סיפור מצמרר ומפורסם על מערכת יחסים בין ילד ובין האפוטרופסית שלו ובין הילד וחמוס.
הסיפור תורגם כבר לעברית בשנות השישים בידי עמוס גפן בקובץ סיפורים בעריכת אלפרד היצ'קוק סיפורים שלא התירו לי להראות בטלויזיה.
והנה הוא שוב בתרגום חדש של אבי גולדברג.
המערכת
כשהיה קונרדין בן עשר, לא נתן הרופא סיכוי רב לתוחלת חייו. חוות דעתו הייתה שהילד לא יזכה לחגוג את יום הולדתו החמישה עשר. דא עקא שמדובר היה ברופא חלקלק ונכלולי ורק מעטים נתנו ערך כלשהו לדעתו המקצועית. אף על פי כן, דעתו זו אומצה על ידי גב' דה רופ, שדעתה נחשבה כמכרעת כמעט לכל דבר ועניין הקשור לקונרדין הקטן.
גב' דה רופ הייתה בת דודתו של קונרדין והאפוטרופוסית שלו, ובעיניו של הילד דעותיה שיקפו את דעתם של שלוש חמישיות מאוכלוסיית העולם, מוסכמות פשטניות, מרגיזות, ומציאותיות. שתי החמישיות הנותרות של העולם נותרו במיעוט ובמאבק מתמיד כנגד הרוב. כך הצטייר העולם במחשבותיו ובדמיונו הפורה של קונרדין. יום אחד, כך חשב קונרדין, ייאלץ ודאי להיכנע ללחץ המכביד של הדברים המקובלים, המייגעים, והבלתי נמנעים – כמו מחלות ומגבלות כביכול נסבלות, ושעמום ממושך. ללא דמיונו של הילד, שהיה מפותח ופרוע עקב בדידותו, היה כנראה כבר נכנע למוסכמות מזמן.
גב' דה רופ מעולם לא הייתה מוכנה להתמודד בינה לבינה ולהודות בכנות שבכלל אינה אוהבת את קונרדין, אם כי ייתכן שהייתה מודעת לכך באופן עמום בלבד. לכן ההגבלות שהטילה עליו שהיו "לטובתו", כללי ההתנהגות שהכפיפה אותו אליהם, לא היוו, לדעתה, נטל עליו או שהיה בהם משהו מעיק.
קונרדין, לעומת זאת, שנא אותה בכל מאודו, באופן נואש, שהצליח להסתיר לחלוטין. אותם דברים מעטים בחייו שמהם הצליח להפיק הנאה כלשהי נבעו בין היתר מכך שידע שאלה דברים שלא ימצאו חן בעיני האפוטרופסית.
הוא הדיר אותה מממלכת דמיונו – כדבר טמא שאינו אמור למצוא את הכניסה אליו. את הבית בו התגורר הקיף גן גדול שהיה קודר ועצוב. החלונות הרבים שפנו לעברו היו תמיד סגורים, ופתיחתם הייתה כרוכה תמיד במסר שלא לעשות זאת מסיבה זו או אחרת, או בכלל בתזכורת על כך שהתרופות המיועדות עבורו בדיוק הגיעו. לכן כבר איבד עניין בגן. גם עצי הפרי הבודדים שגדלו בו היו מחוץ לתחום עבורו וטופחו בקנאות כאילו היו זנים נדירים הפורחים במדבר צחיח. למעשה היה קשה למצוא בעל דוכן פירות בשוק שיהיה מוכן להציע עבור היבול השנתי של הגן ולו עשרה שילינג.
