אצבע לירית משולשת – לזכרו של ניקולא יוזגוף-אורבך

בשישי באוגוסט נולד המשורר וחוקר הספרות והדמוגרפיה ניקולא יוזגוף-אורבך, ובתאריך זה גם מת. הנה רשימה של יובל גלעד על חייו ויצירתו.

המערכת

ניקולא יוזגוף-אורבך (1984-2025) נפטר בדמי ימיו, אחרי שהספיק להותיר את חותמו על השירה העברית של המאה העשרים ואחת, אבל בטרם זכה להגשים את מלוא כשרונו הרב כמשורר שעוד נכונו לו עתידות. הוא נולד בשם יעקב-אוראל יוזגוף למשפחה חרדית בצפת, ואימץ את שם המשפחה של בן זוגו – בוריס אורבך. את השם ניקולא אימץ בגיל שש-עשרה, על שם אדם שעזר למשפחתו בשואה, כך נכתב בעיתון 'הארץ' בהספד לזכרו, אבל משחק הזהויות אפיין אותו ואת שירתו כמעט מראשית דרכה.

יוזגוף-אורבך כתב בעידן של פוליטיקת הזהויות, אבל תקינות פוליטית היתה ממנו והלאה. מחד לבש את חליפת המרצה במכללת צפת, וסיים שני דוקטורטים, ומאידך התפרע ככל יכולתו בשירתו. בית ילדותו שאותו הרבה להשמיץ באופן סאטירי בשירתו היווה כור היתוך משפיע על שפתו ושירתו, והמשפחה החרדית שבה גדל בצפת, בעיר שלה הקדיש ספר בשם גטו צפת (2019, בעריכתי) ולימודיו בישיבה הותירו ברשותו עברית סמי-תנכ"ית גבוהה למדי.

אבל לצד זאת, וכבר מתחילת דרכו, ההומוסקסואליות שלו היתה מרכיב מרכזי בשירתו ובנקודת המבט שלו על העולם, שהזכירה במידת מה את זו של יותם ראובני – עמדת החריג, הדחוי, בחברה שגם בימינו איננה מקבלת באמת חריגות מינית, בטח בישראל השמרנית, ובטח בתקופת ההקצנה הדתית של ימינו.

אני אף יודע שיוזגוף-אורבך ובן זוגו אירחו בביתם פליט פלסטיני הומוסקסואל, שנרדף ונשקפה לחייו סכנה מצד קרוביו וסובביו, ואי לכך ביקש וככל הנראה קיבל מעמד של פליט באירופה.

בהמשך, בספריו המאוחרים, אימץ עמדת הזדהות כה גדולה עם הזהות הערבית ואף המוסלמית, עד שכתב בגוף ראשון שירים משל היה ערבי בעצמו, מתוך אמפתיה (דבר מרשים לעשייה במדינה שבה השנאה ההדדית בין שתי הדתות היא המגדירה העיקרית של הזהות).

יוזגוף-אורבך לימד ערבים ישראלים במכללת צפת, הזדהה עם זרותם במדינה הימנית-גזענית, וסייע לפרחי שירה ערבים כותבי עברית בסדנאות כתיבה. בד בבד היה ביקורתי גם כלפי מדינות ערב והאיסלאם החשוך ושונא הומוסקסואליות. הניגודים חיו בו בשלום מפתיע.

פעם, בערב שירה בו השתתף, הצגתי אותו לקהל וניסיתי להגדירו, ושאלתי אותו, "מה אתה בעצם, שמאל קיצוני, ימין קיצוני?", ונדמה לי שענה, "פשוט קיצוני". בעיקר היה אנרכיסט, שמנסה לפרוע מוסכמות זהותיות דכאניות של החברה, אבל מעמדה של אדם חושב, אינטלקטואל הרואה עוולות אבל מסרב להזדהות עם הקורבן באופן אוטומטי.

גם חובב פרובוקציות היה, כאשר על עטיפת ספרו השלישי יהודי ערבי הופיע תצלום שלו עוטה כאפייה ומסמן וי באצבעותיו, והכוונה איננה ל"יהודי ערבי" מתוך ניסיון להיחלץ מתפיסת המזרחים האוריינטליסטית בקרב אינטלקטואלים מזרחים, אלא פשוט – יהודי שהוא גם ערבי, כלומר מי שמזדהה עם שתי הדתות, ומנוכר כלפיהן בו זמנית.

