בשנים הראשונים ששניתי וקריתי. אמרו זהו שהיה חכם אינו אלא כבהמה בלא דעת ובלא תבונה ועבודתו שהוא עובד לא ידע מה הוא כבהמה המביאה ועל כן יתהלל הבא בסוד חכמה זו עליונה ראו עתה כי אורו עיני. אורו עיני כי טעמתי  מעט הדבש הזה".

בזוהר (תרומה קמ"ז ע"א): "בכה רבי שמעון, ואמר, ידענא ודאי דרוחא קדישא עלאה קא מכשכשא בכו, זכאה דרא דא, דהא לא יהא כדרא דא, עד זמנא דייתי מלכא משיחא. דהא אורייתא אתהדרת לעתיקותהא".

זוהר חדש תנינא: "קמו כלם בעלי המשנה והמלאכים, ואמרו, מי הוא שגלה הסודות הללו? אלא ודאי זהו שנקרא ספר הזהר, בדרגה שלו, מ'ה שהי'ה הוא שיהי'ה. ובה ממכו"ן שבת"ו השגי"ח (ר"ת משה) אל כל יושבי הארץ. ובהמשך… ויפן כ'ה וכ'ה וירא כי אין איש. אין בהם אחד שהרג את הנחש. והכרוזים יוצאים: מי שנצח בקרב והרג את הנחש, תהיה ההלכה שלו והיא ארוסה למשה, הלכה למשה מסיני, בקדמיתא מחית לה על ימא. כען קום מחי לה בימא דאוריתא בקלמוס דילך בדרועא דילך ביד דילך".

עד כאן הטקסט.

ומכאן לדעתי ראיה נחרצת שמי שגילה הסודות של "ספר הזוהר" נקרא "משה", צדיק שגר בעולם הזה ומתכנה רעיא מהימנא שם ובתיקונים, ע"ש שמו, ומה שהיה כבר הוא שיהיה היינו שיתגלה שוב בדרא בתראה, ואת סודותיו גילה בהשבעות הקולמוס דיליה.

ונמצא שחיבורא קדמאה – חיבור הזוהר המרכזי – היה משה הנ"ל, מחברו תחת השם רשב"י או בתור רב אבא שכתב סודות רשב"י.

ואילו בחיבורא בתראה, הם התיקונים, "רעיא מהימנא" כבר עלה למדרגת משה רעיא מהימנא, שמתגלה בכל דור ומגלה סודות חדשים, ומשלים משנתו של חיבורא קדמאה ומשתתף עם רשב"י בחיבורו.

ולא עוד אלא שכתב ברעיא מהימנא (פנחס ריט א) משמיה דרשב"י וחבורתו שכל החידושים של רבי שמעון בחבורא קדמאה הם חידושים שנתגלו על ידו ובכוחו של רעיא מהימנא בדור האחרון: "אתו כלהו ובריכו ליה, ואמרו ליה סינ"י סינ"י, דקודשא בריך הוא ושכינתיה מליל בפומוי, מאן יכיל לקיימא קמיה בכלא. זכאה חולקנא, דזכינא לחדשא חבורא קדמאה דא בך, לאנהרא שכינתא בגלותא".

ואמנם ברעיא מהימנא במדבר קכ"ו ע"א המחבר מייחס את ספר הזוהר כולו להאי רעיא מהימנא: "ספר הזהר, פתחו תנאין ואמוראין ואמרו, רעיא מהימנא, אנת הוית ידע כל דא, ועל ידך היא אתגלייא, אבל בענוה דילך, דאתמר בך [במדבר יב] והאיש משה ענו מאד, באלין אתרין דאנת מתבייש לאחזקא טיבו לגבך [ראה לקמן נוסח הרמד"ל במשכן עדות שמפחד לגלות מחבר הסודות פן יהיה כמטרה לחץ מהלועגים עליו] מני קודשא בריך הוא לן, ולבוצינא קדישא, [רשב"י] למהוי בידך ובפומך באלין אתרין".

ומוכח מכאן שאותו מחבר של הזוהר חיבר גם את התיקונים ורעיא מהימנא, בניגוד למה שטוענים חוקרי זמננו שטוענים שהוא מאוחר לזמן רמד"ל, וכן מוכח שבעל הזוהר היה עניו ומתבייש להחזיק טובה לעצמו ולהציג את עצמו כמחבר, ולכן תלה הזוהר באחרים.