עם זאת, חבוי ונשכח בפינה מוסתרת, מאחורי סבך שיחים בפאתי הגן עמד מחסן ישן אך מרווח, ובו אוכסנו כלים וחפצים שעבר זמנם, ועבור קונרדין היה זה מקלט. די היה בדמיונו של הילד להפוך את המחסן לחדר משחקים או לקתדרלה. הוא איכלס את המחסן בצבא של רוחות רפאים, חלקן לוקטו מסיפורי היסטוריה שקרא וחלקן היו פרי דמיונו. מעבר לכך היו במחסן גם שני יצורים חיים, שני יצורים בשר ודם. מאחור, באפלת המחסן, ניצב כלוב גדול, מחולק לשני תאים. בתא אחד בכלוב חיה תרנגולת הודאן מרוטת נוצות [תרנגולת מנומרת הגדלה בצרפת, ונקראת על שם עיירה בנורמנדי, א.ג], לה העניק הילד את מלוא רגשי החיבה שכמעט לא היה להם כל מוצא אחר. ובתא השני, שחזיתו היתה מוגנת בסורגי ברזל, חי על מצע קש חמוס גדל מידות, אותו הבריח לשם לפני זמן רב נער קצבים ידידותי, יחד עם הכלוב, בתמורה לאוצר כסף קטן.
קונרדין פחד פחד נורא מהחיה השעירה והגמישה, אך בחלוף הזמן היא הייתה לחפץ היקר לו ביותר. נוכחותו של החמוס במחסן הכלים הביאה עימה שמחה מהולה בפחד, סוד שיש לשמור עליו בקפדנות מפני ה'אישה', כפי שכינה בינו לבינו את בת דודתו. ויום אחד, רק אלוהים יודע איך, המציא לחיה שם נפלא – סרדני ושתר – ומאותו רגע הפכה החיה לאליל, והסגידה לו לדת הפרטית של קונרדין.
ל'אישה' שתחת חסותה חי הילד הייתה דת אחרת. פעם בשבוע הלכה לכנסייה המקומית, ועל קונרדין היה להצטרף אליה. עבורו היה הטקס הדתי בכנסייה מעין טקס זר במקדש רימון [לקוח מספר מלכים ב' פרק ה' , פרשת אלישע ונעמן שר צבא ארם שרצה לאמץ את האל העברי לאחר שנרפא מהצרעת, אך סייג זאת בכך כי יהיה עליו כשר צבא ארם לבקר במקדש האלילי, הוא בית רימון. באנגלית משמעות הביטוי היא להתרפס בפני אמונה אחרת].
כל יום חמישי, בשקט הדחוס והטחוב של מחסן הכלים, קיים הילד טקס מיסטי, פולחן מורכב מול כלוב העץ המסורג בחזיתו, שבו שכן סרדני ושתר, החמוס הגדול. הוא העלה לו פרחים אדומים בעונתם ופירות יער אדומים בחורף, שפוזרו ב"מקדשו". כי סרדני ושתר היה אל שאפיין את הצד המיוחד, הפרוע, וחסר הסבלנות של הקיום. הדת בה החזיקה ה'אישה', שלמיטב הבנתו של קונרדין היתה דת שנטתה לאורך רוח וסבלנות, הייתה הפוכה מאמונתו. בחגים אותם קבע הילד, פוזרו אגוזי מוסקט בכלוב. המרכיב החשוב בפולחן הקרבת אגוזי המוסקט לושתר, היה היותם גנובים.
חגי סרדני ושתר התקיימו באופן לא סדיר, כדי לחגוג אירוע חולף. פעם אחת כאשר הגברת דה רופ סבלה מכאבי שיניים חריפים במשך שלושה ימים, קיים קונרדין את טקסי החג במשך שלושה ימים, וכמעט שהצליח לשכנע את עצמו שסרדני ושתר הוא האחראי באופן אישי לכאבי השיניים של ה'אשה'. אם המחלה הייתה נמשכת עוד יום אחד, היה מלאי אגוזי המוסקט בבית אוזל. תרנגולת ההודאן, לעומת זה, מעולם לא נגררה אל פולחן סרדני ושתר. קונרדין שוכנע מזמן שהתרנגולת היא אנבפטיסטית. לא שהוא ידע מהי הדת הזו, כי באמת לא היה לו מושג מהי, או איזה פולחן מקיימים האנבפטיסטים, אבל הוא קיווה שזו היתה דת לא ממש מכובדת. עבורו די היה שכל מה שגברת דה רופ האמינה בו יהיה בסיס לשנאה ולחוסר כבוד.