על עטיפת ספרו הרביעי מבוא לדמוגרפיה ישראלית הוא מצולם כורע, שוב עם כאפייה, מנשק את בטנה ההריונית של ידידה, כשמאחוריה ניצב מי שהוא כנראה בן זוגה, עטוף טלית ותפילין של ראש למצחו. זו מעין הוצאת אצבע משולשת לכל קונפורמיות חברתית באשר היא, ולאו דווקא כלפי דתות.

כי במקביל, וכמי שבחר לא להביא ילדים לעולם (בחירה מודעת, שלא היתה כורח המציאות) יש רמז של לעג לוולדנות השורה בשני הצדדים שבין הירדן לים. מאחר שהתמחה בדמוגרפיה, היה מודע למלחמת הילודה הקיימת כאן בין ערבים ליהודים, כאשר כמות הילדים משמשת כלי מאבק. בשנתיים האחרונות לחייו, במקרה או שלא, הרחיק והתגורר בפורטוגל, ואולי אף מאס במקום הזה על גזענותו המתמדת.

אני חושב שהייתי הראשון לכתוב על שירתו בבמה ממוסדת יחסית (עתון 77, גיליון 348, 2010) ותיארתי אותה כרדיקלית וסאטירית, והיא אכן היתה כזו עד ליומו האחרון. כשנוצרה כעבור כמה שנים התכתבות דוא"לית, ובעקבות שאלתי על שמו וזהותו, כתב לי, בשפתו המעט גבוהה:

"רווק בני רווקים אנוכי ולא טופלתי בילדים, כשם שכל חמשת אחי בחרו שלא להביא לעולם ילדים – סוג של נקמה בהורי הדתיים. יהודי בן יהודי נצר לשושלת יהודית מתועדת בת 350 שנה לפחות. כל העיסוק בענייני ערב ושמי הנוצרי, אינם אלא מושא תשוקתי בשילוב כעס מודחק שצברתי כלפי היהדות וכלפי עצמי בימי נעורי כיהודי דתי (מאמין מעולם לא הייתי). ציפיות ותקוות רבות שהיו לי מיהדות ומהרעיון הציוני ושהתנפצו באכזריות מכאיבה, הן הביאוני לגיבוש השקפת עולמי".

ניקולא היה אדם כן, חשוף ופתוח, בוטה ועדין גם יחד, שחי את חייו בקיצוניות. הקיצוניות באה לידי ביטוי אולי גם בזוגיותו וביחסי האהבה שלו, אבל בעיקר בעבודה – הוא היה מכור לעבודה, כפי שמעידה ההשכלה הרבה שרכש, ושהנחיל, וחי את חייו כמי שיודע שלא יגיעו לקיצם בשיבה טובה. הוא סיפר לי על אירוע לב שלקה בו בשעת הרצאה, שככל הנראה הטרים את מותו בטרם עת.

כלומר, אדם עם לב גדול מדי, המרגיש יותר מדי, מעבר לקושי הרפואי שככל הנראה סבל ממנו. ועם זאת, לצד הקשרים החברתיים הענפים, הוא היה אדם השומר על פרטיותו, והחברים הרבים כיסו על בדידות גדולה ועמוקה שהלכה איתו באשר יילך.

לרשימת הספד בעיתון 'הארץ', במדור "אחרי מות", נתנו את הכותרת "קרא לאחדות, הזהיר מחורבן" (עופר אדרת). לא היה דבר רחוק יותר ממנו מאשר קריאה לאחדות. הוא היה אהב קצוות, פוליטיים, ואחרים, וכל אחדות היתה רחוקה ממנו כמרחק מזרח ממערב.

אינני האדם המתאים לסכם את כתביו העיוניים בתחומי המחקר שבהם עסק – היהדות הרפורמית, היסטוריה של ארץ ישראל, דמוגרפיה, ועוד – אבל עקבתי אחרי שירתו החל מספרו השלישי.

שירתו של יוזגוף-אורבך שמרנית יחסית מבחינת נוסחיה הצורניים, ופרועה ומשוחררת מבחינת תכניה. בכתיבה שמרנית אין הכוונה לריאקציונריות בסגנון כתב העת 'הו' של חזרה לחרוז ולכתיבת סונטות, אלא לשירה בחרוז חופשי המקובלת בימינו, קולחת, נרטיבית למדי, בשירים שנעו בין מכתמיות קצרה לרצף קולח שאורכו כעמוד. ומבחינת התכנים, ההשתוללות ניכרה בהחלפת הזהויות, בפארודיות וסאטירות על כל דבר ממוסד – מפוליטיקאים דרך עולם האקדמיה ועד לעולם הדת.

העברית הגבוהה יחסית שבה כתובים מרבית שיריו (בדומה ליחזקאל נפשי, במידת מה) נשמעה טבעית לגמרי, עברית של אדם בעל השכלה דתית אבל גם חילונית, שהיה בן בית בספרות העברית של מאתיים השנים האחרונות, ואהב מאוד את שירת יל"ג. כך היה קרוב בשפתו במידת מה ליל"ג וביאליק, ועם זאת היתה גם עברית יום יומית, של משורר בעל רגישות לשונית גבוהה.

שירתו נעה על הקשת הרחבה שבין הפוליטי ללירי. בהקשר הפוליטי הביעו השירים אהדה למיעוטים ונדכאים, עניים וחסרי מזל, מכל שכבות החברה, לצד הטחות זעם כלפי המעוולים הקונפורמיסטים. חלק מהשירים הללו מבריקים וחדים, וחלקם בוטים שלא בטובתם, דומים לטוקבק או רשימה עיתונאית.

לטעמי עיקר כוחו היה בשיריו הליריים – אלה העידו על בדידות גדולה, גם בקרב אנשים, על צורך גדול באהבה (ואהבה גדולה לבן זוגו), על פגיעוּת, ואף על תשוקת מוות לצד אהבה גדולה לחיים.

קראתי כמדומני ריאיון עימו שבו ציין כי רק בספרו החמישי, מבוא לדמוגרפיה ישראלית, הגיעה שירתו לבשלות, ואני נוטה להסכים. ספריו הראשונים – ילדי הלילה (2002) ו-מותה של ילדות (2003) היו בוסריים, פרובוקטיביים, שנכתבו בתקופה שבה חש המשורר צורך להתריס עם ההומוסקסואליות שלו, אולי על רקע החברה השמרנית שבה גדל. ב-יהודי ערבי (2010) החל להתגבש קולו הפואטי, אבל גם בו הפרובוקציות היו רבות ושטחיות.

חמש שנים אחר כך נדפס ספרו הבשל הראשון, מבוא לדמוגרפיה ישראלית, ששמו מזכיר ספר עיון אקדמי, ובכך הוא משלב בין ההשכלה של המשורר לבין אמירה בגנות ילודה בלתי פוסקת במדינה מדממת ממלחמות. כך נפתח הספר, בשיר שמרפרר ככל הנראה ל"גוש אמונים", התנועה הדתית לאומית שפעלה להקמת התנחלויות בשטחים שנכבשו במלחמת ששת הימים, והיתה למיינסטרים הישראלי בימינו. השיר נקרא 'הגוש שאין להזכיר את שמו', והוא משלב בין ליריות מאופקת לבין התרסה פוליטית באיזון מושלם, והנה חלק ממנו:

לְאֶרֶץ מוֹלַדְתִּי

צָמַח גּוּשׁ

הַמְּאַיֵּם לְהִתְפַּשֵּׁט

וּלְהִתְרַחֵב

וְהַגּוּשׁ מִתְחַכֵּךְ בְּמֵזִיד

בִּשְׁכֵנֵי אֶרֶץ מוֹלַדְתִּי

קוֹרֵץ בְּמֻגְלָתו

וּמַשְׁפְּרִיץ מִדֵּי פַּעַם הֶרֶס וְזֻהֲמָה.

הבוטות נמשכת גם בשיר אחר, מתריס וכנה, בלא שם:

מֵעוֹלָם לֹא שְׁאָלוּנִי

אִם כָּאַב לִי

כְּשֶׁאָנְסָה אוֹתִי מְדִינַת יִשְׂרָאֵל

 וְהֶחְדִּירָה בִּי זֶהוּיוֹת

מְטֻנָּפוֹת […]

וְכָעֵת זֶרַע הַפֻּרְעָנוּת מַצְמִיחַ מִתּוֹכִי

 אֶת הַיִּשְׂרְאֵלִי שֶׁכֹּה רָצְתָה שֶׁאֶהְיֶה.

זוהי בוטות שאינה פרובוקטיבית, שכן בה יש בה מודעות עצמית כואבת שמעניקה לשיר עומק.

כך גם בשיר 'אל אקצא 2001', שיר חכם היורק הומור מתריס:

הַכֹּתֶל הוּא

הַטְחֹר הַלְּאֻמִּי הַסָּמוּי

הַבּוֹקֵעַ מִמֵּעֶיהָ שֶׁל יְרוּשָׁלַיִם בְּעִתּוֹת

שְׁפִיכוּת דָּמִים.

שָׁנִים שֶׁל הַזְנָחָה

הִצְמִיחוּ בּוֹ אֲזוֹבִים וִיבָבוֹת כְּתוּבוֹת…

נדרש אומץ על מנת לפרסם שיר כזה בשנים שבהן המשורר החל לחתור לקריירה אקדמית לפרנסתו. הכותל חוזר גם בשיר מאוחר יותר של יוזגוף-אורבך, המופיע ב-גטו צפת (2019) והפעם בלא התרסה, אלא מנקודת מבט אוהבת, כואבת, האנשה של הכותל לבדידות המשורר. להלן קטע מהשיר:

הַכֹּל בָּאוּ לַכֹּתֶל לְמַעַן עַצְמָם

וְאַף שֶׁחִבְּקוּהוּ וְנִשְּׁקוּהוּ

וְרָקְדוּ לְפָנָיו בְּצָהֳלָה

הַכֹּל בָּאוּ לַכֹּתֶל לְמַעַן עַצְמָם

וְהַכֹּתֶל נוֹתַר קִיר מְיֻתָּם

שֶׁאִישׁ לֹא הִקְשִׁיב לְקוֹלוֹ

שֶׁאִישׁ לֹא רָאָה כְּאֵבוֹ

גַּם כַּאֲשֶׁר פָּלַט אֲבָנִים עַתִּיקוֹת

מִתּוֹכוֹ, בְּתִקְוָה שֶׁתַּבְחִינוּ…

נשוב למבוא לדמוגרפיה יהודית. בניגוד לעולה מהשירים הביקורתיים, יוזגוף-אורבך אינו פוסט ציוני כלל וכלל. הוא כותב מתוך כאב של מי שהארץ חשובה לו. כך גם לגבי יהדותו:

חִפַּשְׂתִּיהָ,

אֶת יַהֲדוּתִי

בֵּין סִמְטָאוֹת עִירִי

וּבְחַצְרוֹת הַחֲסִידִים.

בִּנְגִינַת הַקְּלָרִינֵט

וּבַעֲבוֹדַת ה'.

בְּכָל חִפַּשְׂתִּיהָ

וְלֹא מְצָאתִיהָ.

עַד אֲשֶׁר

לְתַדְהֵמָתִי

פְּגַשְׁתִּיהָ

בַּתּוֹר לְבִטּוּחַ לְאֻמִּי

נִתְמֶכֶת, עֲרִירִית וְנֶאֱבֶקֶת

עַל 2,800 ש״ח בְּחֹדֶשׁ.

מורכבותו של השיר נובעת מהביקורת שעולה ממנו לצד ההזדהות הלבבית עם היהדות בדמות נתמכת ביטוח לאומי, באופן המשלב אירוניה וחמלה גם יחד. את הליריקה נוטפת הבדידות בשיריו אדגיש בעזרת השיר הקצר '02:22 לפנות בוקר':

הַכָּחֹל הַגָּדוֹל בַּשָּׁמַיִם

נָפַל עָלַי וְהִתְמוֹטֵט.

כָּעֵת אֲנִי סוֹעֵד אוֹתוֹ

בְּפִנָּה אֲפֵלָה – בַּחֲשֵׁכָה,

עַד שֶׁיִּתְנַעֵר מֵעָפָר

עַד שֶׁיִּתְפַּכֵּחַ,

עַד עֲלוֹת הַשַּׁחַר.

ודוגמה לירית מבריקה נוספת:

לִצְרֹחַ בַּיַּעַר הַגָּדוֹל

עַד

בּוֹא

רוּחוֹת הַשָּׁמַיִם.

לָרוּץ בְּעָלִים שֶׁנִּצְטַפְּדוּ

כִּמְבַקֵּשׁ לְהַחֲיוֹתָם וְ

לָרוּץ בַּיַּעַר הַגָּדוֹל בִּפְרָאוּת

וּלְזַעְזֵעַ יוֹשְׁבָיו

בְּנוּסְךָ מִפָּנָיו

לְהֵעָלֵם בַּיַּעַר הַגָּדוֹל

עַד אֶתְמוֹל

עַד שֶׁיִּמְצָאוּךָ

וַיֹּאמְרוּ

הַכְּצַעֲקָתָהּ?

בשני השירים ניכרת שפה מעט גבוהה: התמוטט, סועד, יתנער, נצטפדו, נוסך – אבל נובעת בטבעיות בשירתו של ניקולא, כמו גם המקראיות המסוימת של "ויאמרו/ הכצעקתה?", ובמקביל ניכרת בשיר השפעה של יונה וולך – היחיד מול קולקטיב אדיש כלשהו, או רצחני במקרה של וולך (בשיר 'יונתן'). השיר גם מסתיים במעין היפוך – ונראה כי ניקולא רחש חיבה לשיר המתהפך.

אמנם, ישנם לא מעט שירים סתמיים יחסית גם בספר בשל זה, ולעיתים נדמה כי המשורר לא היטיב לערוך את עצמו, וגם בהמשך, העורכים שערכו (או ביקשו לערוך) את ספריו לא קיבלו יד חופשית (אני תבעתי כזאת וקיבלתי), וכך נותרו כמה שירים לא בשלים, צורמים משהו, גם בספריו המאוחרים דוגמת דם תפוזים ועטלף אור. אבל גם בספרים אלה ישנו מינון גבוה דיו של שירים מבריקים לחלוטין, רגישים וחכמים.

ההזדהות עם ערבים באה לידי ביטוי בספרו גטו צפת (2019), למשל בשיר 'כתר מלכתי':

הַחִיגַ'אבּ שֶׁלְּרֹאשֵׁךְ

אֲהוּבָה

הוּא כֶּתֶר מַלְכוּתֵךְ […]

הוּא

מַעְיַן יֹפִי מְפַכֶּה

בְּלֵב מִדְבָּר אֱנוֹשִׁי הַמִּתְנַשֵּׂא/ עָלַיִךְ […]

הַחִיגַ'אבּ הַשָּׁחֹר לְרֹאשֵׁךְ

הוּא

אִסְלַאם עֵירֹם

לְלֹא מַסֵּכוֹת וּכְזָבִים

טָהוֹר

זוֹעֵק בְּאֶלֶף קוֹלוֹת

חַדִּים וְגֵאִים

לַהֲגַנָּתֵךְ…

זהו תיאור מקורי שספק אם משורר עברי אחר היה יכול היה לכתוב כמותו. ונדרשת גם יכולת לאמץ נקודת מבט מוסלמית לצורך כתיבה כזאת. ישנה כאן גם אלוזיה נועזת ל"כתר מלכות" של אבן גבירול. אם כי יש להודות שאחרי טבח 7 באוקטובר ספק אם אפילו יוזגוף-אורבך מסוגל היה לכתוב שיר כזה.

ומצד שני, מדובר במשורר שהיה כאמור גם ציוני, או לפחות רחש אהבה לנוף הארץ-ישראלי, כפי שמשתקף בשיר היפה הבא, 'לבל ישכח ממני':

"חֹפֶן גַּרְגִּירִים זְהֻבִּים/ מֵחוֹף יַמָּהּ שֶׁל חֵיפָה,/ אֶבֶן מִסִּמְטָאוֹת צְפַת,/ קֹרֶט מֶלַח מִיָּם הַמָּוֶת/ וַאֲוִיר קַדְמוֹנִים מִיְּרוּשָׁלַיִם –/ אֵלּוּ מַטְמוֹנֵי מוֹלַדְתִּי/ וּמִלְּבַדָּם לֹא אֲבַקֵּשׁ דָּבָר/ כִּי בְּחֵיקָם יִיטַב לִי, וּבָם אָשְׁרִי".

ביסוד הליריקה בכלל וזו הרומנטית בפרט מצויה בדידות, אצל ביאליק ובכלל. והבדידות הנוכחת בשירת יוזגוף-אורבך באה לידי ביטוי ישיר למשל בשיר 'הסוד שלנו':

כְּשֶׁהָאָדָם הַחַבְרוּתִי בָּעוֹלָם

בָּא אֵצֶל

הָאָדָם הַבּוֹדֵד בָּעוֹלָם

 לֹא לְמַעַן כִּנּוּן חֲבֵרוּת חֲדָשָׁה

לֹא לְמַעַן אִינְטֵרֵס נִסְתָּר

לֹא מִתּוֹךְ הֶרְגֵּל שֶׁקָּבַע לְעַצְמוֹ

לִפְנֵי שָׁנִים

כְּשֶׁהָיָה בּוֹדֵד

מֵהָאָדָם הַבּוֹדֵד בָּעוֹלָם […]

חוֹשֵׂף אֶת הַיֵּשׁוּת הַמְּבֻיֶּשֶׁת

חוֹשֵׂף אֶת הַבְּדִידוּת

הָעֲצוּמָה

שֶׁל הָאָדָם הַחַבְרוּתִי בָּעוֹלָם

שֶׁבּוֹכֶה וּבוֹכֶה עַד שֶׁמַּמְשִׁיך

לַפְּגִישָׁה הַבָּאָה מְחֻיָּךְ.

גם כאן זהו שיר מתהפך, כלשונו של מנחם פרי בקריאתו בשיריו של ביאליק. האדם החברותי בעולם מתגלה בסיום כאדם בודד ביותר, ולמקרא השיר מחדש לא יכולתי שלא לחשוב על הספדי הפייסבוק הרבים שהעטירו על המשורר חבריו הרבים, או מי שחשבו שהיו חבריו, ואולי היו רק ידידים לעת שעה של "האדם החברותי בעולם".

והשיר מושפע או מרפרר לשיר יפה של מאיר ויזלטיר (שהושפע בו מנתן זך), 'כשנכנס אדם': "כְּשֶׁנִּכְנָס אָדָם לָעוֹלָם,/ הוּא בּוֹדֵד/ הוּא בּוֹדֵד מִכֻּלָּם,/הוּא עֲדַיִן אֵינוֹ יוֹדֵעַ/ כֵּיצַד כֻּלָּם בּוֹדְדִים כָּמוֹהוּ/ וְאֵיךְ מְבוֹדְדִים אֶת הַבְּדִידוּת/ מִתּוֹךְ הַדְּבָרִים הָאֲחֵרִים".

ניתן להפוך בדידות ליופי שירי, ולהלל את הדממה. אבל שתיהן כואבות בבסיסן, כפי שמעיד שיר זה, האחרון שיובא כאן למרות שניתן היה לצטט עוד ועוד:

*

בְּקַרְקָעִית הַנֶּפֶשׁ

שְׁבוּיָה דְּמָמָה

הַרְסָנִית.

אִם תִּטְבַּע בָּהּ

הִיא

לֹא תַּעֲמִיק יוֹתֵר מִשֶּׁתְּבַקֵּשׁ

לֹא יִתְגַּלּוּ בָּהּ

אוֹצָרוֹת וּמַחְצַבִּים

רַק

דְּמָמָה הַרְסָנִית שׁוֹמֶמֶת –

מְקוֹם מִפְלָט

בִּשְׁעַת סַעַרֶגֶשׁ.

לא הייתי חבר של ניקולא יוזגוף-אורבך. נפגשנו פעם אחת בבית קפה לשיחה כנה, שוחחנו פעם-פעמיים בטלפון, והתכתבנו מדי פעם במייל. בתחילת דרכו ניסיתי לעודד אותו, ובהמשך כבר לא נזקק לעזרה כזו. ובשנים האחרונות קצת אבד הקשר. הוא יחסר לי, ולשירה העברית תחסר שירתו. חבל על דאבדין.

קראו גם

קיראו את ניקולא יוזגוף אורבך ב"יקום תרבות"