וכבר רמז הרמד"ל על העניין בספרו משכן העדות בשנת ה' נ"ג (1293 למניינם )דהוא האי רעיא מהימנא: "בראותי אני ענייני בני העולם במחשבות זרות ודעות נפסדות חיצונות בעניינים הללו, ודור הולך ודור בא, והדעת הנפסדת לעולם עומדת, ואין רואה ואין שומע ואין מקיץ כי כלם ישנים כי תרדמת יי' נפלה עליהם לא לשאול ולא לקרוא ולא לדקדק, הוצרכתי לכתוב ולגנוז ולעיין כדי לגלותי (!) לכל משכיל ולהודיע כל הדברים האלה אשר החכמים הקדושים הקדמונים עמלו בהם כל ימותיהם שהם מפוזרים בתלמוד ובדבריהם ובמצפוניהם יקרים וצפונים וטמונים מפנינים והשער סגרו עליהם והעלימו כל ספריהם העמוקים וראו שאין ראוי לגלותם ולפרסם אותם".

ועיין לעיל בפרק ב', התפילה שאמר האי רעיא מהימנא קודם חיבור הזוהר שהוא העתק מילה במילה לתפילה שחיבר הרב אברהם אבולעפיה בספריו, וגם הנ"ל כתב שע"י קולמוסו וחיבוריו יביא הגאולה: "הודיעני את קץ הגלות וזמן התחלת הגאולה. הוא הכריחני להתפאר בנבואה".

ומציין שם ברעיא מהימנא (בהעלותך קנ"ג.) שהיה "משה" אחר שנכשל בתפקידו להחזיר בתשובה את הרשעים כי רצה את הממון שלהם: "ומאן גרים דא. עורב דאנת תהא בההוא זמנא, כיונה. דשליח אחרא דאקרי בשמך, כעורב דאשתלח בקדמיתא, ולא אתהדר בשליחותא, דאשתדל בשקצים, דאתמר בהון, עמי הארץ שקץ. בגין ממונא דלהון, ולא אשתדל בשליחותיה לאהדרא לצדיקייא בתיובתא. כאילו לא עביד שליחותא דמאריה".

כאן רמז שמשה רבינו חטא כשקירב הערב רב בגלל ממונם, והוא נגד פסוק מפורש "לא חמור אחד מהם נשאתי", ומכנה אותו רח"ל "עורב" ע"ש הערב רב, וכבר חזר על דברים קשים אלו ברעיא מהימנא פרשת משפטים שמשה רבינו בגלגול הראשון, קודם שנתעבר ברעיא מהימנא, היה בבחי' עץ הדעת והרע דבק בו ועכשיו חוזר בתשובה, ושם מכנהו "עבד" ו"נער".

הרעיא מהימנא ממתיק יסורי הגלות בכח סודותיו ויסוריו, ומשום זה עתיד הרועה הנאמן להיות בגלות האחרונה, ובו יתקיים והוא מחולל מפשעינו, נעשה חל בגללם, מדכא בעוונותינו, במכות של יסורים של עניות, בכמה דחקים שסובל עליהם, ובגללו וינחם ה' על הרעה וגומר.

והנה מכל זה נמצינו למדים שרעיא מהימנא (הרמד"ל) מכוון על עצמו שהוא מקבל על עצמו יסורים ובזיונות וחי בעניות, ובכח יסוריו וגילוי הרזים תבוא הגאולה, והשווה דבריו במשכן עדות (שם גם אפשר לטעום את "הארמית הזוהרית").

הנה נראה שרק בתיקוני זוהר וברע"מ (ובבראשית השמטות שהוא מאוחר) דיבר בחזקה כנגד הת"ח (תלמידי חכמים) שלומדים רק נגלה שהם ברשות המלאך מט"ט (כינוי מקוצר למלאך שמוזכר בזוהר כקדושה השוכנת בעולם היצירה ולעיתים בעולם הבריאה). במסכת חגיגה כמונה טוב ורע וכו', ועל כך שהת"ח נרדפים ומבוזים וכו', ומסתבר שאחרי שפרסם הזוהר לא הסכימו עימו הרבה רבנים, והיה בגלל כך הרמד"ל מבוזה ונרדף. וביותר אחרי שפירסם שמשיח יבוא בשנת ס'-1300 כדלהלן, ומשהתמהמה המשיח מלבוא העשירים הפסיקו לקנות ממנו את הקונטרסים של הזוהר, שלא כמנהגם הקודם, כעדות הרב יצחק מעכו שמזה התפרנס וחילק כל כספו צדקה לת"ח.

לכן ראה הרמד"ל בעיני רוחו שרשב"י וחבורתו מחזקים אותו ואומרים לו שהם גילו לו החיבורא קדמאה ולא הוא עשאו, ושהקבלה ממתקת את המרירות של לימוד הנגלה.

ראו פרשת בהעלותך קנ"ג: "ואלין דאית לון, טמיר וגניז ממונא מלגו, דאיהו תוכן, כגון תוך האוצר ותיבה, אתקיים בהו ותוכן לבנים תתנו. ודא כספים לבנים, דיהון בההוא דרא".

