מהי השאלה היהודית?

פרופסור אלכס גורדון מסביר מדוע כתב את ספרו החדש על "השאלה היהודית" דווקא עכשיו, ומדוע בחר בשיטה של כתיבת מסות ביוגרפיות, שכל אחת מהן היא יצירה ספרותית-היסטורית העומדת בפני עצמה.

המערכת

לאחרונה פורסם ספרי יהודים אינטלקטואלים, יוצרים והורסים, בפני "השאלה היהודית" (כרמל, 2026).

כמדען, אדם העוסק במדע, התעמקתי ותיארתי את חייהם ועבודתם של 15 המדענים וההוגים המופיעים בספר, ביניהם: ברוך שפינוזה; משה מנדלסון; משה הס; אוטו וינינגר; אנרי ברגסון; פאול ארליך; וריכרד וילשטאטר. כבנו של פרופסור לספרות גרמנית וצרפתית, וכאחיינה היחיד של פרופסורית למוזיקה נטולת ילדים, חקרתי ותיארתי את חייהם ויצירתם של 20 הכותבים והמלחינים המופיעים בספר, וביניהם: היינריך היינה; בנימין דיזראלי; ג'קומו מאייבר; פליקס מנדלסון; ארנולד שנברג; פרנץ קפקא; ואז'ן יונסקו.

מה עורר בי את העניין לכתוב ספר דווקא על אנשים אלו? מה המשותף בין כולם?

בוויקיפדיה כתוב: "'השאלה היהודית' היא דיון שהתעורר בחברה האירופית במאות ה-18-20 על מקומם, תפקידם, ומעמדם החוקי של המיעוט היהודי. הדיון עסק בשאלות של שוויון אזרחי, אינטגרציה, הטמעה או, לחלופין, הגבלת זכויותיהם של היהודים. במאה ה-19 היה זה ויכוח על שוויון זכויות, ובמאה ה-20, במיוחד בגרמניה הנאצית, המונח הפך לכיסוי למדיניות גזענית אנטישמית". במשך זמן רב נותרה "השאלה היהודית" פתוחה, אבל לאחר מלחמת העולם השנייה נוצר הרושם שנמצאה לה תשובה – הקמת מדינת ישראל והיחס החיובי של אנשי התרבות המערבית כלפי העם היהודי בתפוצות.

האירועים של ה-7 באוקטובר 2023 בישראל והשלכותיהם על הפזורה היכו את העם היהודי במכה חזקה ובלתי צפויה – "השאלה היהודית" חזרה. היא צצה שוב, נוצצת בהבזק דמים. היהודים חשבו שהיא מתה, נעלמה לתוך ההיסטוריה, קיימת רק בספרים ובארכיונים. הם חשבו שכבר יש תשובה לשאלה הארורה הזאת – מדינת ישראל או החיים השלווים והטובים בתפוצות. אבל מה שקרה ב-7 באוקטובר 2023 בישראל, ולאחר מכן בתפוצות, הראה שהאנטישמיות חיה, בריאה, וחזקה, ו-"השאלה היהודית" הישנה צצה שוב בפני היהודים, על אף  קיומן של ישראל ושל הציוויליזציה המערבית. תחושה עזה של היסטוריה אחזה לפתע בישראלים וביהודי התפוצות – החל מה-7 באוקטובר אלה שראו עצמם עד לאותו יום כישראלים, אמריקאים, אוסטרלים, בריטים, צרפתים, וכדומה, חשו בבירור שהם יהודים.

הטבח ב-7 באוקטובר לא היה רק כישלון פוליטי וצבאי, אלא גם התוצאה של הניסיון הכושל להוכיח שההיסטוריה היהודית של פוגרומים הסתיימה, ושמקום המפלט בישראל לעם היהודי שולל סיכוי לפוגרום. התברר שההיסטוריה היהודית אינה ספר שכתיבתו נגמרה בניצחון הציונות. הישראלים, שהכריזו בגאווה על השתייכותם לעם חדש, חופשי ונטול תסביכים, השתכנעו שהם עדיין יהודים, וששנאת היהודים היא תופעה שעדיין רלוונטית עבורם. הישראלים חילקו את ההיסטוריה של העם היהודי לשני חלקים – לפני השואה, ואחריה, שאחריה שום פוגרום לא יכול להתרחש. אך הם לא לקחו בחשבון את האזהרה הידועה של ההיסטוריה של העם היהודי, "שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו". ניסיון כזה לא התרחש בחג הפסח, אלא בחג שמחת תורה.

