בדיעבד הבנתי / הדס גלעד
שֶׁנָּשִׂיא סוּרְיָה בָּרַח מֵאַרְמוֹנוֹ
בִּזְמַן שֶׁנֶּאֱבַקְתִּי עִם הַמַּסְרֵק הַסָּמִיךְ.
אֲנִי בִּקְבוּצַת הַסִּכּוּן: יֵשׁ לִי בַּת אֲרֻכַּת שֵׂעָר
וְגַם שְׂעָרִי, וּבְכֵן, אָרֹךְ מְאֹד, לָכֵן עָמַדְתִּי בַּמִּקְלַחַת
כְּשֶׁשְּׁכָבוֹת שֶׁל מְרַכֵּךְ מְשׁוּחוֹת עַל רֹאשִׁי, וֵעֲדַיִן,
הַמַּאֲבָק לִצְלֹחַ אֶת הַדֶּרֶךְ מִקָּדְקוֹד וְעַד קְצָווֹת
לֹא הָיָה מְבֻטָּל. בֵּינְתַּיִם הָיָה לוֹ זְמַן לֶאֱרֹז. מָה אָרַז?
אַרְנָק וְאֶקְדָּח? כְּמוּסַת רַעַל שֶׁשָּׁמַר לִשְׁעַת חֵרוּם? טַבַּעַת זָהָב?
הוּא קָפַץ לַמִּנְהָרָה כְּמוֹ אָלִיסָה בְּאֶרֶץ הַפְּלָאוֹת
וְהֵרִים אֶת פֶּתַח הַמִּכְסֶה בְּרוּסְיָה. אוּלַי נִמְלַט בְּחִיגַ'אבּ
אֶל אוּלָם נוֹסְעִים הוֹמֶה וּמִמֶּנוּ הִמְרִיא בְּמָטוֹס פְּרָטִי
אֶל סוֹפוֹ שֶׁל הַפֶּרֶק. אֲנִי בְּסַךְ הַכֹּל כְּלוּם, כְּלוּם לֹא קָרָה לִי.
כִּשְׁלוֹן צַיִד. הֶרֶג מְיֻתָּר שֶׁל זְמַן. אֲפִלּוּ לֹא רֶבַע דְּרָמָה.
השבוע נערכה הלווית נשיא איראן עלי ח'מינאי, שנהרג ביום הראשון של מבצע "שאגת הארי", ב-28.2.2026, בידי צה"ל. אפשר כי הלווית הענק, בהשתתפות מיליוני איראנים, והנהגת איראן החלופית, עוררה רגשות כה עזים, שהשפיעו על הפרת הפסקת האש בין ארה"ב לאיראן וחידוש המהלומות הצבאיות ביניהן.
גם שירהּ של המשוררת והעורכת הדס גלעד, "בדיעבד הבנתי", המופיע בספר שיריה החדש, הרביעי, "חותם מים" (2026, שתיים הוצאה לאור, עורכת לי ממן, עמ' 70), עוסק ברגעי נפילתו של "מנהיג עליון", הלא הוא בשאר אל אסד, שנאלץ לברוח מארמונו שבדמשק ב-8.12.2024 לפנות בוקר, לאחר שכוחות המורדים בהנהגתו של נשיא סוריה הנוכחי, אחמד א-שרע, אבו מוחמד אל ג'ולאני, השתלטו על הבירה הסורית והפילו את משטרו.
הדוברת בשיר של גלעד, משוררת בחסד, מציבה מול המאורע המדינתי הדרמטי, בעל המשמעויות הגיאו-פוליטיות, אירוע אזרחי מקומי ואישי. מול המאבק הלאומי בסוריה היא מציגה מאבק שלה בכינים. בעוד שהיא מדמיינת את נשיא סוריה נמלט במנהרה כמו אליסה בארץ הפלאות, היא נמצאת במקלחת "כששכבות של מרכך משוחות" על ראשה.
בסיום השיר ההשוואה מחריפה עוד יותר: בעוד שאסד הגיע אל סופו הדרמטי של הפרק – אם כי הוא עדיין בחיים, וזאת אחרי שהמיט על עמו אסון בדמות מלחמת אזרחים עקובה מדם – היא תופסת את עצמה כ"כלום" ש"כלום לא קורה לה" או, כלשונה בסיום השיר, "אפילו לא רבע דרמה".
ובכל זאת, משהו אחר עולה כתוצאה מההשוואה הזו בין המאורעות. דווקא בחיי האזרחית כאן יש גאווה בעוד שבחיי המנהיג המודח יש השפלה. ואולי יש בכך מעין מוסר השכל על חייהם של מנהיגים רודנים לעומת חיי האזרחים ה'פשוטים' לכאורה, תאבי החיים והדעת, שבסך הכל רוצים או רוצות לחיות בראש נקי, תרתי משמע.
