ד"ר אלי אשד סוקר סרט קלאסי מימי ברית המועצות על רוסיה הקדומה, בראשית המאה ה-15, סרט שמשום מה היו לו בעיות רבות עם הצנזורה הסובייטית, אבל מתאים מאוד, לכאורה לפחות, לאידיאולוגיה הרוסית של ימי משטר פוטין.
צפו במקדימון הסרט:
הלכתי לסינמטק תל אביב לצפות בסרט המרשים "אנדרי רובליוב" של אנדרי טרקובסקי, במאי המוכר יותר מגרסותיו הקולנועיות לספרי המדע הבדיוני "סולאריס" על פי הרומן המפורסם בשם זה מאת הסופר הפולני סטנסילב לם, ו"סטלקר" על פי ספר המדע הבדיוני הקלאסי של האחים סטרוגצקי, "פיקניק בשולי הדרך". שני הסרטים נחשבים ליצירות מופת, אם כי יש ויכוחים גדולים וקשים עד כמה הם נאמנים ליצירות המקור.
זהו סרט לכאורה שונה מאוד. המדובר בסרט היסטורי על ההיסטוריה הקדומה של רוסיה, שנכתב בידי הבמאי ושותף על גדול אמני האיקונים הרוסיים בראשית המאה ה-15, בזמן שנסיכות מוסקווה מתחילה להיות כוח אדיר, ותהיה אחד הכוחות הגדולים והחזקים בעולם בעת שהסרט נעשה ועד ממש לאחרונה.
הסרט נחשב כיום לאחד הסרטים החשובים והמשפיעים ביותר בתולדות הקולנוע העולמי. אך כאשר הושלם בשנת 1966 באולפני Mosfilm, השלטונות הסובייטיים ראו בו כמעט סכנה אידיאולוגית: סרט אפל מדי; אכזרי מדי; דתי מדי; ולא פטריוטי מספיק. השלטונות אסרו על הקרנתו במשך שנים, ורק כמה אנשי אליטה במוסקווה זכו לחזות בו לזעמו וצערו של הבמאי.
היצירה, שנשאה בתחילה את השם ״הפסיון על פי אנדריי״, עוסקת בחייו של צייר האיקונות הרוסי הגדול אנדרי רובליוב, אך למעשה היא הרבה יותר מסרט ביוגרפי. זהו מסע פילוסופי ורוחני על אמנות, אמונה, אלימות, חולשת האדם, והאפשרות ליצור יופי בעולם ברברי ומתפורר.
העלילה מתרחשת בראשית המאה ה-15, בתקופה שבה רוסיה מפולגת בין נסיכים יריבים, שאחד מהם הוא הנסיך של מוסקווה שעדיין אינה מעצמה גדולה, נתונה לפשיטות של הטטרים, ומיטלטלת בין הנצרות האורתודוקסית לבין שרידי הפגאניות העתיקה.
הסרט בנוי כסדרה של אפיזודות כמעט עצמאיות, המתארות תחנות בחייו של רובליוב ורק בסוף מתברר הקשר בין כולן.
כבר בפתיחה מופיעה אחת הסצינות הזכורות ביותר בקולנוע – איכר בשם יפים מנסה לעוף בכדור פורח פרימיטיבי מעשה ידיו. לרגע נדמה שהאדם הצליח להתגבר על חוקי הטבע – ואז הוא מתרסק אל האדמה. זהו דימוי מרכזי אצל טרקובסקי: השאיפה הרוחנית האדירה של האדם מול הכישלון הבלתי נמנע.
בהמשך פוגש רובליוב נזירים, אמנים, ליצנים עממיים, עובדי אלילים, ולוחמים אכזריים. הוא עד לעינויים, לעיוורון של אמנים, לאונס, לביזה, ולחורבן. אחד מרגעי השיא הוא פשיטת הטטרים על העיר ולדימיר – סצינה אדירה ואפוקליפטית שבה הכנסיות נשרפות, האיקונות נרמסות, והאדם מתגלה בשפלותו המוחלטת.
לאחר שרובליוב הורג אדם בניסיון להציל אישה אילמת, הוא נשבר נפשית, נודר נדר שתיקה ומחליט להפסיק לצייר.
הנושא המרכזי של הסרט הוא שאלת תפקידו של האמן בעולם מלא אלימות. רובליוב של טרקובסקי איננו קדוש רגוע ושליו. הוא אדם מיוסר, מלא ספקות ופחדים, שמתקשה להבין כיצד אפשר ליצור אמנות רוחנית בעולם כה אכזר.
