פרופסור אלכס גורדון סוקר את חייו ורעיונותיו של הפילוסוף היהודי המפורסם וולטר בנימין לציון יום הולדתו ב-15 ביולי.
המערכת
וולטר בנימין, פילוסוף גרמני ממוצא יהודי, חוקר תרבות, מבקר ספרות, ומתרגם, נולד ב-15 ביולי 1892 בברלין, במשפחה יהודית חילונית ועשירה של סוחר עתיקות. מצד אימו הוא היה קרוב משפחה של היינריך היינה. וולטר סיים את הגימנסיה הקלאסית בברלין, ולאחר מכן למד פילוסופיה וספרות באוניברסיטאות פרייבורג (שווייץ), ברלין (מ-1912), מינכן (1916), וברן (1917–1918) שם הגיש את עבודת הדוקטורט שלו על "הקונספט של ביקורת האמנות ברומנטיקה הגרמנית" בשנת 1919.
עד 1914 היה וולטר מנהיג התנועה היהודית של הנוער הרדיקלי. הוא לא היה בחזית מלחמת העולם הראשונה, מכיוון שנמצא בלתי כשיר לשירות. עם זאת, מלחמה זו השאירה בנפשו חותם כבד עקב האובדן של קרובים, והפרידה מאנשים אהובים עליו, שנכנעו בתחילת המלחמה לאופוריה המיליטריסטית שתמיד הייתה זרה לו.
ההרס שלאחר המלחמה והאינפלציה בגרמניה גרמו לירידת ערכו של רכוש משפחת וולטר, ואילצו אותו לעזוב את שווייץ היקרה והמשגשגת, שם הוצע לו להמשיך בעבודתו המדעית, ולחזור לגרמניה.
בסוף שנות ה-1920, בהשפעת ברטולט ברכט, התעניין בנימין במרקסיזם. בשנים 1926–1927 הוא הגיע למוסקבה בזכות הזמנה מהמערכת של "האנציקלופדיה הסובייטית הגדולה", כדי לכתוב מאמר על גיתה. הוא לא שלל את האפשרות לעבור לעיר הזו, אבל מוסקבה התבררה כ"עיר סיסמאות".
כתוצאה מחוויותיו שם הוא כתב את "יומן מוסקבה", שבו מורגשת האכזבה של המחבר מהמדינה שהצהירה על כוונתה לבנות עולם חדש. ב"מחקרים על ברכט", כולל במאמר "המחבר כיצרן", משתקפות תפיסותיו של בנימין על מהות האמנות, המבוססות על התיאוריה המרקסיסטית של מעמדות, מושגי הבסיס והעל-בסיס. אך עם זאת, דחה בנימין את התיאוריה המרקסיסטית של האמנות כהשתקפות המציאות, שהייתה מקובלת אז בברית המועצות. בשנת 1939, לאחר החתימה על הסכם מולוטוב-ריבנטרופ, התאכזב בנימין מהקומוניזם ו-"סיים עם רוסיה".
חיבורו הבלתי גמור של ולטר בנימין "על מושג ההיסטוריה", או "תזות על פילוסופיה של ההיסטוריה", נכתב בצרפת בתחילת שנת 1940, בהשפעת הסכם אי-התקיפה בין ברית המועצות לגרמניה, ועל רקע התוקפנות הצבאית של היטלר.
בנימין מתח ביקורת חריפה על הנאציזם, הסוציאל-דמוקרטיה, והקומוניזם הסטליניסטי, כמו גם על רעיונות הקידמה והתנועה הבלתי נמנעת של ההיסטוריה לעבר יעד סופי, האופייניים הן למחשבה ה"בורגנית" והן ל"מטריאליזם ההיסטורי" של מרקס. אסון הקידמה מוצג בדימוי המרכזי של "התיזות" – מלאך ההיסטוריה, פרשנותו של המחבר לציורו של פאול קליי "אנג'לוס נובוס" (המלאך החדש" בלטינית, קרי מלאך ההיסטוריה). המלאך נסחף ברוח הקידמה אל העתיד, ומתבונן באימה בהר ההריסות של ההיסטוריה, ההולך וגדל ללא סוף.
הפילוסוף הגרמני יורגן האברמאס כינה את "התזות": "אחת העדויות המרגשות ביותר לרוח היהודית". הסיבות להערכה זו טמונות בכך שבנימין מבקר את רעיון הקידמה הלינארית של ההיסטוריה, רואה בו רעיון "מטעה", המשרת את המדכאים, ומציע הבנה תיאולוגית של הזמן, שבה כל רגע יכול להפוך ל"שער צר שדרכו יכול להיכנס המשיח".