ומתברר שכוונתו למטבעות מכסף לבן שהונפקו ע"י מלך קסטיליה במיוחד בזמנו שנקראים "מטבע אלפונסו", והעשירים היו אוצרים אותם באוצרותיהם ולא אבו לפרנס בהם עניים.

קץ הזוהר והתיקונים

לפי התיקוני זוהר ורעיא מהימנא הגאולה היתה צריכה להיות בשנת ה' ע"ב או ע"ג (1312-1313) ע"י משה רעיא מהימנא, הלא הוא מיודעינו הרמד"ל, כמו שכתוב בזוהר חדש תיקונא קדמאה: "וכלא אתעכב עד דייתי שילה דאיהו משה בגימטריא מ"ה, ארבעין וחמש שנין בתר אלף ומאתן שנין. היינו 1245 שנה אחרי החורבן שהיה בשנת ד' תתכ"ח…  (68 לספה"נ) עד דיתקשר צדיק בימינא, דאיהו עני וחכים דתמן צדיק איהו מסכן וחכם, ומלט הוא את העיר בחכמתו. מאי העיר דא ירושלם, דאתמר בה ונלכדה העיר. ובגין עניותה וחכמתה ישיזב לקרתא בגין דאיהו עני וחשוב כמת".

וביתר ביאור ענין "העיכוב" שמזכיר, דבאמת לפי ספר הזוהר המרכזי בפרשת וירא בשם רשב"י הגאולה ע"י משיח בן דוד היתה צריכה להיות בשנת ה' ס' – 1300: "ובזמנא דשתין שנין לעבורא דדשא באלף שתיתאה יקים אלה שמיא פקיד, ובזו"ח בלק משמיה דרשב"י: ומהדר גאונו – זה משיח – בקומו לערץ הארץ. אז ואסף נדחי ישראל ונפצות יהודה יקבץ וגו'". זה בששים שנה של האלף הששי, ומשיח בן יוסף היה צריך לבוא בשנת ס"ו – 1306, וע"ז רמז הפסוק "כל הנפש הבאה מצרימה ששים ושש", וגוג ומגוג בשנת ע"ג עיי"ש (וירא), וכן בשמות ט. אלא שאח"כ מסיק הזוהר בשמא דרעיא מהימנא שלא יבוא בשנת ס' ובשנת ס"ו, ויתעכב "עד כי יבוא משה" כדי שהגאולה תהיה ברחמים, ולא ימות משיח בן יוסף.

וזהו שכתב בספר המלכות (חיבורו העברי של  מחבר תיקוני הזוהר – אפרים גוטליב,דף כ"ח ע"א) "אע"פ שכבר עבר הזמן אמת הוא", בהתייחסותו לקץ שאמר הרשב"י על שנת ס' וס"ו, וז"ל: "ור' שמעון שפירש כל הנפש לבית יעקב ששים ושש ואמ' ששים ליתערותא דיעקב ושש ליתערותא דיוסף, והיו כנגדן משיח בן דוד ומשיח בן יוסף הוא אמת אמר, ואינו הדבר אלא אמת אע"פ שעבר הזמן, שזהו הסוד ממה שפירשתי למעלה לא יסור שבט מיהודה וגו', אע"פ שהיה עתיד ליגלות משיח בן דוד לששים שנא' תבא בכלח אלי קבר בכל"ח עולה ששים". כלומר אע"פ "שהיה עתיד" משיח בן יוסף ליגלות בשש והם שש שנים תזרע שדך וגו'^[2] עכ"ז הכל יהיה תלוי עד שיבא שילה שהוא משה בעבור שאין יוצאין בצרה ובמיתה.

ומזה יש להביא ראיה שהתיקונים נכתבו בשנת ס' (1300) או ס"ו (1306), ולאחריו. הרמד"ל הסתלק לעולם הבא בשנת ה'ס"ה -ס"ו (1305-1306), ראה בקובץ המלא שהוכחנו זמן פטירת הרמד"ל יותר מאוחר מהמקובל. כיוון שהגאולה לא באה בשנת שישים ואולי גם שנת ס"ו, 1306, עברה, אמר הרמד"ל, מחבר הרעיא מהימנא ברוח קדשו, שרק בחס"ד שהיא שנת ע"ב (שנת 1312) יגאלו, ובס"ו 1306 לא יגאלו, כדי שמשיח בן יוסף שהיה אמור לבוא אז לא ימות, כי ס"ו רומז על מידת הדין כנגד המשניות, ועתידה להידחות, רק בע"ב שהוא חס"ד האי משה יגאל אותם ברחמים יחד עם השני משיחים משיח בן יוסף ומשיח בן דוד.

