חגית בת-אליעזר, שגרירת יקום תרבות לאירועים, ממליצה על
ההצגה "מי שסוכתו נופלת"
תיאטרון "החאן" הירושלמי מעלה את ההצגה "מי שסוכתו נופלת", ובא איתה גם לבית ציוני אמריקה בתל אביב. ההצגה היא עיבוד בימתי לרב מכר באותו השם, זוכה פרס ברנר לספר ביכורים לשנת 2024, מאת צבי בן מאיר.
את העיבוד ואת הבימוי עשתה נועה שכטר בליווי הדרמטורגיה של ירון אדלשטיין.
בנימין, המכונה "ביני", ואסתר, הם זוג דתי לאומי. יש להם 2 ילדים, הבנה משותפת, חברות, ואהבה. ההצגה מתחילה בנפילה של הסוכה הממשית, ובגירושים שלהם. בהמשך מוצגים הנישואין עם הקשיים והמשברים, ובסוף ההצגה – החתונה השמחה, האופטימית, עם התקווה שהכול יסתדר. מראש, עוד בטרם החתונה היה ידוע המכשול – ביני הוא הומו, או "בעל נטיות הפוכות" בשפתם של בני הזוג.
אנה פוגטש, בתפקיד אסתר, ושחר נץ, המגלם את ביני, מצליחים להעביר את המצוקה המצטברת במשך 6 שנות הנישואים וגוברת על הציות לציפיות של הקהילה הדתית – הכמיהה של אסתר לאהבה מינית-תשוקתית, והקושי העצום של ביני לקיים עם אסתר יחסי מין בעל כורחו. ביני מבטא זאת בצורה חריפה וחד משמעית. אני מצטטת מתוך התכניה הנהדרת בעריכתו של אסף ברזניצקי:
"לילות הטבילה היו לילות המבחן שלי, לילות המתח, לילות האימה.
בכל פעם, שהיית יוצאת לטבול, הייתי מתפלל, כמו לפני קרב, מתפלל שתחזרי, ובאותה נשימה מתפלל, שלא תחזרי לעולם".
סצינות אחדות מאווררות את המתח של הבעיה הלא-פתירה עם הומור מעודן, דוגמת המונולוג של כרמית מסילתי בדמותה של מטפלת מינית בנושא של ברכת "אשר ברא", בה מובאים עשרה לשונות של שמחה: ששון; שמחה; גילה; רינה; דיצה; חדוה; אהבה; אחווה; שלום ורעות.
ב-14.5.2026, בוקר הצגת הבכורה בתיאטרון החאן, התפרסמה באתר Ynet כתבה מקיפה של שמואל מוניץ, הכוללת ראיון עם שחר נץ, המשחק את ביני, הדמות הראשית.
כפי שמופיע בכתבה, צבי בן מאיר, מחבר הספר "מי שסוכתו נופלת", מעיד שהתרגש מהעיבוד של ספרו למחזה. "זה מרגש מאוד ולא מובן מאליו. אני בהודיה על זה, עצם הפנייה של המנהל האמנותי של החאן, אודי בן משה, הייתה מחמיאה", הוא אומר. צבי בן מאיר צפה ברוב ההצגה בחזרות והתרגש מאוד, ובפרט משחר נץ, שמשחק את בן דמותו. ובמילים שלו עצמו: "בסוף החזרה קמתי ובאתי לחבק אותו. כל ההצגה הוא על הבמה, שזה אתגר מטורף, והוא עובר שם הרבה – הומור, בכי, והמון רגשות. התרשמתי ממנו מאוד, הוא שחקן מדהים".
גם אני מעריכה את משחקו של שחר נץ, שחקן להקת תיאטרון החאן, וזוכה פרס קיפוד הזהב לשחקן השנה לשנת 2025. כתבתי כאן באתר על הופעתו המרשימה בהצגת היחיד "איך להיות מאושרים ב־10 שלבים" מאת מעין אבן, שזכתה לציון לשבח בפסטיבל תיאטרונטו בשנת 2018.
ההצגה "מי שסוכתו נופלת" מושתתת על ספרות כנה ומוערכת, מומחזת בכישרון רב, משוחקת בעוצמה רגשית, ומזהירה מפני דורסנות המוסד הדתי כלפי זכויות הפרט.
אמנון סטופ, חבר ועד יקום תרבות, ממליץ על
הספר "פילוסופיה בקטנה" של ג'וני תומסון
בתקופתנו טוענים מצד אחד שאנשים כותבים יותר מאי פעם – דואל, ווטסאפ – ומצד שני שהפסיקו לקרוא ספרים.
כל ה"תוכן" הזמין, במיוחד בוידאו (יוטיוב, וימאו, סרטונים בפייסבוק, וכמובן סטרימינג וטלויזיה רב-ערוצית) גרם לאנשים להפסיק לקרוא.
עוד יותר לאחרונה אפילו סרטים ביוטיוב נעשו ארוכים מדי בשביל הצעירים, וסרטוני טיקטוק של דקה וחצי הם מקסימום תשומת הלב המודרנית.
אפילו היו נסיונות לפרסם ספרים, רומנים, בפורמט מיוחד לטלפון סלולרי, עם פרקונים קצרצרים וכל יום פרקון חדש.
כמובן, הפופולריות של ספרים מוקראים, audio books, ממש "התפוצצה". אנשים מורידים ספרים כאלו ומקשיבים בכל מקום: בנסיעה לעבודה; בהליכה לבריאותם בחוץ; על מכשירי הכושר. אולי עוד מעט גם בבריכה, רק צריך אזניות עמידות למים, הרי הסמארטפון כבר אמור להיות עמיד.
אני מודה שכנראה שיש אמת בטענות האלו, וגם לי, שקראתי ספרים כל חיי ואפילו הייתי "תולעת ספרים" בילדותי, נעשה קשה יותר להקדיש כמה שעות ברציפות לקריאה. ספר צריך להיות מענין במיוחד כדי שאשב אפילו שעה-שעתיים ואקרא בו ברצף. זה נכון גם לספר מודפס וגם לספר דיגיטלי (כמו ב-kindle על המחשב).
לפיכך הספר הזה, "פילוסופיה בקטנה", הוא ממש הדוגמא המייצגת של תרבות עבור תקופתנו.
שלא במפתיע, הוא נולד מאתר אינטרנט ואינסטגרם של הסופר, בשם Mini Philosophy, והאתרים היו מספיק פופולריים כך שתומסון כתב ספר שלם והעביר את התובנות שלו מהתחום הדיגיטלי למודפס.
בספר עשרה שערים, שמקיפים הרבה יותר ממה שבדרך כלל חושבים עליו כ"פילוסופיה", והם: אתיקה; אקזיסטנציאליזם; אמנות; חברה ויחסי אנוש; דת ומטפיזיקה; ספרות ולשון; מדע ופסיכולוגיה; פילוסופיה של יומיום; ידיעה ונפש; פוליטיקה וכלכלה. בכל שער כזה כ-14 פרקונים קצרים של שניים-שלושה עמודים.
למשל בפרק של "פוליטיקה וכלכלה" יש לנו את: הובס – על הקמת ממשלות; מקיאוולי – איך להיות מלך; אבן ח'לדון – על עלייתן ונפילתן של אימפריות; הרדר – על הלאומיות; תוקידידס – על המלחמה הבלתי נמנעת; ועוד.
בפרק "ספרות ולשון" יש את: קמפבל – על כל סיפור שסופר אי פעם; האקסלי – על עולם חדש מופלא; בקט – על ההמתנה; אורוול – על דוחשב; קפקא – על הניכור; פרוסט – על זכרונות לא רצוניים; הרומנטיקנים – על שירת הטבע. וכמובן עוד כמה.
כל נושא כזה לבד יכול להיות ספר שלם, ולפחות על חלקם אכן יש ספרים, גם של מי שתומסון מביא (למשל הובס, מקיאוולי, קמפבל…), וגם של אחרים, ויש נושאים שיש עליהם ספרים רבים של סופרים רבים (נושא כמו "עלייתן ונפילתן של אימפריות" למשל). אבל תומסון בוחר אספקט אחד, וכותב בתמצות רב.
לא חייבים להסכים איתו כמובן, כל אחד בתחום שהוא מבין בו יכול להתווכח על הפרשנות ועל המידע שמובא (למשל בשני העמודים של "פרמי – על חייזרים" יש כמה טעויות במספרים – שלא משנות את הטענות המרכזיות), אבל עצם רוחב היריעה וההקפה של כל כך הרבה תחומים בחשיבה האנושית ושל כל כך הרבה הוגים מרשימים ביותר.
אני ממליץ שכל קורא יפתח את הספר באקראי ויקרא, או יחפש בתוכן הענינים, ימצא נושא שבדיוק הרגע תפס את תשומת ליבו, ויקדיש כמה דקות לקריאה. ואולי יותר מכמה דקות אחר כך – למחשבה.