התברר שישראל אינה חסינה מ"השאלה היהודית", ושהציוויליזציה המערבית נגועה באנטישמיות עזה. האנטישמיות התבררה לא כרוח רפאים חסרת גוף, אלא כתנועה עולמית רחבה הפועלת בחמש היבשות. והיהודים שוב החלו לשאול שאלות רבות בנוגע ל"שאלה היהודית".

בויקיפדיה ניתן למצוא מידע על המאמר "קץ ההיסטוריה" שפירסם ב-1989 הפילוסוף האמריקאי פרנסיס פוקויאמה: "במאמר זה הוא העלה את האפשרות כי נפילת הגוש הקומוניסטי לא הייתה עוד מהלך בהיסטוריה האנושית הארוכה של סכסוכים בין השקפות, אידאולוגיות, וצורות משטר, אלא, היא סימנה את קיצה של היסטוריה זו, ואת המעבר לתקופה שבה הדמוקרטיה הליברלית תשרור בכל מדינות העולם בלי שאידאולוגיה אחרת תקרא עליה תיגר, וסכסוכים בין מדינות יהיו מוגבלים לכיסים נקודתיים מעטים". לעניות דעתי, טענה זו שגויה.

עד ה-7 באוקטובר נתפסה מדינת ישראל כ-happy end של ההיסטוריה היהודית: סוף-סוף נמצא מקלט בטוח לעם היהודי; האנטישמיות נוצחה; ו"השאלה היהודית" כבר אינה קיימת כי נמצאה תשובה יהודית ראויה ואמינה לשאלה זו. מסקנה זו נתמכה גם על ידי השקפת העולם של פוקויאמה כי הדמוקרטיה הליברלית מנצחת בכל חלקי העולם, והתבונה מתגברת על הקיצוניות – וכתוצאה מכך אין סכנה לעם היהודי גם בפזורה.  

אולם ב-7 באוקטובר במדינת ישראל קרה פוגרום האופייני לתקופת האנטישמיות "הקלאסית" הישנה שכביכול הייתה חייבת להיעלם בתוככי ההיסטוריה. וקרה דבר הפוך מהמצופה – בעולם המערבי, שבו היו צריכות לנצח התבונה והמתינות בצורת הדמוקרטיה הליברלית, פרץ גל מחאות תוקפניות נגד היהודים. האידיאולוגיה של הסובלנות, קבלת האחר, ושלום עולמי, נעלמה, ובמקומה השתלטה האידיאולוגיה הפרימיטיבית והאנטישמית, הכל כך מוכרת בתולדות עם ישראל. פוגרום גורר פוגרום. ההיסטוריה היהודית הישנה יצאה מהארכיון, והועברה מדפי ספרי ההיסטוריה והמחקר למציאות.

חזרת ההיסטוריה היהודית קיבלה משנה תוקף גם בהגירת היהודים מישראל, בחזרתם לגלות שבה התחילו הצרות של העם היהודי. בתוך יהודי ישראל נוצר זרם של אנשים החוזרים לעבר הגלותי כפתרון להתקפות העכשוויות של אויבי ישראל. תודעת הגלות חזרה לישראלים כתשובה "החדשה" לשאלה היהודית הישנה. כאילו במכונת זמן חוזרים הישראלים לגלות שממנה ברחו הסבתאות והסבים שלהם לישראל. החדש הוא הישן שנשכח היטב ("New is well forgotten old"). הם חושבים שהם נוסעים אל העתיד, אבל הם חוזרים לעבר הגלותי שבו עם ישראל כבר היה.

ספר זה נכתב על "השאלה היהודית", ועל ההיסטוריה של אישים עושי היסטוריה. הם עשו היסטוריה בתחומיהם המקצועיים: מדע; מוזיקה; ספרות; אמנות; פילוסופיה; פוליטיקה. כיהודים, הם ניסו לשנות גם את ההיסטוריה של העם היהודי, והצליחו לתרום לה הרבה, אבל הם היו יותר דומים לאנטי-גיבורים של היסטוריה זו.

בספר "יהודים אינטלקטואלים, יוצרים והורסים, בפני "השאלה היהודית" מסופרים ומנותחים תולדות "השאלה היהודית" דרך חייהם ופעילותם של היהודים האינטלקטואלים הבולטים, אנשי האליטה היצירתית והרוחנית, ממספר מדינות אירופה. תומס קרלייל, היסטוריון והוגה דעות בריטי כתב: "ההיסטוריה העולמית היא הביוגרפיה של אנשים גדולים". בספר זה מוצגת ההיסטוריה של "השאלה היהודית" באמצעות ביוגרפיות של יהודים דגולים. הניסיונות של אנשים גדולים אלה למצוא תשובה ל"שאלה היהודית", או נסיגתם ממנה, מתארים באופן מובהק את מורכבותה. חלקם ניסו לפתור אותה, חלקם החליטו שהיא לא פתירה, ועסקו בהצלחה רבה בפתרון בעיות אחרות או יצרו יצירות מופת בספרות, באמנות, ובמוזיקה, אבל בצורה מודעת או לא מודעת נגעו בשאלה זו. בתוך קווי המתאר של סימן השאלה המופיע בסוף "השאלה היהודית", ריחף לנגד גיבורי הספר הצל של מולדת, של מקלט אפשרי לעם היהודי.

המוטיב העיקרי שמהדהד בספר זה, הוא התמודדותם של יהודים אינטלקטואלים אירופיים עם "השאלה היהודית". הדמויות בספר חיו בעשר מדינות באירופה: אוסטריה; בריטניה; ברית המועצות; גרמניה; הולנד; הונגריה; פולין; צ'כיה; צרפת; ורוסיה. חייהם ופעילותם נבחנים על פני תקופה של כשלוש מאות שנים. העמדה האמביוולנטית של גיבורי הספר כלפי אומתם וכלפי האומות הזרות, האהבה הנכזבת שחשו אותם היהודים כלפי מדינות אירופה שבהן נולדו וחיו, הפכו לנטל כבד על קיומם האישי ועל שייכותם היהודית. הם נחשבו ליהודים, גם אם לא רצו להשתייך לעם היהודי. הם היו יהודים בעל כורחם, הנושאים ב"קלון" כיהודים, גם אם המירו את דתם.

משותפת לגיבורי הספר ההכרה ש"השאלה היהודית" אינה ניתנת לפתרון. המתח ששרר סביב "השאלה היהודית", לא נרגע מאז המאבק למען האמנציפציה. הוא שינה צורות ויצר "סוגים אנתרופולוגיים" חדשים של יהודים, המעבירים את מרכז ההתעניינות והדאגה שלהם מ"השאלה היהודית" לבעיות האינטרנציונליות, המעמדיות, החברתיות, הרחוקות מהיהדות. גיבורי הספר שייכים לצמרת האינטלקטואלית והיצירתית במדינותיהם. הם בלטו בתחומי הידע שלהם והיו עסוקים בפתרון בעיות מדעיות ובכתיבת יצירות מופת בספרות ובמוזיקה, אשר הביאו להם תהילה בתחומיהם המקצועיים. חלקם ניסו את כוחם במאבק באנטישמיות, אבל לא הצליחו.

האנטישמיות לא נשארה שאלה אקדמית והיסטורית, אלא ממשיכה להיות אקטואלית. עד עצם היום הזה, רבים, כולל אלו שביצעו את הפוגרום בדרום ישראל ב-7 באוקטובר 2023, ותומכיהם, שוללים את זכות הקיום של ישראל כמדינה של העם היהודי. הגבולות בין האנטישמיות לבין האנטי-ישראליות טושטשו, או אולי אף נמחקו. האנטישמיות החדשה, האנטי-ישראלית, התמזגה עם האנטישמיות הישנה, "הקלאסית". האם השאלה היהודית נותרה פתוחה?     