עם חלוף הזמן החלה בת הדוד האפוטרופסית לשים לב כי קונרדין מבלה את עתותיו במחסן הכלים הנטוש.
"לא טוב לבריאותו לבלות שם, בחוץ, בכל מזג אוויר", קבעה נחרצות. ובארוחת בוקר, באחד הבקרים, הודיעה כי תרנגולת ההודאן נמכרה ונלקחה מהכלוב במהלך הלילה. עיניה קצרות הראות ננעצו בקונרדין, היא ציפתה להתפרצות של זעם ועצב, אותה הייתה מוכנה להדוף בזרם של עקרונות ונימוקים מצוינים. אך קונרדין לא אמר דבר. לא היה מה לומר.
משהו, אולי משהו בהבעה הקפואה על פניו הלבנים, העביר בה צמרמורת רגעית, שכן בשעת תה המנחה, אחר הצהריים, הוגשו טוסטים על השולחן, מעדן שהיא בדרך כלל אסרה עליו בטענה שהוא מזיק לו, וגם משום שהכנתו "בעייתית", דבר שהיה חסר כפרה בעיני אישה מהמעמד הבינוני.
"חשבתי שאתה אוהב טוסטים", קראה, בנימה של מי שנפגעה כביכול מכך שהוא לא נגע בטוסט.
"לפעמים", אמר קונרדין.
במחסן, באותו ערב, הוכנס חידוש בפולחן של אל-הכלוב. בדרך כלל קונרדין נהג לשבח אותו בתפילותיו, הלילה הוא ביקש מהאל תמורה.
"עשה דבר אחד בשבילי, סרדני ושתר".
הדבר הזה שהוא ביקש, לא צוין במפורש. מכיוון שסרדני ושתר היה אל, ואל אמור לדעת את רצונו של המאמין. ובעודו חונק את הבכי שגאה בו כשהביט בכלוב הריק הסמוך, חזר קונרדין למציאות שהוא כל כך שנא.
בכל ערב בשקיעת השמש במחסן הכלים, וכל לילה בחושך המבורך של חדר השינה שלו, עלתה תחינתו המרירה של קונרדין: "עשה דבר אחד בשבילי, סרדני ושתר".
גברת דה רופ שמה לב שהביקורים במחסן לא פסקו, ויום אחד יצאה למסע ביקורת נוסף.
"מה אתה שומר בכלוב הנעול הזה?", שאלה. והשיבה, "אני חושבת שאלו שפנים. אני אדאג לפנות את כולם".
קונרדין הידק את שפתיו בחוזקה. 'האישה' עלתה אל חדר השינה שלו, מצאה בו, לאחר חיפוש יסודי, את המפתח החבוי לכלוב, ויצאה משם בדרכה למחסן הכלים כדי להשלים את מסע החיפושים שלה. היה אחר צהריים קר, וקונרדין נצטווה להישאר בבית. מהחלון הרחוק ביותר של חדר האוכל היה אפשר לראות רק את דלת המחסן שמעבר לשיחים, הוא ראה את האישה נכנסת למחסן, ומרגע זה הניח לדמיונו לשאת אותו. הוא דמיין אותה פותחת את דלת הכלוב הקדוש של החמוס, מביטה מטה בעיניה קצרות הראייה אל מצע הקש העבה, בתוכו היה חבוי אלוהיו. אולי היא תחטט בערימת הקש ובחוסר סבלנותה המגושם תחמיץ אותו. קונרדין נשא את תפילתו בבקשה אחרונה. אבל הוא ידע בעודו מתפלל כי אינו מאמין שהדבר יתרחש. הוא ידע שהאישה תצא מהמחסן, חיוכה הקפוץ, שהוא כה תיעב, על פניה, ושבעוד שעה או שעתיים יישא הגנן את אלוהיו המופלא, אליל שכבר אינו, שיהיה רק חמוס פשוט בכלוב. הוא ידע ש'האישה' תנצח אותו, כפי שתמיד ניצחה עד עכשיו, ושחוליו יחמיר עוד יותר תחת גחמותיה, שליטתה, ו'חוכמתה העליונה', עד שיום אחד שום דבר כבר לא יהיה חשוב עבורו, והרופא הנכלולי יתהדר בכך שחוות דעתו הייתה נכונה.
