כך נכתב במשנה, בסדר נזיקין, במסכת בבא בתרא דף י”ב פסוק ב’: “אמר רבי יוחנן: מיום שחרב בית המקדש, ניטלה נבואה מן הנביאים וניתנה לשוטים ולתינוקות”. המהר”ל מפראג מסביר: “כי לשוטים ולתינוקות יש מעלה שאין לאנשים בעלי דיעה בוגרים, והיא, העדר דיעה. כלומר, מעלת אנשים אלה היא חסרונם. בעל דיעה עצמית עלול לערב את דעתו בחזיון הנבואה ולא יביא את דבר ה’ לעולם. הקטן והשוטה, מה שחזו חזו, ולא יוסיפו מאומה מדעתם”. עד כאן, בקצרנות, הצד הדתי-פילוסופי העתיק של סוגיית הנביא, הנבואה וההתנבאות, על-פי השקפת העולם הדתית-היהודית-המסורתית.

אחד העם גרר את הסוגיה צעד אחד קדימה. במסתו “כהן ונביא” (1893) [1], בהקשר ללידתה של התנועה הלאומית של העם היהודי, הוא מרחיב עד מאוד את תכולתה של הסוגיה מהמישור הפרטני והייחודי למישור הקיבוצי-לאומי-אוניברסלי, כלומר, מהסיפור על הנביא המקראי והכהן המקראי לסיפור על העם הנבחר ועל הגויים. הנביא הוא האינטלקטואל הלוחמני והחתרני, זה שרואה את מה שאחרים לא רואים, זה שרואה קדימה וזה שקנאי, בעל תשוקה להגשמת החזון, וזה שאינו פוחד מדבר ומוכן להקריב עצמו וללכת עד הסוף, זה שבשבילו להיות במיעוט זה טבע שני, “ולכן מלא הוא תמיד כעס ומכאובים ונשאר כל ימיו ‘איש ריב ואיש מדון לכל הארץ’. ולא עוד אלא שהמון בני חברתו, אותם גמדים ‘מרובי צדדים’, ילידי ההרמוניה הכללית, קוראים אחריו: ‘אוויל הנביא משוגע איש הרוח’, ובגאווה ובוז יביטו על ‘צמצומו’ וקיצוניותו מבלי שיבינו, כי הם וחייהם עם כל צדדיהם הרבים אינם אלא ‘קרקע עולם’ שספגה אל תוכה את השפע היוצא מתוך התנגשות פעולותיהם של ענקים מצומצמים כאלו” (מתוך “כהן ונביא”). ולעומתו, הכהן, אשר לרוב יופיע אחרי הנביא או מאחוריו, הוא הפרגמטיסט, זה שמתפשר, מתחזק ומשמר את המפעל של הנביא, זה “שנוטה להרכין ראשו לפני ההכרח ולכרות ברית עם המציאות […] ואינו מבקש ‘מה שצריך להיות’, כי אם רק ‘מה שאפשר להיות'” (מתוך “נביא וכהן”).

ברם-אולם, לא באלה נעסוק כאן! אלא בחיזוי העתיד של קיבוץ אנשים ותרבותם, על סמך מה שקרוי בעברית ‘ניחוש מושכל’ (educated guess). רוצה לומר, על סמך חקר היסטורי רחב ועמוק של העבר, על סמך השוואות של זיהוי תהליכים עכשוויים (תהליכים חברתיים, כלכליים, פוליטיים ותרבותיים), שדומים להם בעבר הובילו לתוצאות כאלה ואחרות. מטבע הדברים, העניין מתרכז בתהליכים שהובילו לתוצאות שליליות כגון עלייתם לשלטון של תנועות הרסניות כמו הפשיזם, הנאציזם ואחרות. שהרי הלקח כבר נלמד בעבר, ואין צורך לחזור על אותה השגיאה שכבר ראית את תוצאותיה! יש מי שיטענו שההיסטוריה אינה חוזרת, ולכן יש אולי ללמוד אותה אך לא ממנה, ויש כמובן אלה שיאמרו את ההפך! ובזה בדיוק עוסקים הסופרים-הנביאים של ימינו אנו, ואלה דומים להפליא לדמות הנביא, כפי שאחד העם מתאר אותה במסתו מסוף המאה ה-19. על חמישה סופרים כאלה ועל שישה טקסטים שלהם נדון להלן, בבחינת “על שלושה פשעי ההומו-סאפיינס ועל ארבעה לא אשיבנו” (פרפרזה על עמוס פרק ב’). ועבור כל אחד מהם אביא גם חומרי רקע למקרה הבוחן שבו בחרו שלושתם להשתמש: חיזוי של רוח פשיסטית שנעה לכיוונך; אתה האזרח הקטן, בן לשבט-עם המונהג על-ידי נבחרי ציבור שסרחו, רחמנא ליצלן.

כריכת ״הפשיזם הנצחי״ של אומברטו אקו
כריכת ״הפשיזם הנצחי״ של אומברטו אקו

(א) אומברטו אקו (2016-1932), פילוסוף, עיתונאי וסופר איטלקי, שגדל באיטליה של מוסוליני ובאירופה הנאצית, ב-1995 פרסם מניפסט פוליטי רב-עוצמה: הפשיזם הנצחי (תורגם לעברית ופורסם ב-2019) [2], ובו הועלתה הטענה ש”אפשר להרכיב רשימה של מאפיינים מובהקים של הדבר שהייתי מכנה ‘קדם-פשיזם’ או ‘פשיזם נצחי’. המאפיינים האלה יכולים להתקיים במערכת באופן מובנה ונוקשה; רבים מהם סותרים זה את זה, או אופייניים לצורות אחרות של עריצות או פנאטיות, אבל די באחד מהם כדי שהעננה הפשיסטית תתחיל להתעבות”, ומותר לומר שמדובר במאפיינים שמבשרים או חוזים פשיזם ודומיו. במנשר, אקו מונה 14 מאפיינים שאותם נציין כאן בראשי פרקים בלבד: פולחן המסורת; דחייה של המודרנה; פעולה לשם פעולה ובלי ביקורת; אי-הסכמה פירושה בגידה; ניצול והחמרה של הפחד הטבעי מן השונה; פנייה למעמד ביניים מתוסכל; אובססיה של מזימה להפלת השלטון; האויב חזק מדי וחלש מדי בעת ובעונה אחת על-פי הצורך; הפציפיזם (חתירה לשלום) הוא חבירה לאויב, הפציפיזם רע כי החיים הם מלחמה קבועה ולכן יש לחיות למען המאבק ולא להיאבק למען החיים והשלום; בוז כלפי החלשים; מתחנכים לאור הגבורה שהיא הנורמה ומכאן האדרה של פולחן המוות; מאצ’ואיזם מיני; פופוליזם איכותני המחייב לצאת נגד ממשלות פרלמנטריות ‘רקובות’; מעבר לדיבור בנוסח ‘שיחדש’ על-פי אורוול ב-“1984”.

כריכת ״על הרודנות״ של טימותי סניידר
כריכת ״על הרודנות״ של טימותי סניידר

(ב) טימותי סניידר (יליד 1969), היסטוריון אמריקני מוערך, פרסם ב-2017 מנשר ושמו “על הרודנות: עשרים לקחים מהמאה העשרים” (תורגם לעברית ופורסם ב-2019) [3], ובו רשימה פנקסנית-נבואית של לקחים אשר מי שחיים בדמוקרטיות במאה ה-21, חייבים לאמץ במטרה להימנע מהידרדרות לרודנות שיכולה לקום בכל מקום ובכל זמן כעת חיה. גם את אותם לקחים נציין כאן בראשי פרקים בלבד (תחת כל ראש פרק כזה מביא סניידר פסקת הסבר קצרה, ובהמשך בהרחבה דוגמאות מאלפות מִקורות המאה ה-20, כאן יובאו רק הכותרות שרובן כתובות בלשון ציווי): אל תצייתו מראש; הגנו על המוסדות; היזהרו ממדינת המפלגה האחת; קחו אחריות לחזותו של העולם; זכרו את האתיקה המקצועית; היזהרו מארגונים כמו-צבאיים; אם אתם חייבים לשאת נשק, היו ביקורתיים; התבלטו והובילו, מישהו חייב לעשות זאת; התייחסו יפה ללשון שלנו; האמינו באמת תוך ביקורתיות; חקרו, גלו את התשובות בעצמכם; צרו קשר עין ושיחות חולין; עשו פוליטיקה בגופכם; מסדו לכם חיים פרטיים; תרמו למטרות טובות (החברה האזרחית, המגזר השלישי); למדו מעמיתים בארצות אחרות; היו קשובים למילים מסוכנות; היו רגועים כאשר הבלתי-מתקבל על הדעת מגיע (רודנות מודרנית היא ניצול טרור); היו פטריוטים, תנו דוגמה אישית; היו אמיצים ככל שתוכלו: אם אף אחד מאיתנו לא יהיה מוכן למות למען החירות, כולנו נמות תחת שלטון הרודנות. עד כאן 20 לקחים, ואני מוסיף עוד אחד מפיו של הפילוסוף והבישוף ויליאם וייט (1836-1748): “הדבר היחיד שלא תוכל לזכות בו אם אינך מוכן להעניק אותו לאחרים הוא החירות שאינה ניתנת לחילוט” (המקבילה לתורתו אצלנו היא אסופת דבריו של פרופ’ ישעיהו ליבוביץ). כאשר מחברים את ה-14 של אקו וה-20 של סניידר מקבלים 34 תמרורי אזהרה בוהקים לצורך זיהוי עתיד של מדרון חלקלק! נראה שסופרים-נביאים משתמשים באותם תמרורים וברבים אחרים כדי להעביר את המסר באמצעות סיפוריהם, שמקדימים את זמנם וחוזים את העתיד, ואכן, בחלוף העיתים הם מתגלים בצדקתם…

כריכת it can't happen here by sinclair lewis
כריכת it can’t happen here by sinclair lewis

(ג) סינקלר לואיס (Sinclair Lewis, 1951-1885) היה סופר, מחזאי ועיתונאי אמריקני, חתן פרס נובל לספרות לשנת 1930. במהלך חייו פרסם מעל 20 נובלות ורומנים, עשרות רבות של סיפורים קצרים, מאמרים פובליציסטיים ומאמרי ביקורת, מסות, ספרי שירה, מחזות ומכתבים. אחד מהרומנים הפחות ידועים שלו פורסם ב-1935, בתקופת עליית הנאציזם בגרמניה, הפשיזם באיטליה וספרד והקומוניזם הרדיקלי ברוסיה, וערב מלחמת העולם השנייה, תחת הכותרת It Can’t Happen Here [4] (“כאן זה לא יכול לקרות”, לא תורגם לעברית): סיפור בדיוני-נבואי עד אימה שזכה ל”קאמבק” אדיר, וחזר לכותרות ולתודעה הציבורית עם עלייתו לשלטון ובמהלך כהונתו של הנשיא ה-45 של ארצות הברית, דונלד טראמפ ב-2017. העלילה של הנובלה הדיסטופית הזאת מדברת בעד עצמה לגבי אותה התקופה ועד ימי טראמפ.
עלילה וגיבורים: סיפור העלילה מתרחש באותן השנים בארצות הברית (שבהן פורסם הספר) ומתאר את עלייתו של פוליטיקאי שמרני בשם ברזליוס ‘באז’ וינדריפ (Berzelius ‘Buzz’ Windrip), דמגוג נפוח ופופוליסט שנבחר לנשיא ארצות הברית ב-1936 בבחירות דמוקרטיות. מסע הבחירות של האיש מתאפיין במצע הכולל הצעות מרחיקות לכת לרפורמות סוציאליות וקריאה לחזרה לפטריוטיזם ולערכים מסורתיים (משפחה, דגל, ושירות האומה). קמפיין הבחירות מעוצב על-ידי יועץ אסטרטגי ערמומי ואפל, עיתונאי בשם לי סארסון (Lee Sarason), שמאמין בכוחה של תעמולה ולא במדע, בעובדות, או באמת. אותו יועץ מצהיר בריש-גלי שמידע אמיתי ונכון “אינו הוגן עבור פשוטי העם – זה רק מבלבל אותם ומנסה לגרום להם לבלוע את כל העובדות האמיתיות שמשרתות אך ורק את האליטות”. סארסון מפרסם ספר-מצע-פמפלט בשמו של המועמד לנשיאות בשם “שעת אפס” (Zero Hour) ובו קריאה להילחם בהידרדרות הלאומית על-ידי פעולה אקטיבית של האזרחים למען “אמריקניות אמיתית ונעלה”, כפי שהייתה פעם, בעבר האידילי שאבד כתוצאה מבגידה באותו עבר מופלא שנשלט על-ידי פטריארכיה לבנה, טהורה, ועליונה, ובקיצור – גזענית למהדרין. אחת מסיסמאות הבחירות של וינדריפ קרויה “15 הנקודות למען ניצחונו של האדם הנשכח” ותוכנה מתדלק את השינאה הגזענית של הגבר הלבן כלפי מיעוטים כמו המקסיקנים, הנשים, בעלי דעות ליברליות, ושמאלנים. מייד לאחר שנבחר לנשיא, וינדריפ יוצר מיליציה חמושה (the Minute Man) שפועלת בנפרד מהצבא והמשטרה הכפופים לחוקה ולחוק. אנשי המיליציה, הכפופים ישירות לנשיא, כולאים את שופטי בית המשפט העליון, עוצרים צירי קונגרס נבחרים, מתנכלים ואף עוצרים מפגינים ואנשי מחאה, מטילים פחד ואימה, וכל זה תוך כדי הליך מקביל שבו הממשל מעביר חוקים דרקוניים נגד חופש הביטוי והתנועה של נשים, שחורים, יהודים, ואחרים. בתחילת הדרך, חלק ניכר מאזרחי ארצות הברית (על-פי דעת קהל ותקשורת…) מגבים את המהלכים האוטוריטריים של הנשיא, מתוך מחשבה שאותם אמצעים אכן הכרחיים כדי “להשיב לאמריקה את גדולתה, עוצמתה וצמיחתה”. חלק אחר של האזרחים מתנגד למהלכים של הנשיא וקורא להם “סוג של קורפורטיסטים דיקטטורים”, אבל הם אינם נוקטים באמת צעדים מרדניים, כי הם בטוחים (עד מעין שאננות) ש”פשיזם אינו יכול להתרחש בארצות הברית – לא במדינה דמוקרטית, רפובליקנית, וחופשית, וזאת על סמך החוקה שהיא עליונה, מעל הכול, ובחזקת קו אדום שאינו בר-חצייה, גם עבור נשיא וממשל מהסוג של וינדריפ…”. בהמשך העלילה מזדקרת לעין הכואבת הנאיביות המדהימה של המון זה. אותה קבוצת אזרחים מתנגדים מיוצגת ומובלת על-ידי הגיבור הנגדי של הרומן, מר דורמוס ג’סאפ (Doremus Jessup), גבר לבן, עיתונאי ותיק, מכובד ומפורסם, בעל השקפת עולם ליברלית וסוציאל-דמוקרטית, בן למעמד הבינוני-העליון, ומשויך למה שקרוי אליטות, אז ובימינו אנו. הוא וחבריו מתחילים לחוש נרדפים, מנודים, ונאלצים לרדת למחתרת, ולבסוף נכלאים. בשלב מסוים, להם ולג’סאפ “נופל האסימון” והם מבינים את אחריותם לסיוט הלאומי המתפתח: “זה מהסוג שלי, האזרחים האחראיים, שחשנו עליונים, מעל ההמון הזה, והיינו שאננים כי מצבנו היה טוב וצורת מחשבתנו הייתה מסורתית ומכבדת […] אנחנו הבאנו על ראשנו את הדיקטטורה הפשיסטית הזאת […] אני לא יכול להאשים שום ‘באז וינדריפ’ בקטסטרופה הזאת אלא את נשמתי המבוישת ואת מוחי העצל […] סלח לי אלוהים! האם זה מאוחר מדי?” מסתבר שטעותם העיקרית של ג’סאפ וחברי קבוצתו הוא כישלונם בהבעת תגובה ברצינות ובעוצמה הראויות, ובזמן הנכון, לאיום שצמח לאיטו ומתחת לרדאר שלהם, הוא אותו הליצן המסוכן וינדריפ – כעת הנשיא הכול-יכול! ג’סאפ ובני מינו פשוט לא האמינו שהטירניות הזאת תחזיק מעמד יותר מפרק זמן קצרצר, שהרי ברור שהפופולריות שלו תתמסמס די מהר. הם העריכו הערכת-חסר קטלנית את העומק והדרגה של הכעס והניכור של ההמון, שאותם היטיב לנצל וינדריפ. הם איחרו את המועד ואת הרכבת! עלילות הנשיא מסתבכות, הוא מסולק מן השלטון על-ידי היועץ שלו ואיש אמונו לי סארסון, וזה מוחלף בהפיכה צבאית שקטה על-ידי גנרל ימני-קיצוני בשם דיואי הייק (Dewey Haik). הממשל הולך ונחלש עקב מחלוקות פנימיות בין כנופיות שליטות רבות. הסיפור מתגלגל עד להתקוממות עממית ולמלחמת אזרחים שאחריתה מי ישורנה… עד כאן עלילת הנבואה של סינקלר משנת 1935.

ובימינו, 2022, הדיסטופיה של סינקלר יכולה לקרות ועוד איך! הקורא שמסיים את קריאת הרומן בימים אלה, מתקשה שלא להבחין ברוח הנבואה שלו. היצירה פורסמה בתקופה שבין שתי מלחמות העולם, בתוך תהליך ההתהוות של הפשיזם (הספרדי והאיטלקי), הנאציזם, הסטליניזם, ואחרים. זו רוח נבואה אונליין, ולא קשה לקבלה כמעט כמובנת מאליה. ברם-אולם, אם ניזכר בצמיחתו של המשטר בצפון קוריאה, פרשת וייטנאם, גורלו של הגוש הסובייטי במזרח אירופה, ועד ימינו אלה עם הפוטיניזם ברוסיה, ובעיקר הטראמפיזם בארצות הברית גופה – הרי מתבהרת לכל בר בי רב האנלוגיה הנבואית המצמררת וארוכת הטווח של הטקסט של סינקלר… ואכן, הספר זוכה לקאמבק משמעותי המתבטא במבול של מאמרים, סקירות, ומסות השוואתיות, שמהללות את הנבואיות של הרומן בהקשר לתקופת נשיאותו של טראמפ, ובמקביל לעלייתן של הנהגות פופוליסטיות, ימניות, קיצוניות, באירופה (הונגריה ופולין כמשל) ובאמריקה הדרומית (ברזיל כמשל). נדמה כאילו סינקלר קרא את 34 תמרורי האזהרה של אקו וסניידר הרבה לפני שפורסמו! כאן אזכיר מאמר אחד מבריק שבו מתבצעת השוואה כמעט אחד-לאחד של הדמויות, של האווירה, ואף של פרטי עלילה של “כאן זה לא יכול לקרות” – לתקופת נשיאותו של טראמפ (כולל השנה שלפניה והשנים שאחריה), המתבסס על מחקריו הלא פחות נבואיים של שלדון וולין האמריקני, איש מדעי הממשל והפוליטיקה (Sheldon Wolin, 1922-2015). הנה למשל מאמרו של העיתונאי פול סטריט מיוני 2019, שכותרתו מדברת בעד עצמה: It Can’t Happen Here: from Buzz Windrip and Doremus Jessup to Donald Trump and MSNBC [5]. למשל, הנשיא וינדריפ מול הנשיא טראמפ, היועץ סארסון מול היועץ סטיב בנון, וכך הלאה והלאה… והמסקנה היא חד-משמעית: זה כן יכול לקרות כאן! ויש להדגיש כי המאמר נכתב לפני הפרשה של הפריצה לגבעת הקפיטול בינואר 2021.

כריכת ״האורות כבים״ של אריקה מאן
כריכת ״האורות כבים״ של אריקה מאן

(ד) אריקה מאן (Erika Mann, 1905-1969), ילידת גרמניה, בתו של הסופר זוכה פרס נובל תומאס מאן, יוצרת ושחקנית בתחום התיאטרון והקברט הפוליטי, וגם סופרת בזכות עצמה. עליית הנאציזם בגרמניה והפשיזם באירופה מתחילת שנות ה-30 של המאה הקודמת הפכה אותה ואת בני משפחתה (האב וגם הבן קלאוס) לפעילים פוליטיים אדוקים נגד הפשיזם ובעד הדמוקרטיה הליברלית. עקב כך התגלגלה המשפחה בין 1932 לבין 1937 מגרמניה לצרפת ומשם לשווייץ, לונדון ולבסוף לניו יורק. היא כתבה (לרוב יחד עם אחיה קלאוס) ספרי ילדים, זיכרונות, ובעיקר ספרי עיון ומסות ספוגים באנטי-פשיזם יוקד ובתמרורי אזהרה בנוסח של אקו וסניידר, ובכך הקדימה את זמנם ברוח נבואית. כבר כאן נזכיר שבין אריקה ואחיה קלאוס ובין לואיס סינקלר מיודענו היה קשר הדוק, אישי וספרותי, והייתה לכך השפעה מהותית על שני הטקסטים שלה, שאותם אזכיר להלן. מדובר בשני טקסטים יוצאי דופן ונוקבים שנכתבו לפני פרוץ המלחמה, תורגמו לאנגלית, ופורסמו בארצות הברית בתחילת 1940, בחודשים הראשונים של המלחמה. שני הטקסטים מתכתבים זה עם זה ועם הרומן של סינקלר שהוזכר לעיל.

הטקסט הראשון, “האורות כבים” (The Lights Go Down), תורגם לעברית ויצא לאור ב-2019 [6]. זהו קובץ של עשרה סיפורים הקשורים זה לזה כפסיפס, כי הגיבורים חיים כולם בעיר קטנה בדרום גרמניה, ומתמודדים, כל אחד בדרכו, עם הגזירות הנוחתות על אורח חייהם במהלך שש השנים מאז עליית הנאצים לשלטון ועד פרוץ המלחמה (1939-1933). גזירות מסלימות אשר אט-אט פוגעות במרקם החיים של האזרחים, בפרטיות, ובכלל בזכויות הפרט שמוקרבות על מזבח האידיאולוגיה, הפטריוטיזם, ועתיד האומה. מדובר בזוגות צעירים, אנשי משפט, עיתונאים, רופאים, סוחרים, אנשי צבא, תעשיינים, ובני איכרים. הסיפורים נפתחים תמיד בנימה אישית-קיבוצית: “אנו בעירנו שלנו הקטנה והטובה”. ללא אמירות שיפוטיות מאן מציגה את העלילות כפי שהן, ומשרטטת תמונה מתגלגלת של מדרון חלקלק, המבטא הידרדרות מוסרית, ערכית, וחומרית, של אזרחים רגילים ב”עירנו הקטנה” – לא קשה לזהות את תמרורי האזהרה של אקו וסניידר המבצבצים בין השורות. תיאור הפסיפס הכמו-דוקומנטרי של הנובלה מושפע מהסוגה שלואיס סינקלר היה מחלוציה – “ספרות של עיר קטנה” (Small Town Literature), וראו את הרומן השני החשוב שלו שפורסם ב-1920 (Main Street).

הטקסט השני, “אל תעשה את אותן השגיאות” (Don’t Make the Same Mistakes), לא תורגם עד כה [7]. זהו סיפור מסע דיאלוגי-נבואי, שבו מאן מדגישה את תמרור האזהרה של סינקלר ברומן שלו מ-1935, “כאן זה לא יכול לקרות”. המספרת יוצאת לנסיעת רכבת בת כמה ימים, בין שיקגו ללוס אנג’לס, ושם היא מנהלת דיונים ארוכים וסוערים עם אמריקני צעיר ומשכיל שדבק בעמדה “כאן זה לא יכול לקרות”, אך הטיעונים והחוויות שהוא שומע מבת-שיחו מערערים את ביטחונו. בסופו של דבר שני הגיבורים מסכימים בראש ובראשונה על המסקנות הפוליטיות: אם הביטחון יישאר המטרה היחידה של העיסוק הפוליטי, לעולם לא יהיה ביטחון אמיתי, לא מבית ובעיקר לא מחוץ… וכן! זה יכול לקרות גם כאן! הפוליטיקה כנושא לדיון בפני עצמו מעצבת את הקונספט הספרותי גם בסיפור זה, שאפשר לראות בו המשך של פרק הסיום בהאורות כבים, והמשך ישיר של הנבואה של סינקלר ב”כאן זה לא יכול לקרות”. הבדיון נעשה לאמצעי נבואי ומזהיר של הפובליציסטיקה הפוליטית, והסיפור היום-יומי הפשוט מציע מפתח לסוגיות פוליטיות מורכבות… שלושת הטקסטים (של סינקלר ושל מאן) מנסים לזעזע את האמונה של הציבור האמריקני ברעיון שהפשיזם הוא תופעה בלעדית לאירופה ולגרמניה בפרט, וזה תקף לחלוטין על פני הגלובוס גם מאה שנה לאחר מכן, כפי שהדבר משתקף במניפסטים של אקו וסניידר.

כריכת ״השלישי״ של ישי שריד
כריכת ״השלישי״ של ישי שריד

(ה) ישי שריד, יליד הארץ (1965), עורך דין וסופר, פרסם ב-2015 רומן דיסטופי, אפוקליפטי ואלגורי בשם “השלישי” [8]. שריד נוקט בגישה שונה מהרגיל, ומקורית בכך שהוא מתאר נבואה שהתקיימה בעתיד הרחוק אחרי נבואה שהתקיימה בעתיד הקרוב: אי-שם בעתיד מוגדר מוקמת ממלכה יהודית חדשה, התופסת את מקום מה שנותר ממדינת ישראל אחרי התקפה קטלנית שהשמידה חלק ניכר ממנה, וזאת בעקבות תהליך הידרדרות חברתי-פוליטי, שבתוכו הזהירו מי שהזהירו על הצפוי לקרות. ובכן, מנהיג כריזמטי מצליח לארגן את שארית הפליטה למתקפת-נגד, שבה הוא מנצח את האויב. הוא עולה על כס המלוכה ומתמנה גם לכהן גדול (ביטול הפרדת הרשויות). בית המקדש מוקם מחדש, עבודת הקורבנות מתחדשת וזוכה לעדנה, והופכת למרכז החיים הלאומיים, וכבוד ההלכה חוזר לקדמותו. הממלכה הזאת מתקיימת כחצי יובל שנים, וכעת (בזמן המספר) מגולל יונתן, צעיר הנסיכים (בנו של אותו המנהיג הכריזמטי), את סיפור השבועות האחרונים של אותו בית שלישי, בין חודש אב ליום הכיפורים. מקור העלילה הוא ברשימות שכתב אותו יונתן בעת שהיה עצור בכלא האויב שגרם לחורבן הבית השלישי. גם בעלילה הזאת ניתן לאתר בקלות תמרורי אזהרה מבית מדרשם של אקו וסניידר, והפעם צבועים בגוונים היסטוריים שלקוחים מִקורות העם היהודי בתקופה שלפני חורבן הבית השני, תוך השלכתם על מדינת ישראל של ימינו…

דמוקרטיה בשפות שונות שלט המכון הישראלי לדמוקרטיה.ויקיפדיה. המשתמש korenn
דמוקרטיה בשפות שונות שלט המכון הישראלי לדמוקרטיה.ויקיפדיה. המשתמש korenn

לסיום, אזכיר כאן אפיזודה בודדת אך מייצגת מהשנים האחרונות. האלוף יאיר גולן (עד לאחרונה ח”כ מטעם מפלגת מרצ) בנאומו בטקס יום השואה 2016 במכון משואה כסגן רמטכ”ל אמר: “אם יש משהו שמפחיד אותי בזיכרון השואה, הוא זיהוי תהליכים מעוררי חלחלה שהתרחשו באירופה בכלל ובגרמניה בפרט, אז, לפני 70, 80 ו-90 שנה, ומציאת עדות להם כאן בקרבנו כיום”. ואפשר היה להוסיף, באירופה ובאמריקה של ימינו. האמת הזאת, על אף הכחשותיו בדבר אי-הבנת הכוונות, היא עדות חותכת לתוקף של תמרורי האזהרה של אקו וסניידר, ובוודאי לעלילות הבדיוניות-הנבואיות של ששת הטקסטים הספרותיים שהובאו לעיל.

מראי מקום

[1] אחד העם (1893). “כהן ונביא”. בתוך פרויקט בן-יהודה. הופיע בהמשך בעל פרשת דרכים, ברלין. וכמובן כלול בכל כתבי אחד העם (1947). תל אביב: הוצאת דביר.

[2] אומברטו אקו (2019). הפשיזם הנצחי (תרגום מאיטלקית: יונתן פיין). ירושלים: הוצאת תשע נשמות (פורסם במקור ב-1995).

[3] טימותי סניידר (2019). על הרודנות, עשרים לקחים מהמאה העשרים (תרגום מאנגלית: אברהם קנטור). תל אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד (פורסם במקור ב-2017).

[4] . Lewis, Sinclair (2019). It Can’t Happen Here. New York: Doubleday, Doran and Co.

[5] Paul Street (June 14, 2019). It Can’t Happen Here: From Buzz Windrip and Doremus Jessup to Donald Trump and MSNBC. CounterPunch Org.

[6] אריקה מאן (2019). האורות כבים (תרגום מאנגלית: עידית שורר). תל אביב: הוצאת אפרסמון.

(פורסם במקור באנגלית ב-1940 בארצות הברית [הטקסט המקורי בגרמנית אבד]). הסתמכתי גם על “אחרית דבר” בסוף הספר בעברית, פרק מעולה שנכתב על-ידי הביוגרפית של אריקה מאן, אירמלה פון דר לוהה (תרגום מגרמנית: שירי שפירא), עמ’ 296-261.

[7] Erika Mann (1940). “Don’t Make the Same Mistakes”. In: Zero Hour. A Summons to the Free. New York: Farrar and Rinehart, Inc. pp. 13-76.

נ.ב. למי שלא שם לב: קובץ המסות שבו מופיעה המסה של אריקה מאן קיבל את הכותרת שעת אפס, כותרת זהה לספר-מצע-פמפלט של המועמד לנשיאות כפי שמופיע בספרו של סינקלר.

[8] ישי שריד (2015). השלישי. תל אביב: הוצאת עם עובד.

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

שלוש עשרה − 8 =