משה גרנות סוקר את אחד מספריו הידועים של הסופר העברי המפורסם ברנר, שאפשר למצוא בו ענין אפילו היום.
המערכת
על "שכול וכישלון" מאת י"ח ברנר, הקיבוץ המאוחד 2006, 254 עמ'
יצירתו של י"ח ברנר היא אבן דרך משמעותית בספרות העברית. ב-39 שנים בהן חי, עד שנרצח במאורעות 1921, הספיק יוסף חיים ברנר לייסד, לערוך, ולהפיק שני כתבי עת ספרותיים, לחבר מאמרים שממוקמים בכותל המזרח של ספרותנו, לתרגם ספרי מופת מרוסית ומגרמנית, ולחבר סיפורים קצרים ורומנים.
הוא גם הסופר העברי הראשון שהטיף לשחרור, לא רק מעול הגויים, אלא גם מעול הדת, ועל כך לקה לא מעט. הוא גם בין הראשונים להבחין בייחודיותו של ש"י עגנון בתחילת דרכו.
הנידון ברשימה זאת הוא הרומן הראשון בספרותנו שעניינו ירושלים העיר ותושביה בתחילת המאה העשרים.
מנחם ברינקר, שמוסיף לספר "אחרית דבר", כותב על היות ברנר סופר המתמכר לייאוש, אבל יש בהגותו מקום ל"אף על פי כן", וגם לפיוס, כי הרומן שלפנינו באמת מתאר תמונה עגומה למדי על היישוב בארץ בתחילת המאה – בירושלים חיים מנדבות "החלוקה", שתלויה ב"כולל". מי שזכה ב"כולל" עשיר, חייו משופרים, ואוי לו למי שה"כולל" שלו דלפון. הדיור לעולם איננו בטוח, ומחייב את הדיירים להחליף דירה מדי שנה ב"מוחראם", הזקנים נאלצים לסמוך על עזרה כספית מילדיהם, החיים גם הם מן היד אל הפה. החיים עלובים למדי, ולא רק מזון הוא יקר מציאות, גם המים, הנדלים מבורות ונמכרים במשורה. מדי שנה מתקיים "המוחראם", שבו נאלצים הדיירים לחדש חוזה ולשלם מראש לכל השנה. אחת מדרכי הפרנסה היא קיבוץ נדבות בכותל.
הצעירים בעלי היוזמה לא רואים את עצמם ממשיכים לגור בארץ – חולמים בעיקר על אמריקה, ויש ביניהם המתארים את ארץ ישראל כפח אשפה. למשל, כהנוביץ חברו של שניאורסון המורה הפרטי של מרים, בתו הקטנה של ר' יוסף, דודו של הגיבור הראשי ברומן (עמ' 148), על כך להלן.
בשונה מיצירות אחרות בנות הזמן, כמו סיפורי מי"ב ברדיצ'בסקי, ד' פרישמן, ג' שופמן, שהיו מהוקצעים מאוד, וקלים יחסית לקריאה, הרומן שלפנינו איננו מן הקלים, משום השימוש התכוף בז'רגון (כינוי ליידיש) ובארמית, וכן בלע"זים (רוסית, גרמנית, ערבית, אנגלית), וכל זה באיות רחוק מהמקובל בכתיבה המודרנית. הרי קצת דוגמאות ללע"זים: אפיזוד; אדריסות; פרטנזיה; לגנדה; אפותיקי; ארגומנט; טראמוואי; מוסקטין; וכו'. פן נוסף המקשה בקריאה הוא הגלישה מעניין לעניין, ולא תמיד מסיבה ברורה, וכן אינספור קיטועים המסומנים בשלוש נקודות, האמורים לרמז על משהו כמוס עם המחבר, שהקורא אמור לנחש. לעיתים התחושה היא שהמחבר הגיש לדפוס את הטיוטה, מבלי שבדק אותה. למשל, גילו של הגיבור הראשי בעמ' 14 הוא 35, ואילו בעמ' 143 הוא בן 29.
שמו של הגיבור הראשי הוא יחזקאל חפץ, בעברו בילה שלוש שנים בערי אוניברסיטאות באירופה, הכיר שם חבר בשם מנחם, ושניהם עלו ארצה. בהמשך מסתבר לקורא שיחזקאל כבר היה בעבר בארץ (עמ' 32). חפץ הוא דמות המכונה בביקורת הספרות בשם "עגולה": הוא אדם רגיש מאוד עד כדי לקות נפשית, כפי שיובהר בהמשך; הוא נדיב מאוד, ומעניק מכספו הדל לבעלת הבית שלו; משלם על ספר יקר שדודו, ר' יוסף, רכש בהקפה; מוכן להעניק תשלום חודשי לדודו האחר, שהסיוע הכספי מצד בנו נפסק פשוט משום שזה נפטר (עמ' 204).
חפץ מחשיב את עצמו לחלאת המין האנושי, מאמין כי הוא ראוי להיהרג (עמ' 206), והוא שוגה הרבה בהזיות. את דרכו בארץ הוא החל בקבוצת חלוצים, העובדים עבודה פיזית קשה, הוא לא עומד בכך, נופל למשכב, וחברו הטוב, מנחם, מביא אותו לריפוי בירושלים. שם הוא חווה התמוטטות נפשית המובילה אותו לבית מרפא לחולי נפש. הוא מאושפז למשך חצי שנה, כאשר בת דודו, אסתר, המאוהבת בו עד כלות, באה לשמש אחות רחמנייה בבית חולים זה, כדי להיות בקרבתו.
במשך זמן מה מתגורר חפץ אצל דודו, ר' יוסף חפץ, תלמיד חכם שדוגר על אינספור ספרים מספרות הקודש, סיפורי תלמידיו של הבעש"ט, החת"ם סופר, קאנט, דקארט, שפינוזה, יום. יוסף בקיא בחידושי המתמטיקה (לובצ'בסקי), בכבשונה של השפה העברית (יהושע שטיינברג), מצדד מושבע בהברה הספרדית. בעברו היה מורה לילדיו של שר רוסי, ואף נקרא לריאיון אצל הצאר. הוא סבור שבלי ספרים אין טעם לחיים, ומסתייע בקצבה שהוא מקבל מבנו שברוסיה, כשתמיד הוא בסכנת פינוי מהדירה בשל חסרון כיס.
לר' יוסף גם שתי בנות הגרות עמו. האחת היא אסתר, המאוהבת ביחזקאל חפץ, מבקרת אצלו מדי ערב, וברגע של התרגשות גדולה, הם נסחפים למערבולת של גיפופים ונשיקות. אסתר היא רווקה מבוגרת, שצורתה לא מצודדת (עמ' 100). אחרי שיחזקאל שוחרר מבית החולים לחולי נפש, אסתר מתפטרת, ומתפרנסת מתפירה אצל בתו של הנגיד גולדמן.
חיים, אחיו של ר' יוסף, הוא כמעט לא אורייני. עבד כסתת, מקצוע שיהודים מעטים עסקו בו, וכשהעבודה בבניין התמעטה, הוא עבר לשמש כשרת בבית "הכנסת אורחים" שבבעלות הנגיד יעקב גולדמן. כאן גולש הסופר אל ממלכתו של גולדמן – בתו הניה הייתה נשואה לחנוך, בנו כבד הפה של חיים, ודרשה ממנו גט תוך מילוי הכתובה, משום שהוא החליט לעבוד בטחנת קמח ליד צפת, כשכל העובדים שם הם ערבים. הילד שלהם, בן השלוש, עובר לחזקתה, ומתואר איך היא מתעללת בו משום שהוא מתעקש לעשות את צרכיו בבגדיו, ולא בסיר.
הניה משתדכת לחמילין, המתהדר בתואר דוקטור, למרות שגורש מהמכללה בבירות, ונמנע ממנו לסיים את הסמסטר האחרון. הוא איש הולל, המבקר בבתי בושת, ומזלזל ביישוב הארץ. כאן מתאר הסופר "מרובע רומנטי". אסתר אוהבת את יחזקאל חפץ שלא אוהב אותה, אבל יש לו הרהורים כלפיה, כולל הנכונות לשאתה לאישה (163-162, 182, 204). יחזקאל עצמו הוזה על אחותה הצעירה והיפה, מרים. ומרים מפנטזת על חמילין, שמיועד להניה הגרושה, אם לילד, וגדולה ממנו בגיל. מרים חולמת על לימודים ועל הגירה לאמריקה, ויוצאת בלי רשות האב ליפו, בכוונה לנסוע לבירות ומשם לאמריקה. אלא שזיהום שנוצר מדקירת מחט, גורם למותה בייסורים, כשאסתר, אחותה מטורפת מצער.
עם גלישת העלילה למחוזותיו של הנגיד גולדמן, אנו פוגשים את האירועים הראוותניים שהוא מקיים לכבוד הכנסת ספר תורה, לכבוד נסיעתה של בתו לאמריקה וכד'. אירועים אלה מעניקים לסופר הזדמנות להפגיש את הקורא עם טיפוסים שונים מירושלים.
בפתיח של רשימה זאת ציינתי שברנר הוא הסופר הראשון, ואולי היחיד, ששלל את הדת, במאמר שחולל את "מאורע ברנר", שבעטיו לקה, כי כמעט מנעו ממנו את האפשרות לשמש כמורה לעברית בגימנסיה הרצליה. גם ביצירה שלנו יש רמזים לאי נחת מהדת: חנוך, בנו המגמגם של חיים, אחיו של ר' יוסף, שואל שאלות אפיקורסיות (עמ' 203); ואסתר מואסת בתלמידי חכמים (ביניהם – בעיקר אביה) שעל כל עניין יש להם ציטוט מספרי הקודש (עמ' 219).
הספר מסתיים בפיוס של יחזקאל עם אלוהים, ומסתמן סיכוי שחיים יביא את נכדו, בנו של חנוך, מירושלים מבית גולדמן (עמ' 239), שם אימו ממש מצטערת שלקחה עליו אפוטרופסות, כי הוא מסרב לבקש סיר לפני שהוא פולט את צרכיו.
קריאת הספר הזה אינה קלה, אבל בהחלט כדאית, כי ברנר מעצב את הדמויות בכישרון רב, הקורא מתוודע אל ההווי הירושלמי, היפואי, והטבריאני של שנותיה הראשונות של המאה העשרים. . אפשר לומר שברנר כאילו משלים את "מסע התענוגות בארץ הקודש" של מארק טוויין, אלא שהפעם בהשקפה כואבת מבפנים.
