חגית בת-אליעזר, שגרירת “יקום תרבות” לאירועים, ממליצה על

המחזה ״איך להיות מאושרים ב-10 שלבים״

ביום רביעי, 4 באפריל 2018, חוויתי אושר – במסגרת פסטיבל תיאטרונטו צפיתי במחזה “איך להיות מאושרים ב-10 שלבים“, מאת מעין אבן. הבחור הוא סטודנט במגמת תיאטרון בסמינר הקיבוצים וכותב מוכשר ועתיר הישגים. בקיץ 2016 פרסם מעין את ספר השירים “למה אני לא מתאבד” והשיק אותו בסדרת אירועים, שאותה סקרתי בעבר.

מעין אבן כותב על הפן הקודר של החיים, עושה זאת בחוכמה ובצורה מקורית, וזוכה לראות את מחזותיו מתגלמים על הבמה. באוגוסט 2017 העלה את מחזהו “החדירה” בביצועם של שני תלמידי סמינר הקיבוצים, והשנה “איך להיות מאושרים ב-10 שלבים” נכלל בפסטיבל תיאטרונטו, קיבל פרסום באמצעי התקשורת והוצג כמה פעמים בעכו וביפו.

ההצגה היא סמינר, שבו השחקן שחר נץ, בוגר סטודיו למשחק ניסן נתיב, “מציע שיטה פשוטה ומהפכנית לכיבוש האושר בעשרה שלבים בלבד”, כפי שנכתב בתכניה של תיאטרונטו. ההצגה בוימה ע”י מיקי גורביץ’, והמוזיקאי תומר בר, שהלחין את המוזיקה להצגה ומנגן אותה בפסנתר על הבמה. שחר נץ יוצר קשר מצוין עם הקהל. משחקו נמרץ ואמין, ואת השירים, שהולחנו ע”י תומר בר, הוא מגיש בקול נעים ובמשחק הולם.

אני אוהבת את כתיבתו של מעין אבן. יש בה רעיונות מקוריים, המפותחים בחוכמה. מעין מיטיב להשתמש בשפה. הוא מגדיר רגשות בצורה מדויקת. במחזה הנוכחי מעין מציע נוסחאות לחישוב של מושגים מופשטים כמו בדידות, צער, געגוע. הגדרותיו של מעין לא נדושות, כן נגישות, מדברות גם אל נשים וגם אל גברים, ומעוררות את הקהל לתגובה אוהדת. דיבורו של מעין פילוסופי מעמיק, אך אינו מתנשא. הוא אישי ונוגע.

מטרתה של שיטת החתירה לאושר, המוצעת בסמינר הנוכחי, היא להנמיך ציפיות מהחיים, כדי למנוע אכזבה, תסכול ויאוש. כל שלב מתוך העשרה מנחה את משתתפי הסמינר להפסיק משהו רגשי, מן הקל אל הכבד: להפסיק לקוות, להפסיק להתגעגע, להפסיק להתאהב, להפסיק לאהוב. השלב הלפני האחרון הוא להפסיק לרצות. זה נשמע חמור. אז מהו השלב העשירי והאחרון? השפה מעניקה למעין את הפתרון: השלב האחרון בדרך אל האושר הוא להפסיק.

חגית ממליצה גם על

הסרט ״לאהוב את וינסנט״

זהו סרט אנימציה של הבמאים דורותה קוביילה ויו וולצ’מן, על נסיבות מותו של וינסנט ואן גוך. הסרט עשוי מיותר מ-65 אלף ציורי שמן שנעשו ע”י 125 ציירים בסגנון של ואן גוך. הסרט צולם תחילה עם שחקנים, שהיו דומים לדמויות בציוריו של ואן גוך, ואחר כך כל הסצנות הוחלפו בציורי אנימציה. הסרט היה מועמד לאוסקר, וזכה בפרס האקדמיה האירופאית לקולנוע. הוא הופץ במדינות רבות, כולל ישראל.

בלש חובב בשם ארמנד מטיל ספק בגרסה הרשמית, שהיא כי ואן גוך התאבד בירייה בבטן. שנה לאחר מותו של וינסנט, ארמנד מגיע לעיירה ליד פריז, שבה ואן גוך התגורר בחודשי חייו האחרונים, ואוסף עדויות ממכריו של ואן גוך. ארמנד מעלה סברה, שוינסנט נורה ע”י נער שיכור, שהיה מיודד עם הצייר. לפי הממצאים של חקירתו של ארמנד, ההתאבדות לא נראית הגיונית, אבל גם אין ביטחון בגרסת ההריגה. דמותו של ואן גוך המיוסר מעוררת את רחמי הצופים. גם מותו של תיאו האח, כחצי שנה אחרי וינסנט, מעורר צער רב. אבל בציוריו של ואן גוך נשמרת מידה רבה של שמחת חיים, והציורים של הסרט, שנעשו בטכניקה דומה, מרהיבים ביופיים.

תגובה אחת

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

שלוש עשרה − 8 =