וכן כתוב ברעיא מהימנא (כי תצא): "אמרו בעלי המשנה של הישיבה העליונה והתחתונה, רועה הנאמן, אנו שלוחי רבון העולם אליך, אשרי חלקך שאתה בעל תשובה, שקול לששים רבוא ישראל, ואתה החזרת את הקדוש ברוך הוא ושכינתו למקומו, מעלה ומטה. ובגללך יגאלו ישראל ויחזרו למקומם, ואין כח למשיחים לגאל את ישראל חוץ ממך, ובגללך הם מתעכבים. השלם דברים נכבדים הללו, שעליהם נאמר (תהלים יט) הנחמדים מזהב ומפז רב ומתוקים מדבש ונפת צופים".

ואילו בספר המלכות כתוב: "שהבטיח ה' למשה שהגאולה תהיה בע"ג והסימן רמ"ה בים: סוס ורכבו רמה בים מאי רמ"ה אלא מאתים וארבעים וחמשה שיהיה חשבון רמ"ה יתקיים הכל (היינו 1245 שנה מהחורבן) ובו יתקיים הפסוק רמה קרני באלה"י". אלא שגם זאת לא נתקיימה.

מאחר שהוכחנו שהרמד"ל מחבר הזוהר חיבר בסוף ימיו את התיקוני זוהר, נוכל להבין מדוע יש קצת שוני בסגנון ובלשון בין הזוהר לתיקונים, על אף שיש אין סוף השוואות ענינים ביניהם, וכמעט כל סוד בקבלה שנמצא בתיקו"ז תמצאהו כלשונו בזוהר (לבד מסודות הניקוד, וכן בשניהם ציטוטים מספרי הראשונים ושיבושי ארמית זהים) עם תוספות, ומי ששנה זו שנה זו, כיוון שזה נכתב בערוב ימיו בסגנון מעט שונה, כ-15-20 שנה אחרי כתיבת הזוהר.

ובתיקון ל' כתב: "ואפילו כל אינון דמשתדלין באורייתא, כל חסד לגרמייהו עבדין, בההוא זמנא ויזכור כי בשר המה רוח הולך ולא ישוב (תהלים עח לט) לעלמא, ודא איהו רוחא דמשיח, אוי לו למי שיגרום שהמשיח ילך מהעולם ולא ישוב יותר".

והיעב"ץ (הרב יעקב עמדין) כבר תמה על לשון זו, ולדברינו יובן, ודו"ק, מכל זה אנו אתה למד ברור שספר הזוהר נכתב ע"י הרמד"ל, שסבר שהוא גלגול משה שבא לגאול את עם ישראל בכח סודות התורה, אלא שנטרפה השעה ולא התאים לישועה.

השוואות בין ספר המלכות – הספר העברי של בעל תיקוני הזוהר לשאר כתבי הרמד"ל

החכמה שקבלו בעלי העיון:

אור זרוע: "ועכשו הנני נכנס בביאור כל א' וא' כי החכמות הנסתרים תמצאם בדברים שיחשוב האדם בהם שהם כמשמעו ושם נרמז בחכמות והנסתרות העליונות בעיון השכל והדברים כלם נגלים על בורים ולא נעלמים".

ספר המלכות: "על דרך החכמה הסתורה והנעלמה אשר קבלו בעלי העיון איש מפי איש עד אלינו".

אור הבהיר הנמשך למשכיל הסודות:

אור זרוע: "ובהיותך מעיין בענין השכל תמצא האור הבהיר הנמשך אליך".

וזהו חוילה הוא סוד השגת המוח מפני שהדעת מתיישב בו והוא היסוד לעלות למעלות אחרות אשר הזכרנו כשהדעת מיושב באדם.

ספר המלכות: "ומהם נמשך יקר אל יקר ואל יבא אדם בכל עת בהם כי ביום זך ושכל זך להמשיך אל דרך האור הבהיר".

לקריאת הקובץ המלא  "דעתידא כולא האי לאתחדשא על ידא דמשה (ליאון..)"ראו:

https://drive.google.com/file/d/1oKLPRUcmKnKeV2pySmh8YpFDENiwKymD/view?usp=drive_link

מראי מקום

[2] זוהר רע"מ פנחס: כל הנפש לבית יעקב ששים ושש. ששים, לאתערותא דמשיח ראשון. ושש, לאתערותא דמשיח שני. אשתארו ו' שנים לע"ב, לקיים בהו, (ויקרא כה) שש שנים תזרע שדך ושש שנים תזמור כרמך ואספת את תבואתה. והנה בפשטות משיח ראשון הוא מב"י ושני מב"ד, והרמד"ל מהפך הסדר.