ב"תזות" משווה בנימין את המטריאליזם ההיסטורי של מרקס למכונת שחמט, המנצחת אך ורק משום שהיא מונעת על ידי תיאולוגיה נסתרת.
"התזות" השפיעו על פילוסופיית ההיסטוריה, על התיאוריה הביקורתית של אסכולת פרנקפורט, ועל הפילוסופיה הפוליטית, והפכו לאחד מכתביו המצוטטים ביותר של בנימין.
חשיבות רבה להתפתחות היצירתית של בנימין הייתה לשיתוף הפעולה עם מייסדי מכון המחקר החברתי באוניברסיטת פרנקפורט, עם הפילוסוף והסוציולוג היהודי מקס הורקהיימר והסוציולוג, הפסיכולוג, והמלחין תאודור אדורנו. הוגי הדעות של מכון זה, שנקרא אסכולת פרנקפורט, פיתחו גירסה הומניסטית של המרקסיזם, שבה התרבות שיחקה תפקיד חשוב יותר מאשר הפוליטיקה המעשית. הם ביקרו את כל מרכיבי התרבות המערבית – הנצרות, הקפיטליזם, סמכות המשפחה, הנאמנות למסורות, מגבלות מיניות, ופטריוטיזם.
במסגרת שיתוף הפעולה עם אסכולת פרנקפורט, הגיע בנימין למסקנה שבעבר המעמד השלטוני עשה מניפולציה בהיסטוריה כך שהיא תתאים לצרכיו, לאשליותיו, ולשקריו. הוא ניסח את העיקרון של "הזמן המרקסיסטי", או "האלף השנתי המרקסיסטי", כאלטרנטיבה לתהליך ההיסטורי הארוך אך הלא מספק. מאוד חשוב, הוא התעקש, "לסלק" מרצף ההיסטוריה את "העבר הטעון בהווה", ובשם ההשכלה והדמוקרטיה החברתית להכניס לשם את המהפכה – כאשר מתרחש אירוע מהפכני (שהוא גם משיחי), הזמן עוצר.
ב"מניפסטים לפילוסופיה של ההיסטוריה" טען בנימין כי רבות מצורות הידע נוצרו לפי העיקרון הבורגני, ויידרשו ניסוחים חדשים כדי להבטיח את האמת הפרולטרית, או המעמדית. הוא התעקש ש"גם המתים לא יהיו בטוחים מפני [האויב הפשיסטי] אם הוא ינצח".
מהלך האירועים אילץ את בנימין להימשך לחלק השמאלי של הספקטרום הפוליטי. הפילוסופית חנה ארנדט טענה שהוא היה "המרקסיסט המוזר ביותר בתנועה הזו, הידועה במוזרויותיה". המושגים "הארה" ו"הילה" שהציע היו מוזרים. המושג האחרון הזה, החשוב לאסתטיקה המאוחרת של בנימין, עורר תסכול רב בקרב בני בריתו השמאלנים, משום שהוא מיסטי, אך הוא מופיע כבר בתקופה המוקדמת ביותר של יצירתו – במאמר על "האידיוט" של דוסטוייבסקי, אחד מפרסומיו הראשונים, הוא מדבר על "הילה של הרוח הרוסית". בנימין כתב על אובדן ההילה של הספרות והאמנות, כלומר על היעלמות האותנטיות של יצירת האמנות עקב הפצתה ההמונית (באמצעות צילום וקולנוע) והחלפת ייחודיותה ב"ערך תצוגתי", ובפוליטיזציה של האמנות הנגישה להמונים (המאמר "יצירת האמנות בעידן השעתוק שלה").
כבר בעבודות המוקדמות של בנימין, המוקדשות לקשר בין רוח לשפה (פרשנות לשני השירים של פרידריך הולדרלין "פילוסופיית האלימות", "תוכנית הפילוסופיה העתידית"), מורגשת, לצד המסורת הרומנטית הגרמנית, ההשפעה של היהדות.
בהכירו את רעיונות הציונות, שקל בנימין מעבר לארץ ישראל ולמד עברית. בשנת 1915 התקרב בנימין לפילוסוף והיסטוריון היהודי גרשם שלום, לו הוא חייב במידה רבה את התלהבותו מיצירותיהם של עגנון וביאליק, כמו גם מהקבלה ומהמשיחיות היהודית. הקשר עם המסורת התלמודית היהודית מתגלה גם בשיטה האופיינית לבנימין, המבוססת על ציטוטים ופרשנות, אף שהמסורת היהודית הפכה עבורו למציאות רק בגיל מאוחר יותר. הוא לא גדל בתוכה, אלא הגיע אליה, כמו שמגיעים לתופעות של ההיסטוריה התרבותית.
