*
אִמָּא שֶׁלִּי מִתְנַבֵּאת
תִּרְאִי אֵיזֶה רֹאשׁ יֵשׁ לוֹ אֵיךְ הוּא זוֹכֵר בְּעַל-פֶּה
יִקְּחוּ אוֹתוֹ לְמוֹדִיעִין
אֵין לָךְ מַה לְפַחֵד
"הסלמה בצפון", זעקו הכותרות, "צה"ל תוקף בדרום לבנון", ובחלוף כמה שעות נודעה התקרית: שני חיילים מפלוגת צנחנים נהרגו בלבנון ועוד ארבעה נפצעו ממטען במבנה שהתפוצץ בכפר מג'דל-זון. לחיילים שנהרגו יש שמות, סרן הראל בירנשטוק מההתנחלות נוקדים בגוש עציון, ורס"ם תמיר וקנין מהעיר אילת, ויש עולם שלם ומשפחות שהם הותירו אחריהם. שניהם חיילי מילואים, כאשר אחיו של וקנין סיפר כי שירות המילואים שלו התארך, ונמשך, וקטע בכל פעם התקדמויות מקצועיות שלו בעבודה.
השיר הקצר שלפנינו פותח את ספר השירים החדש, השני, של המשוררת קים מידן (ילידת 1988, ירושלים), "לָבֶנְדֶּר טִפַּת חָלָב" (2026, הוצאת מקום לשירה, עורכת נועה שקרג'י, עמ' 7), שקדם לו הספר "במקדש הזה היחיד, בבשר" (2021, אותה ההוצאה ואותה העורכת, 57 עמ'). הוא שונה מרוב שירי הספר, שרבים מהם פורסמו כמדומני במוסף לתרבות וספרות של עיתון "הארץ", לפחות בשני מאפיינים. ראשית הוא קצר, ארבעה טורים בלבד לעומת רוב שירי הספר שהם ארוכים עד ארוכים מאוד, הוא קצר עד כדי כך שחשבתי אותו למוטו לספר כולו, אך נראה לי שלכך נבחר ציטוט קודם משירתה של חדוה הרכבי. ושנית, הוא שונה בנקודת המבט של הדוברת בשיר, שהיא אמנם בת-דמותה של המשוררת, אבל בעצם היא מתווכת לנו באמצעותה את דברי אמהּ. למעשה, האֵם הופכת כאן גם היא בעצמה למשוררת, שכן היא מתנבאת, תפקיד שלכאורה אמור היה להיות משויך למשוררת עצמה.
ומה באשר לנבואה עצמה? זו נבואה פרקטית, בלשון יומיומית, ובנוסח משפטים שחוקים כגון, 'עד שהוא יגדל כבר לא יהיו מלחמות', וכדומה, שנועדו להרגיע אימהות ואבות ישראליים. המשפט הזה עובר בשיר טרנספורמציה משוכללת יותר, רוצה לומר – מלחמות יהיו, כבר הבנו את זה, אבל הבן שלך יילקח למודיעין ולא לחיל קרבי כך שאין לך מה לדאוג ואין לך מה לפחד.
קים מידן מרבה לעסוק בנושא השירות הצבאי בספרה זה, ברשתות החברתיות כבר התבלט השיר המתחיל במילים "יותר משקראו לי ילדה / נעם לי שקראו לי חיילת" (עמ' 42), והעמדה שלה היא ביקורתית כלפי המיליטריזם הישראלי בכללותו. כך למשל בשיר המתחיל במילים "במלפפונים הצטערתי" ומתאר קנייה בסופר, היא כותבת כך: "חייל נהרג מועלה בדרגה, מכונֶה שוב ילד / השכול משיבו על הידיים הביתה, לאמא" (עמ' 34). השורות הללו מתכתבות גם עם נבואת הנחמה האישית של האֵם לבתהּ, מתחילת הספר, נבואת-נחמה שהיא לא פוליטיקלי-קורקטית אולי, אבל דווקא משום כך טוב שהיא גם פורסמה בספר.
