משה גרנות סוקר ספר אוטוביוגרפי של שולמית לפיד על חייהם של הוריה כשהגיעו לארץ ישראל.
נציין בהערה שבספר מאוזכר הדוקטור אליהו בלנק כמי שסייע להגעת ההורים לארץ ישראל ולימד אותם עברית.
ד"ר אליהו בלנק הוא סבו של עורך "יקום תרבות" ד"ר אלי אשד.
המערכת
על ספרה של שולמית לפיד "ואולי לא היו", כתר 2011, 206 עמ'.
השמות אמנם בדויים, אך ללא ספק מדובר ברומן המשתמש בחומרים אוטוביוגרפיים – ליתר דיוק בביוגרפיה של הורי הסופרת, יוצאי העיירה ס' שבטרנסילבניה, אותו חבל ארץ ששלטו בו לסירוגין הונגריה ורומניה.
מדובר בזוג צעיר – מיכאל-מיקי דויטש ואישתו סידי (לאה) לבית יוז'ף – שעולים לארץ מתוך אידיאלים (של מיקי) לעבוד את האדמה, או למצער להיות בנאי. אלא שהמציאות בארץ טופחת על פניו של מיקי והוא רוב הזמן מובטל. במצוקתו כי רבה, הוא נכנע לשכנועים של אישתו ומתחיל לעבוד כסדר בעיתון "הצופה", למרות שבגולה הוא כבר התפרסם כעיתונאי עברי.
לזוג נולדת בת בשם שושנה, והיא בת גילה של הסופרת (ילידת 1934), והם חווים חרפת רעב, בעיקר בתקופה שמיקי היה מובטל.
סידי מוכרת גובלן יקר ותכשיטים תמורת לחם, והיא עוסקת בכל מיני מלאכות, שהן בזויות בעיניה, כדי להשיג שבר לבתה ובעלה – בין השאר, היא מוכרת גזוז בקיוסק, מתקינה שקיות מעיתונים ודבק, תופרת כפפות ופיג'מות עבור החיילים האנגלים, וכו'. היא מגיעה אל המנוחה והנחלה כאשר היא מצליחה להתקבל כאסיסטנטית בבית ספר לריקוד – למגינת ליבו של מיקי בעלה.
ברקע הקורא חווה את מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט, את ההפגזות של האיטלקים על תל-אביב, את החשש שיצטרכו לעלות לכרמל כדוגמת מצדה, את הידיעות הקלושות בתחילה על השואה באירופה (לשני בני הזוג משפחה שנשארה שם, ורובם נרצחו), את שמחת הניצחון על הנאצים, והעצרת הגדולה אל מול בניין "הבימה".
למרות העוני המנוול בו חי הזוג הזה ברוב הזמן המתואר בספר, הם מתוארים כאנשי נתינה – הם מארחים בביתם הדל את פליטי ההפגזות על תל-אביב, ומאוחר יותר את כל בני המשפחה ששרדו את השואה. ולא רק זאת, יש להם חיי תרבות תוססים: הילדה לומדת לנגן על פסנתר; ומאוחר יותר היא לומדת ריקוד קלאסי; הזוג מבקר בבתי קפה, בתיאטרון, ובקונצרטים (חלקם בהזמנות ללא תשלום). יש להם שיג ושיח עם העילית התרבותית של תל-אביב של שנות השלושים והארבעים – בין מיודעיהם נמנים אגדתי, אביגדור המאירי, הרב ברלין, יהושע בר-יוסף, רפאל קלצ'קין, אלתרמן ורחל מרכוס, גרטרוד קראוס, חינה רוזובסקה. בין גיבורי המשנה נמנים טשרניחובסקי, ארנולד צוייג, ומאיר מרגלית.
"ואולי לא היו" הוא כרוניקה של חיי זוג צעיר בתקופה הרת עולם, אבל הזוג עצמו אינו מחולל נפלאות. מיקי אמנם רוצה להתנדב לבריגדה להילחם בנאצים, אבל מסתפק בשירותים מינוריים ב"הגנה". סידי מתוארת כלוחמת אמיצה במלחמת הקיום של המשפחה, אך גם היא איננה מרעישה עולמות – פה ושם משדכת גברים לחברות שלה, מארחת בביתה עלובי חיים יותר ממנה, ובמקרה לגמרי היא מצליחה להביא מזור לחברתה ששקעה ליוון המצולה בעטיו של גבר חסר מצפון.
מדובר באגי פריד (רבקה בשמה העברי), שהייתה מאורסת ליונצ'י וייס, שהציג עצמו כאיש שרמנטי בעל נכסים, אבל באמת היה רועה זונות אכזר. הוא מפעיל כנגדה אלימות ומוריד אותה לזנות, והיא מצליחה להימלט ממנו כאשר הוא נאסר בעוון סרסרות. יש רמזים בספר שהיא שוכרת איש העולם התחתון בשם יענקל שטיינזלץ שירצח את וייס בין כותלי הכלא. לאחר מעשה חוששת אגי ששטיינזלץ יסחט אותה כשישתחרר מהכלא. לא אספר את ההמשך כדי לא לקלקל למי שיבקש לקרוא את הספר, אומר רק זאת שסידי ופליישמן (עובד הדפוס, חבר לעבודה של מיקי) מביאים את עניינה של אגי לידי גמר טוב.
אין ברומן הזה אירועים גדולים ולא מעשים גדולים – עיקרו הרקע התל-אביבי בשנות השלושים והארבעים. אני סבור שהסופרת ראתה את עצמה מחויבת לעובדות כפי שקראה בתעודות של אותם ימים, ולעובדות כפי שהיא עצמה חוותה אותן בהיותה ילדה ונערה אצל זוג הצעירים שעלו ארצה מטרנסילבניה.
אני מסכים בהחלט עם הכיתוב על גב הספר שהרומן הוא גם מעין מכתב אהבה לעיר העברית הראשונה, תל-אביב – כרך תוסס של בתי קפה ומועדוני ריקודים, וגם מקלט שפליטים חסרי כל זורמים אליו מאירופה. עיר של סופרים ומשוררים, ושל מהגרים החיים בעוני מרוד.
שולמית לפיד כתבה כשלושים ספרים בסוגות שונות (רומנים, רומנים בלשיים, מחזות, ספרי ילדים ונוער, שירים), ותרגמה עשרות ספרים נוספים – זה איננו הרומן הכי חזק שלה, אבל יש בו אווירה נוגעת ללב, ואוהבי תל-אביב בוודאי ירוו ממנו נחת.
קיראו גם :
אלי אשד :מהשוליים למרכז העניינים -הגיבורות של שולמית לפיד.
שולמית לפיד. הוצאת כתר.