טרקובסקי מציג את ימי הביניים הרוסיים לא כאגדה הירואית אלא כבוץ, גשם, דם, ואש. הדמויות מדברות בשפה מודרנית יחסית, בכוונה תחילה. הבמאי לא ניסה ליצור שחזור מוזיאוני מדויק, אלא לגרום לצופה המודרני להרגיש כאילו הוא חי בתוך התקופה.
הסרט גם שופע סמלים דתיים ופילוסופיים. סצינת הצליבה, למשל, מדומיינת כאילו התרחשה ברוסיה הקפואה. חגיגת הפולחן הפגאני ליד הנהר מוצגת כחוויה חושנית ומסתורית המטלטלת את הנזיר רובליוב. לכל אורך הסרט שואל טרקובסקי האם אמונה יכולה לשרוד בעולם של אכזריות וחורבן.
החלק האחרון בסרט, ״הפעמון״, נחשב בעיני רבים לשיא הסרט. נער צעיר בשם בוריסקה טוען שאביו המת גילה לו את סוד יציקת הפעמונים. למרות שהוא למעשה אינו יודע דבר, הוא מוביל מאות פועלים במאמץ אדיר ליצור פעמון ענק עבור הנסיך.
המתח בסצינה עצום: אם הפעמון לא יצלצל – דינו מוות.
כאשר הפעמון מצלצל בהצלחה, בוריסקה מתמוטט בבכי ומתוודה שמעולם לא ידע באמת את הסוד. זהו רגע אדיר על כוח היצירה: לעיתים האמן פועל מתוך אמונה, אינטואיציה, והעזה – גם בלי ודאות מוחלטת.
רובליוב, ששתק במשך שנים, נשבר סוף סוף ואומר לנער: "אתה תיצוק פעמונים, ואני אצייר איקונות. נלך יחד".
לאחר מכן עובר הסרט במפתיע מצילום שחור-לבן לצבע, ומציג מקרוב את האיקונות האמיתיות שרובליוב יצר. אחרי שעות של סבל, לכלוך, ומוות – הצופה פוגש לפתע יופי טהור.
הפקת הסרט הייתה קשה ומפרכת. הצילומים נערכו בין 1964 ל-1965 באזורים היסטוריים ברוסיה, כולל סוזדל, פסקוב, וכנסיית ההשתדלות על נהר נרל.
טרקובסקי נודע כבמאי טוטאלי ואובססיבי. השחקן הראשי, Anatoly Solonitsyn, שמר על שתיקה במשך ארבעה חודשים כדי שקולו יישמע צרוד בסצינת שבירת נדר השתיקה.
אחד הנושאים השנויים ביותר במחלוקת היה היחס לבעלי חיים. במשך שנים נפוצו טענות כי במהלך הצילומים נשרפה פרה חיה וכי סוסים נפצעו קשה. טרקובסקי ואנשי ההפקה טענו שהפרה כוסתה בחומר מגן ולא נהרגה, אך העדויות בנושא סותרות עד היום. הפרשה עוררה סערה עצומה גם שנים לאחר מות הבמאי.
השלטונות הסובייטיים נבהלו מהסרט. הם טענו שהוא מציג את ההיסטוריה הרוסית בצורה קודרת ואכזרית מדי, שיש בו עודף דתיות ואלימות, ושהוא "אנטי-פטריוטי". הסרט קוצץ שוב ושוב, הוקפא במשך שנים, והוקרן רק בהפצה מוגבלת. למעשה, רק בשנות השמונים זכה הקהל הסובייטי לראות את הגרסה המלאה יחסית.
גם סופרים ואינטלקטואלים תקפו אותו. מעניין שדווקא סופר שאמור היה להזדהות עם הסרט, אלכסנדר סולז'ניצין, לימים חתן פרס נובל לספרות, טען שהסרט מעוות את רוח התקופה הנוצרית ומחליף רוחניות אמיתית ב"שרשרת של אכזריות מכוערת". הצייר Ilya Glazunov האשים את טרקובסקי בשנאה להיסטוריה הרוסית עצמה.
אבל מבקרים אחרים ראו ביצירה הישג חסר תקדים. מבקרי קולנוע רבים תיארו את הסרט כאחד הניסיונות הגדולים ביותר בקולנוע להציג את חייו הפנימיים של אמן.
כיום אנדרי רובליוב מופיע כמעט בכל רשימה של "הסרטים הגדולים בכל הזמנים". הוא דורג גבוה במשאלי Sight & Sound, במגזין Empire, ובאתרי קולנוע בינלאומיים.
הסרט השפיע על דורות של במאים – ממרטין סקורסזה ועד לארס פון טרייר. השילוב הייחודי של רוחניות, פיוט חזותי, אלימות היסטורית, ומדיטציה פילוסופית הפך אותו לאחת מפסגות הקולנוע האמנותי.
טרקובסקי עצמו ראה בו יצירה על חופש רוחני ועל כוח היצירה האנושית. אולי משום כך, למרות כל האימה שממלאת את הסרט, התחושה האחרונה שהוא מותיר איננה ייאוש — אלא אמונה עיקשת בכך שאמנות יכולה לשרוד גם בתוך החשכה הגדולה ביותר.
תוך כדי הצפיה בסרט הקלאסי הירהרתי בכל האנשים שאולי וכנראה צפו בסרט הזה, כמו ולדימיר פוטין מנהיג רוסיה היום, האידיאולוג אלכסנדר דוגין, ועמיתיהם באליטה הרוסית בקרמלין.
איני יודע אם צפו בסרט, אבל אני משוכנע שכן, ואולי יותר מפעם אחת. ידוע שפוטין משתמש שוב ושוב בדימויים של רוסיה ההיסטורית, האורתודוקסיה הרוסית, והרעיון של "רוסיה הקדושה" – נושאים שנמצאים בלב הסרט. במובן הזה, הסרט כמעט ניבא חלק מהמיתולוגיה הלאומית שפוטין בנה סביב רוסיה: רוסיה כסובלת קדושה; כאימפריה רוחנית; כתרבות ששרדה פלישות, כאוס, ואלימות והצילה את אירופה והעולם מידי הנאצים, המקבילים למונגולים בסרט.
יש גם חוקרי קולנוע ופוליטיקה שטוענים שסרטיו של טרקובסקי, במיוחד "אנדריי רובליוב", הפכו עם השנים לחלק מהקאנון התרבותי הרוסי שהקרמלין אוהב להציג כסמל ל"עומק הרוח הרוסית" – גם אם טרקובסקי עצמו היה ביקורתי מאוד כלפי השלטון הסובייטי.
הגישה הזאת ממש בולטת אצל האידיאולוג של משטר הפוטיניזם, אלכסנדר דוגין, שמרבה לדבר על "רוסיה הקדושה", המאבק בין הרוחניות הרוסית כביכול למערב החומרני, ועל רוסיה כאימפריה אירו-אסייתית, המסורת האורתודוקסית המיסטית, והתנגדות למודרנה הליברלית. כל אלה נמצאים בצורה עמוקה מאוד גם ב"אנדריי רובליוב".
למעשה, אפשר לומר שדוגין היה יכול לראות בסרט מעין מיתוס יסוד של "הנשמה הרוסית" – אמן-נזיר שמנסה לשמור על אמונה ויצירה בתוך עולם של פלישות טטריות, מלחמות אזרחים, והתפוררות מוסרית. זה מתאים מאוד לרעיונות ה"אירו-אסייתיים" שלו על רוסיה כציוויליזציה רוחנית נפרדת מהמערב.
אבל יש כאן גם אירוניה גדולה: טרקובסקי עצמו לא היה לאומן נוסח פוטין או דוגין. הוא הסתייג מלאומנות גסה ומפולחן מדינה. הוא גם לא אהב כאשר במערב הפכו אותו לבמאי "דתי" בלבד. לפי עדויות שונות, הוא ראה את יצירתו כחיפוש רוחני ואנושי אוניברסלי, לא כתעמולה לאומית רוסית.
פוטין, דוגין, ועמיתיהם בקרמלין ובאליטה הרוסית, ניסו להפוך את רוסיה של היום לאימפריה דתית כמו זאת המתוארת בסרט. הם הפכו את הכנסיה הפרבוסלבית מחדש לשותפה של השלטון, כפי שהייתה בעבר הצארי, ומעלים על נס מחדש את פולחן האיקונין, שהוא מרכזי בסרט שעוסק ביוצרם המפורסם ביותר. רק לפני כמה שבועות שמענו שכמה איקונין מפורסמים במיוחד הועברו מהמוזיאון בחזרה לכנסיה, כדי שישמשו בתפילות למען ניצחון רוסיה במלחמה נגד האוקראינים.
למרבה הפרדוקס דווקא בכך הביאו לחורבנה המתרחש בימים אלו ממש של רוסיה, תוך כדי המלחמה עם אוקראינה..
ב־2017 הוקמה אנדרטה לבמאי אנדרי טרקובסקי ולסרטו "אנדרי רובליוב" בעיר סוזדל, ליד מנזר ספאסו־אפימייב, על גדות נהר הקמנקה, בתחומי מתחם התיירות המרכזי של סוזדל. באותו מקום בדיוק צילם טרקובסקי בשנת 1965 את פרק "הפעמון" מתוך הסרט.
צפו בסרט המלא:
