ב-2015 פירסם פרופסור מאיר בר אילן את ספרו המקיף “דברי גד החוזה”, על ספר כביכול נבואי מקוצ’ין בהודו, שהוא הראה שיש לו שורשים קדומים יותר.

הספר “זכה” להתקפות קשות ופרטניות של מבקרים שונים.

פרופסור בר-אילן עונה כעת נקודה אחר נקודה למבקריו.

המערכת

עטיפת ספר דברי גד החוזה. מקור - ויקיפדיה
עטיפת ספר דברי גד החוזה. מקור – ויקיפדיה

הקדמה

ב-1981 נתקלתי לראשונה ובאופן אקראי ב”דברי גד החוזה” (להלן: דג”ה), ככתב-יד המאוזכר במאמר של י’ אברהמס. בתוך שבוע-שבועיים גמלה בליבי החלטה להוציא לאור את כתב-היד ‘כשאהיה גדול’, בלי לקבוע לעצמי לוח זמנים מוגדר. מדובר בכתב-יד שהועתק בקוצ’ין במאה ה-18, ספר הכתוב בלשון דמוית-מקראית, ובו סיפורים על דוד המלך, סיפור על תמר בת דָוד, חזיונות אפוקליפטיים, נוסח מקראי של לא מעט פסוקים השונה מנוסח המסורה (בכלל זה הפסוק החסר בתהלים קמ”ה)’ ונתונים נוספים, כגון מסורה לטקסט שאינו מקראי, שלא זכינו להכיר עד כה. הואיל והטקסט מעורר שאלות רבות ובלתי תלויות אחת בשנייה, ארכו עד למאוד שנות מחקרי בדג”ה, וב-2015, לאחר למעלה מ-34 שנות מחקר, יצא לאור ספרי, שבו מתפרש כתב-היד במהדורה יפת-עיניים ומושקעת.

חלף זמן-מה והינה נתקל ספרי בשתי ‘קטילות’ שונות, אחת בדמות ספר שלם שהוקדש לביטול מחקרי, והשנייה כמאמר המבהיר לקורא כי ספרי שלי הוא חסר ערך. חוץ מעצם הביקורת החריפה, אין כל דבר המשותף בין הספר לבין המאמר, וראוי לתהות כיצד אירע הדבר ששני מבקרי-מומים לא השתוו בכלום, למעט הביקורת הגורפת, שאת מניעיה ניתן רק לנחש. לא שקטתי על שמריי, והשבתי מלחמה שערה. על הספר כתבתי מאמר ביקורת שבו יכול הקורא להתרשם מטיבו של הספר, וכנגד מאמר הביקורת כתבתי מאמר תגובה שבו אני מפריך את דברי המבקרת, אחד לאחד. הואיל ומאמריי לא נדפסו, כמבואר בהמשך, פרסמתי את מאמריי באתר האקדמיה ללשון העברית, אשר סופר ומונה את המעיינים בכל אחד ממאמריי, ועד כה למעלה מ-50 איש עיינו בהם.

דא עקא, מאמריי ארוכים ומפורטים, ובדור דיגיטלי הקורא אוהב לקבל את המסקנות באופן קצר וזריז, ואין לו פנאי לעיין בדיונים פילולוגיים מסובכים הלוקחים אותו הרחק מִכָּר המרעה המוכר לו. הואיל וכך, התבקשתי לכתוב תגובה קצרה העוסקת בספר שכתב איש ריבי ובמאמר שכתבה מבקרת אחת, כשהם נדונים בחדא מחתא. החלטתי להיעתר לבקשה זו, ועל כן, מצד אחד, העליתי את שני מאמריי הארוכים לאתר האקדמיה, ומצד שני, כתבתי מחדש תשובה למבקריי בקיצור נמרץ, ללא הערות שוליים, וללא דיון פילולוגי, כדי לחסוך מן הקורא את הדיון המייגע ולהותיר בפניו רק את מלחמות היהודים, והרי הם לפניכם.

א. משה הלל, מגילות קוצ’ין: בין “דברי גד החוזה” ל”אגרת רבן יוחנן בן זכאי” על עמנואל יעקב ואן דורט וחיבוריו הבדויים, ירושלים תשע”ח

כריכת ספרו של משה הלל ״מגילות קוצ׳ין״

בספר עב כרס בן 477 עמוד, ובו קרוב ל-129,000 מילה, נדונות יצירות ספרותיות שנמצאו בקוצ’ין במאה ה-18, כמו גם הקונטקסט ההיסטורי שלהן וזהות מחבריהן. והעיקר, ספרי דג”ה נידון ברותחין.

גיבור ספרו של הלל הוא ליאופולד עמנואל יעקב ואן-דורט (1761-1712), יהודי שהמיר דתו לנצרות, ופרסומו במחקר נבע מביקורו בקוצ’ין ב-1757, ביקור שבעקבותיו נודע לעולם דבר הימצאותם של ספרים חיצוניים שהיו ברשותם של יהודי קוצ’ין, ובהם גם דג”ה. בטרם בא ספרו של הלל לעולם, היה ידוע שואן-דורט כתב שלושה ספרונים על המרת דת לנצרות, וכי תרגם לעברית את הקוראן, חלק מהברית החדשה, וכן ספר בשם “תורת גוים עריות” (על דתות הודיות). עתה בא הלל ומשער, בהציגו את השערתו כוודאות, שואן-דורט תרגם גם את איגרת אחשוורוש, וכן את ויכוח ר”ש מוריטרה נגד הנצרות. נוסף על כך, ואן-דורט הוא האיש שכתב וזייף את הספרים הבאים: דברי גד החוזה, אגרת ר’ יוחנן בן זכאי, דברי היהודים של קוצי’ן, וחלום בריטניא. לא זו אף זו, הלל טוען, מוטב משוכנע, כי ואן-דורט היה נוצרי בגלוי ויהודי בסתר. כל כמה שהלל מעצים את דמותו של ואן-דורט, כך הוא מקטין את דמותי שלי, שהרי מכיוון שכבר הוכח (!), שואן-דורט חיבר את החיבורים הנ”ל, כך מתגלה שכל מה שכתבתי אנוכי בנושא זה (בספר ובמאמרים נוספים), הם דברים בטלים.

ובכן, קורא אשר ירצה לעמוד על העברית של ואן-דורט מוזמן לעיין בתרגומו לקוראן (ספריית הקונגרס, כ”י עברי 183), ועל נקלה יגלה כי העברית של ואן-דורט היא כה גרועה, שכל מה שטרח הלל להעמיס עליו מתגלה כעורבא פרח. הינה דוגמה קלה מעמ’ B118: “וכששמעת אשת העשיר […] וקראת כל נשי […] בשעת שתחתכו מן האכילה לאכול […] נתאבה כולן באהבה גמורה […] זהו אינה אדם כי אם מלאך […] זהו האיש אשר אהבתי באהב גדולות עד מאוד כי הוא ראויה לאהבה”; ומדובר בדוגמית. מיותר לומר שתרגומו פסול לשימוש בשל סיבות יותר מהותיות. לאמור, בחינה קלה של העברית של המשומד תגלה שלא ניתן לייחס לו מאומה ממה שניסה הלל לייחס לו.

הלל מצטיין בהתעלמות מניתוחיי הספרותיים והפילולוגיים של דג”ה, המלמדים בעליל שספר זה לא יכול היה להתחבר במאה ה-18. הוא אונס את הטקסט בקוראו מילה המסופקת בקולופון באופן בלתי אפשרי, ועל קריאתו השגויה הוא בונה תילי-תלים של השערות. כמו כן, אין הוא מבחין בין מוכ’א למכה, ואף שההבדל בין שתי מילים אלו הוא דק, הן בעברית והן בלועזית, הרי מי שבא לדקדק בדברי אחרים אמור לדקדק בטקסט היסוד תחילה. הלל ממציא תאוריות באופן פרוע, ללא כל ביסוס, וכל זאת הוא עושה כדי להראות שכל מי שקדם לו בחקר דג”ה לא הבין דבר מעולם.

לא זו אף זו, הלל לא היה מודע למפעלה רב השנים של הגב’ מאשה ואן-דורט, החיה כיום בהולנד, פיזיקאית בהכשרתה האקדמית, אשר לקחה לה למשימת חיים לחקור את חייו של ואן-דורט (שהיא איננה מצאצאיו). בשנים האחרונות פרסמה ספר שלם על ואן-דורט, בחריצות ובמיומנות יוצאות-דופן: מחקרה בוצע על-פי תיעוד ב-14 ארכיונים, כמו גם ספריות ומקורות שונים, בגלותה שליטה בשפות שונות. נמצא, אפוא, שבידינו שני ספרים על ואן-דורט: אחד שנכתב על-ידי הלל והשני שנכתב על-ידי ואן-דורט, והשוואה ביניהם מגלה כי כל דבריו של הלל ‘מצוצים מן האצבע’.

לאמור, דבריו של הלל ביחס לואן-דורט – קרי, כל ספרו – מוכחשים בשני אופנים בלתי תלויים זה בזה: מוכחשים על-ידִי מן הבחינה הפילולוגית והספרותית, ומוכחשים על-ידי מסד הנתונים שהציגה גב’ ואן-דורט על-פי תיעוד ארכיוני, שבו משתקפת דמותו של ואן-דורט באופן מהימן וחסר תקדים.

אגב, בעמ’ 302 הלל מודיע לקורא שאני מקדים את זמנו של דג”ה לימיו של דוד המלך (בניגוד למה שייחס לי בעמ’ 12). ברם, בשום מקום בספרי (או במאמריי הקודמים), לא כתבתי דבר כזה, שהרי לאחר קריאת כתב-היד, רק פתי יאמין שהוא התחבר בימיו של דוד המלך. מדוע צוּטטתי שלא כהלכה, כלומר לבזותני? לא אדע. בקיצור, ספרו של הלל הוא היסטוריוגרפיה לעומתית (קרי, הלל עיין בספרי, והפך הכול). האיש אשר כתב ספר על חיבורים בדויים, כתב חיבור בדוי בעצמו, חיבור שאינו אלא זיהום מחקרי.

ואסיים בשבח: בספרו המגודל של הלל לא נמצאו אלא כ-40 מילים נכונות, שמהן עולה כי במקום אחד בכתב-היד שגיתי בקריאת המלה ”בכיר’, בעוד שהמלה הנכונה היא ‘כביר’.

ב. כנה ורמן, “אהבה מקלקלת את השורה”, קתרסיס, 29 (2018), עמ׳ 49-15.

כריכת ״קתרסיס״

אין צורך לחזור כאן על כל הפלאות שהתגלו במאמרה של פרופסור כנה ורמן ורמן, ועל הציטוטים והקביעות השקריות שהיא מייחסת לי, ועל כן מובא להלן הסיכום של המאמר השלם מכתב העת קתרסיס “(ללא הערות שוליים). בקיצור זה מסומנים סימני הפסקאות אשר במאמרי, שם אני דן באופן מפורט בהאשמותיה של ורמן.

מי שמעוניין במאמר המלא יכול להיכנס לגליון המלא שמובא בקישור כאן.

פרופסור כנה ורמן. ויקיפדיה

כנה ורמן מתלוננת על כי תיארכתי את דג”ה לימי בית שני, וייחוס עמדה זו לי אינו אלא הטעיית הקורא (# 1, 8, 13, 18). בה-בשעה, היא משערת השערות בלתי מבוססות כדי להציע תיארוך אחר הנשען על אדני-שווא (# 3, 21). עוד היא ביקשה להיות מורה לגיאוגרפיה, אך התברר כי אין לה מושג במפות, ולמרות זאת היא מפיצה האשמות כוזבות נגדי ונגד אחד מבכירי הקרטוגרפים בארץ (# 2). לכאורה ידועה ורמן כמומחית לספר היובלים, אך התברר כי היא מצטטת מהספר באופן שגוי (# 6). אין היא מומחית ללוגיקה – כפי שניסתה להציג את עצמה (עמ’ 28) – וככזו מאשימה אותי במחשבה מעגלית (עמ’ 23), וכאילו שמצאה בספרי היגדים הסותרים אחד את השני (# 15). לא רק שאין קיום לדבריה של המבקרת, אלא שזאת המאשימה אותי בסתירה פנימית התגלתה כמי שאוחזת את המקל בשני קצותיו (# 3), כמי שהופכת שמא לוודאי תוך כדי משפט (# 12), וכמי שהלוגיקה שלה טעונה עיון (# 3, 19, 31).

ורמן טוענת כנגדי על חוסר דיוק בספרי, ומתהדרת בקריאה קפדנית, בשעה שהאשמותיה ניכרות במאמרה שלה (# 3, 20). היא אינה מהססת לעוות את הכתובים (# 28, 29), ואין זה משנה אם מדובר בטקסט מודרני או קדום יותר (# 15). היא מקנה מעמד שווה לטקסטים בעלי מעמד שונה בתכלית, וכך היא מבקרת את טקסט היסוד (‘סיפור העל’), הוא הטקסט המתפרש, שלא אני כתבתיו (# 28); את פירושי שלי (כגון # 17); וגם את הכתוב על גבי הכריכה (# 11, במינוח המודרני: כותרת פרה-טקסטואלית), ובכך היא מגלה חוסר הבנה גמור ביחס לטקסט הנבחן על-ידה, כמו גם ביחס לתפקידה כמבקרת (ללא תלות בשאלה מה כתבה).

ורמן טוענת כי שחזורי ההיסטורי את המחבר ואת קהלו הוא שחזור מוטעה, אך היא מתגלה כמי שאינה מודעת לתאוריות תרבות הספר בכלל, והטקסט של דג”ה בפרט (# 17). זו שמכבירה מילים על נושאים שאין להם כל קשר לספרי, ולעיתים אף מודה בכך (# 6, 21); מעיזה להתלונן על מילים מיותרות בספרי (עמ’ 49, # 33); זו אשר שואלת שאלות רטוריות (בניגוד למקובל בספרות מדעית), מעדיפה רטוריקה על פני התעמקות בספרי (# 3, 5, 11, 29). על אף שפע מילותיה, לא תרמה ורמן מאומה להבנת כתב-היד. הלמדנות המעושה שלה (# 21) – מתגלה לקורא בהפניה לתימן במאה ה-18, לקוואיטיזם ועוד – מבהירה כי ורמן מתחפשת למלומדת, וניתן היה להרחיב עוד בנושא זה אך אשים קנצי למלין.

אי-אפשר להאשים את ורמן כי היא קראה את ספרי – ליתר דיוק, רק את חלקו (# 17, 28) – בתום-לב, ובוודאי לא בעצלות, הואיל ומתגלה כי היא טרחה בזדון-לבבה לכתוב מה שכתבה כדי להכין כתב אישום נגדי, שהוכן, בכוונה תחילה, כדי להאשים אותי בנדיבות רבה במחדל שנברא בדמיונה (# 10). היא קובלת עליי כי אני מתחמק מדיון (# 11, 14), וזאת נוכח ספר בן קרוב ל-400 עמודים, אשר צלח מכשולים רבים בדרך להדפסתו. ואולם, ורמן לא התחמקה; היא עשתה את המרב, ואף פנתה ליודעי-דבר, כביכול, כדי להיעזר בהם. בעוד היא מתארת כמה מניסוחיי או מדיוניי כמרושלים (עמ’ 19, 41), גילתה ההתעמקות במאמרה שקריאתה השגויה בספרי, הן בכתב-היד והן בפירושי, נעשתה בכוונת מכוון, ועל כן אי-אפשר להאשים אותה ברשלנות. לקריאה מעין זו אין ולא כלום עם ספרי, והיא גזורה ממיטב מחלצותיו של העידן החדש ושל הקריאה הרלטיבית: זאת האמת של המבקרת, ואמת זו מבוססת על יצירת קשרים מדומיינים ומופרכים (# 21). אין לגישה זו כל בעיה להציג את עמדתי באופן שגוי (# 27), ואף לייחס לי אג’נדה (של צמצום הזיקה לעולם חז”ל; # 23, 24). המצב למעשה הפוך, לא בספרי מצויה אג’נדה, כי אם במאמרה: קריאתה של המבקרת בספרי הייתה מוכוונת מטרה, בהתאם לאג’נדה בלתי מדעית בעליל.

אך לפני כמה שורות צוינה העובדה כי ורמן מייחסת לי תיארוך לדג”ה בניגוד לכתוב בספרי, אך עתה מוספת הבחנה: היא מזכירה את בית שני למעלה מ-20 פעמים, כך שהקורא מקבל את הרושם שזו עמדתי, עמדה שאותה היא תוקפת. ואולם, דברי המבקרת הם דוגמה לכתיבה מגמתית ומניפולטיבית, ולמעשה תעמולה – לא תעמולה בעד, אלא תעמולה נגד (# 18). הפילולוגיה אמורה לחשוף את הפער שבין התעמולה לבין העובדות הבסיסיות, אך בזניחת הפילולוגיה מיטשטש הפער בין אמת לבדיון, כך שתעמולה ועובדה מקבלות אותו משקל כאילו הן אותו דבר. לסיכום, מאמרה של ורמן הוא מסמך תעמולתי, הרווי בדיס-אינפורמציה ובהאשמות, שמתאפיין בהתעלמות מכוונת מעובדות יסוד ובפרשנות אנרכיסטית, ושמתחזה למאמר ביקורת, אף כי, למעשה, מדובר בספרות מגויסת שנועדה להכפשה אישית. את ההסבר למאמרה של ורמן אין לחפש בין כותלי ביקורת הטקסט כי אם במרחבי הנפש אשר רק פסיכולוג עשוי למוצאו.

כל מהותו של מחקר אקדמי היא חתירה לאמת, וכל מאמרה של ורמן מנוגד למגמה זו, וניכר עליו שהוא גובר בנקל על ‘ילקוט הכזבים’, בתחרות על השקרים היותר נועזים. לאמור, ורמן מצטרפת לאותה אישה, נועדיה שמה, שהייתה נביאת השקר (נחמיה ו,יד), ועליה אמר הכתוב (תהלים קא, ז): “לֹא יֵשֵׁב בְּקֶרֶב בֵּיתִי עֹשֵׂה רְמִיָּה דֹּבֵר שְׁקָרִים לֹא יִכּוֹן לְנֶגֶד עֵינָי”.

ועוד דבר, במאמרי המלא הוקדש דיון נרחב למאמרה של ורמן כנציג מובהק של הפוסט-מודרניזם. זה אשר שמע על המשבר במדעי הרוח, וברצונו לדעת כיצד הפוסט-מודרניזם משחית את האקדמיה מוזמן לקרוא את מאמרי, ולוּ רק את הדיון בנושא זה. עידן חדש הגיע לעולם.

ג. קתרסיס

בכתב העת “קתרסיס” התפרסמו עד כה שבעה ממאמרי הביקורת שלי. לא ייפלא, אפוא, שכתבתי מאמר ביקורת על ספרו של הלל, כאשר הבעיה העיקרית במאמרי היא שאני נוגע בדבר. אכן, בעיה זו היא חסרת פתרון, ולו מן הטעם הפשוט הגלום במספרם המועט של חוקריה של יהדות הודו אשר יכולים לחוות את דעתם על מאמרי. למרות קושי מובנה זה, שלחה מערכת “קתרסיס” את מאמרי ללקטורה, כמקובל, והמאמר הוחזר, מלווה בבקשה לבצע כל מיני תיקונים (כגון: אל תכתוב ‘משומד’, אלא ‘מומר’). מאמרי תוקן והוגש מחדש, ואף הובטח לי כי מאמרי יצא בגיליון “קתרסיס” 36, וכך גם הודעתי לקוראי מאמר אחר משלי שיצא לאור בכתב העת “דעת”, מאמר על השם המפורש בדג”ה. ברם, מערכת “קתרסיס” לא קיימה את הבטחתה, ואיני יודע מדוע. אין זאת אלא נאיביות לצפות שהבטחות יקוימו, מה גם שבאקדמיה, בניגוד ל”אגד” – אין חברים. אין זאת אלא שאנשי האקדמיה מתקנאים בפוליטיקאים אשר אימצו נורמת התנהגות חדשה, לפיה לא ניתן לצפות מהם שיקיימו את הבטחותיהם.

מאמרה המכפיש של ורמן ראה אור ב”קתרסיס”, כאשר אף לא אחד מהמערכת טרח ליידע אותי במאמר זה או לבקש את תגובתי (ובאותה שעה ממש התבקשתי על-ידי המערכת לתרום מכספי להוצאת כתב העת). תזכורת: לפני אי-אלו שנים פרסמה מערכת “קתרסיס” את מאמרו של מ’ ברושי נגדי, ולאחר שביקשתי להגיב, הודיעה לי המערכת כי היא לא תוכל לפרסם את מאמר ההגנה שלי בטרם תשמע את תגובתו של ברושי. כך נראית יושרה אקדמית: מותר להשמיץ, ואם תרצה להגיב – נשאל לדעתו של המשמיץ. בסופו של דבר, הואיל וברושי לא ענה על תגובתי, בשל מחלה, התפרסמה תגובתי לברושי, וכל החפץ לראות מה ביני לבינו מוזמן לעיין בדבריי. והעיקר, מערכת “קתרסיס” סיפקה חלון הצצה לאתיקה האקדמית שלה.

מאמר התגובה שלי לדבריה של ורמן לא זכה למענה. הסיבה לכך, ככל הנראה, היא שתגובתי אינה מתייחסת רק לדבריה המופרכים של ורמן, כי אם גם לתפקידו של כתב עת אקדמי ולמחויבותו לעולם המדעי. כתבתי את תגובתי למאמרה של ורמן ויידעתי לא מעט מכותבים, ובהם חברי מערכת “קתרסיס”, כי בשל העובדה שדבריה של ורמן הם שקריים ובלתי ראויים, נקראת מערכת “קתרסיס” להודיע כי היא נכשלה בהוצאה לאור של מאמר שהוא אות קלון לאקדמיה, וכי היא מודיעה לקוראי כתב העת שהיא מסירה את תוקפו המדעי של מאמרה של ורמן, אשר יוגדר כ-Retracted, כמקובל בעולם האקדמי המודרני. קריאתי נפלה על אוזניים ערלות; כבר הובהר והודגם שאין קשר בין אקדמיה לאתיקה. ועדיין לא נואשתי; פניתי למערכת “קתרסיס” בעבר, ושוב פונה אני אליה גם עתה לבל תשכון עוולה בביתה.

כתב עת שחרט על דגלו את המצווה לקעקע כל למדנות מזויפת נתן במה למאמר מביש, ועתה אין המערכת מוכנה להכיר באחריותה ולהודות בכך בפומבי. לאמור, נאה דורשים, אך אין מקיימים בעצמם. על כגון זה נאמר: טול קורה מבין עיניך.

סיכום

הקורא את מאמרי זה, ואת תגובותיי האחרות על מבקרי דג”ה, העשויות ביתר פירוט, למד, מן הסתם, פרק במלחמות היהודים (בהן אני מורגל: ספרא וסייפא), ובטרם יחרוץ את משפטו עליי או על נביאי השקר שקמו כנגדי, ישַווה הוא את האמת מול פניו, וידקדק בדבריי, כמו בדברי אנשי-ריבי, בטרם יחליט לאן דעתו נוטה.

ספרי “דברי גד החוזה” יצא לאור ללא כל תמיכה אקדמית, לצערי, כאשר כמעט כל גוף אקדמי שאליו פניתי דחה אותי, כגון האקדמיה הלאומית, ו’מקיצי נרדמים’. למרות זאת, לא רפו ידי, ופניתי אל נדבנים, לידידים ולחברים, אשר חיזקו את ידיי ותמכו בי – אשרי האיש שאלו הם חבריו ותומכיו. נתתי אל ליבי את תוכחתו של הנביא יחזקאל (לד, ד), וביקשתי את האובדת, השבתי את הנידח אל בית ישראל, ריפאתי כתב-יד חולה, וחיזקתי את נחלת ישראל הספרותית בספר נוסף. השתדלתי בכל מאודי, בחומר וברוח, לחתור אל האמת ולהעמידה על מכונה; דבר דבור על אופניו.

ולבסוף, הקורא המחזיק את ספרי מתבקש בזאת לתקנו בשני מקומות. בעמ’ 109 פס’ רסח, ובעמ’ 290, יש למחוק את המלה ‘בכיר’ ולכתוב תמורתה את המלה ‘כביר’. כיוצא בו, בעמ’ 325, טור א’ שורה 9 מלמטה, יש למחוק את המלה ‘מקומראן’. להוציא זאת, הכול שריר ובריר וקיים.

כריכת ״דברי גד החוזה״ של מאיר בר אילן

קיראו גם

דברי גד החוזה בויקיפדיה

דיון בפורום “אוצר החכמה”

2 תגובות

  1. הערה : דיברתי עם חבר מערכת כתב העת “קתרסיס” והוא הסביר לי שהסיבה שמאמר התגובה של פרופסור מאיר בר אילן לא פורסם שם היה אורכו המוגזם מבחינת כתב העת.הוא הסביר שגם לכתב עת אקדמאי יש אילוצים בנושא.

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

אחד + 2 =