ספר חדש חייב להיות חדשני. סופרים אחרים כתבו, כותבים, ויכתבו על הדמויות שתיארתי. גם על אהבה כתבו, כותבים, ויכתבו רבות, כי נושא זה תמיד נשאר רלוונטי, למרות שאינו חדש, כמו גם האנטישמיות. השאלה היא לא רק על מה לכתוב, אלא גם איך לעשות זאת. לדעתי, מצאתי את הזוית שלי בנוגע לשאלה היהודית. על מנת להמחיש את הבעיות הנדונות בספר בחרתי בכתיבת מסות ביוגרפיות, שכל אחת מהן היא יצירה ספרותית-היסטורית העומדת בפני עצמה. אני יוצא מנקודת-הנחה שייתכן להדגים את ההיסטוריה באמצעות מחשבותיה ומעשיה של אישיות היסטורית דגולה.

אפשר לומר שבמידה מסוימת שאלתי את שיטתו של הפילוסוף הגרמני וילהלם דילתיי (1833-1911), אחד הדגולים בזרם "פילוסופיית החיים" מבשרת האקזיסטנציאליזם, שראה בכתיבה הביוגרפית את הצורה הנעלה ביותר של מחקר הומניטרי. דילתיי ציין כי הפרט הוא לא רק אישיות ייחודית, אלא גם מושא של דימוי העולם שבסביבו, ולכן ביוגרפיות של אישים בולטים מכילות מאפיינים המתארים גם את בעיות החברה, המדינה, התקופה, הלאום, והשכבה החברתית של הגיבור. מסות אלה הן מראות המשקפות את "השאלה היהודית" כפי שהיא נתפסת בעיני גיבוריהן. השיטה הביוגרפית של וילהלם דילתיי להבנת "השאלה היהודית" מציעה לנתח אותה לא כבעיה סוציולוגית מופשטת, אלא מבעד לפריזמה של "החוויה" (Erlebnis) ו"ההבנה" (Verstehen)  של גורלות אישיים וקולקטיביים. גישה זו מתמקדת בחקר סיפוריהם האישיים של אישים בולטים, ביומנים, ובהקשר התרבותי, כדי לחשוף את חוויותיו של העם היהודי, ואת הבעיות הקשורות לתודעה ההיסטורית שלו.

במובן מסוים, הספר מהווה "ביוגרפיה קולקטיבית" של האליטה האינטלקטואלית החילונית של יהודי אירופה. אליטה זו שאפה להשתלב בחברה האירופית החילונית, והעדיפה ערכים אוניברסליים, קוסמופוליטיות, ואת סדר היום של מדינותיה, על פני "השאלה היהודית". בריחוקם ובניכורם מ"השאלה היהודית", אנשים מבריקים ומוכשרים אלה רק הקשו עוד יותר על פתרונה. הגיבורים של ספרי היו אנשים מבריקים ומוכשרים, כוכבים בתחומיהם, אך למרות כל הישגיהם, הם היו כוכבים נודדים, המחפשים את מקומם ועונים בשאלה על "השאלה היהודית".

בספרו "מדינת היהודים" (1896) מתח הרצל ביקורת על מתנגדי התוכנית להקמת המדינה היהודית בארץ ישראל, וכינה אותם "אנטישמים מוסווים ממוצא יהודי". הוא היה הראשון שכתב לא רק על הקמת המדינה היהודית, אלא גם על תופעת האנטישמיות היהודית. בשנת 1930 פרסם הפילוסוף הגרמני ממוצא יהודי תיאודור לסינג, אחד מגיבורי הספר הזה, את הספר "Der Jüdische Selbsthaß"  (השנאה העצמית היהודית), מחקר היסטורי-פסיכולוגי על העם היהודי כמיעוט בגולה. הוא ייחס לשני הגיבורים האחרים של הספר הזה, הפסיכולוג האוסטרי אוטו ויינינגר והסופר האוסטרי קרל קראוס, שאותו כינה לסינג "הדוגמה המובהקת ביותר לשנאה עצמית יהודית", את השנאה הזאת. השנאה העצמית היהודית נגרמה על ידי שנאת היהודים מצד האוכלוסייה הדומיננטית במדינות המארחות שבהן חיו היהודים, ושם נחשבו למיעוט נחות – "האחרים", "הזרים מלידה". לאחרונה תופעה זו כוללת ביקורת חריפה על ישראל, תמיכה בכוחות העוינים לה והתרחקות מהיהדות.

בספרי אני מראה שהויכוחים בשאלות אלו היו קיימים גם בעבר והם אינם חדשים כלל לזמננו.

אני מאחל לקוראי קריאה מאלפת ומעוררת מחשבה.