בנימין ייחס לספרות את אחד העקרונות המרכזיים של הקבלה: המילים קדושות, שכן המילים של התורה קשורות פיזית לאלוהים. כתוצאה מהקשר בין השפה האלוהית לשפה האנושית, חובת האדם היא להשלים את הבריאה, ולכן על האדם בעיקר לקרוא לכל דבר בשמות המתאימים ולנסח רעיונות. הוא לקח כבסיס את הביטוי "הכוח היצירתי של השפה" והוכיח שיש לחקור את הטקסטים כך שיתגלו לא רק משמעותם השטחית, אלא גם המבנה והמשמעות הפנימית שלהם. בסופו של דבר, מצא בנימין את עצמו בזרם המסורתי היהודי הבלתי רציונלי והגנוסטי.
העניין בתרומתם של היהודים להיסטוריה האינטלקטואלית של אירופה התבטא במאמרו של בנימין "תפקיד היהודים בתרבות הגרמנית". הוא שילב מרקסיזם עם חשיבה משיחית יהודית, והיווה סוג של הוגה דעות "כופר", המחדש באופן ביקורתי את המורשת הגרמנית. בנימין היה אחד מהוגי הדעות הגרמנים המודרניים ה"יהודיים" ביותר, אף על פי שלא זיהה את עצמו עם הדת היהודית. הוא כתב: "ניסיוני בחיים הביא אותי למסקנה הבאה: היהודים מהווים את האליטה בקרב האנשים הפעילים רוחנית […]. בשבילי היהדות בשום אופן אינה מטרה בפני עצמה, אלא הנושאת והנציגה המובהקת ביותר של הרוחניות".
וולטר בנימין בחן את תפקיד היהודים בתרבות הגרמנית דרך עדשת ההתבוללות המורכבת, השוליות האינטלקטואלית, ויהדות "הכפירה". עבודותיו מנתחות את ניסיונותיהם של היהודים הגרמנים להיטמע בתרבות הגרמנית, תוך שהם נתקלים בדחייה של הגרמנים. בנימין ראה בהם "קהילת בודדים", המשלבת את האינטלקטואליות הגרמנית עם התודעה היהודית. בניגוד למגמה להטמעה המוחלטת, הדגיש בנימין את הטרגיות במצבם של היהודים, אשר, למרות רמת האינטגרציה הגבוהה שלהם עד 1933, נותרו פגיעים לאנטישמיות. הוא הראה שתפקידם של היהודים בתרבות הגרמנית היה קשור באופן בלתי נפרד בחיפוש מתמיד אחר איזון בין זהותם האישית לדרישות הסביבה הגרמנית.
לאחר עליית הנאצים לשלטון, עבר בנימין לפריז. בסוף 1939 הוא ניסה לברוח לספרד, אך נתקע בגבול הצרפתי-ספרדי. עד אז אחד מחבריו הטובים ביותר כבר התאבד, כמו הסופרים קורט טוכולסקי, שטפן צווייג, וארנסט טולר, שנפלו לייאוש לנוכח ניצחונות הנאצים. וולטר בנימין שם קץ לחייו ב-26 בספטמבר 1940 בפורטבוא שבספרד.
תיאודור אדורנו, שתרם רבות לפרסום יצירותיו של בנימין לאחר מותו, הדגיש את ייחודיות חשיבתו וכינה אותו "המבקר המרכזי של התקופה". חנה ארנדט כתבה עליו: "הוא היה אדם בעל ידע עצום, אך לא היה מדען. הוא עסק בטקסטים ובפרשנותם, אך לא היה פילולוג. הוא לא נמשך לדת, אלא לתיאולוגיה ולדרך התיאולוגית של פרשנות, שבה הטקסט קדוש. עם זאת, הוא לא היה תיאולוג ואפילו לא התעניין במיוחד בתנ"ך. הוא נולד סופר, אבל גבול חלומותיו היה ספר המורכב כולו מציטוטים. הוא כתב ספר על הבארוק הגרמני והשאיר עבודה עצומה על צרפת של המאה ה-19 לא גמורה, אבל לא היה היסטוריון".
פרדוקס קפקא התממש גם במקרה של בנימין: שני הסופרים היו קשים מאוד להבנה עבור בני דורם; שניהם נותרו אלמונים בחייהם; שניהם זכו לתהילה עולמית לאחר מותם. וולטר בנימין התפרסם בזכות גישתו הבין-תחומית הייחודית, ששילבה פילוסופיה, ספרות, מרקסיזם, ומיסטיקה יהודית, ובזכות תגליותיו בתחומי הספרות, ההיסטוריה, ומדע המדינה.
וולטר בנימין הלך לעולמו בטרם עת, אך הוא הקדים את זמנו בהרבה בזכות רעיונותיו, שצפו מראש את הבעיות המרכזיות בתרבות המאה העשרים והעשרים ואחת.