בכאבו ובתחושת התבוסה שהשתלטה עליו החל לשיר בקול רם ובחוצפה את ההמנון לאליל המאוים שלו:
"סרדני ושתר יצא לדרך,
מחשבותיו היו מחשבות דם וניביו צחורים
אויביו קראו לשלום, אבל הוא היה אל נקמות, מוות.
סרדני ושתר היפה"
ולפתע הפסיק את תפילתו והתקרב לחלון. דלת המחסן נותרה פתוחה כפי שהותירה אותה 'האישה', והדקות חלפו. היו אלו דקות ארוכות, אך בכל זאת חלפו. הוא צפה בציפורים מתרוצצות ועפות לסירוגין בלהקות קטנות על הדשא; הוא ניסה לספור אותן שוב ושוב, בעוד עינו השניה נטועה בדלת המחסן המתנדנדת על צירה. משרתת שפניה קדורניות נכנסה לערוך את השולחן לתה המנחה, ועדיין היה מבטו של קונרדין נעוץ במדשאה, חיכה וקיווה. התקווה החלה להתגנב אט אט לליבו ככל שחלפו הדקות, וככל שחלפו התפשט מבט של ניצחון והבעיר את עיניו, עיניים שהכירו רק את הסבל הנוגה של התבוסה. את הלחישה לאל הסודי, את התחינה שהדברים ישתנו, הוא פצח שוב בשיר הלל, של ניצחון אלילו וחורבן ליריביו.
ועיניו זכו כעת לראות בהתגשמות תחינתו לאליל: מתוך דלת המחסן הישן הגיחה חיה ארוכה, נמוכת קומה, פרוותה צהובה-חומה, ועיניה ממצמצות באור היום הדועך. כתמים כהים ולחים נמרחו על הפרווה סביב לסתותיה וצווארה של החיה. קונרדין ירד על ברכיו. החיה השעירה התקדמה עד לנחל הקטן בקצה הגן, שתתה לרגע ממימיו, ואז חצתה את גשר העץ הקטן ונעלמה מן העין בין השיחים. כך נעלם סרדני ושתר.
קונרדין עסק בהכנת הטוסט שלו. הוא מרח עליו שכבה עבה של חמאה ואז נעץ בו את שיניו בהנאה האיטית של האכילה. הוא הקשיב למתרחש מעבר לדלתות חדר האוכל, לרחשים, לחילופי דברים שעברו מקולות רמים במהירות ללחישות, הוא הקשיב לצעקות הרמות וחסרות המובן של המשרתת, למקהלת הקולות שכמו השיבה לה. הקשיב לקולות של ספקנות ותמיהה שהגיעו מהמטבח, לצעדיהם הנחפזים של שליחים, לריצה מהירה של שכנים לבקשת עזרה מבחוץ. ואז, אחרי הפוגה, נשמעו חבטות מבוהלות, לבסוף צעדים כבדים של נושאי מטען מהמחסן אל הבית.
"מי יבשר לילד האומלל את הבשורה הנוראה, אני בחיים לא אוכל לעשות זאת", יבב קול, ובזמן שהם דנו בנושא ביניהם מאחורי הדלתות מי יבשר לו את החדשות המרות, יכול היה קונרדין להכין לעצמו עוד פרוסה של טוסט.
האזינו להקראה של הסיפור באנגלית:
צפו בגירסת סרט מ-1981:
