- סקירה על הספר "סיפורי מלחמה" מאת נועם שדות תל-אביב : ספרי עתון 77, תשס"ט 2009.
- תקציר הספר :
נועם שדות. |
|---|
ספר שיריו הראשון של נועם שדות, "פוסט טראומה" יצא ב-2006 וזכה לביקורות אוהדות. ספרו השני – "סיפורי מלחמה " – מכיל בעיקר סיפורים קצרים, אבל לצידם גם שירים וקטעי מחזות. זהו ספר הממשיך את העיסוק בקיום בודד של אדם המצוי בשולי החברה, ונאבק על האפשרות לחיות חיים נורמטיווים, יחד עם בוז לנורמטיוויות הזו ולחוקיה האכזריים. המסגרת המציאותית לסיפור היא מלחמת לבנון השנייה, בה נכתב הספר, אבל זו רק מסגרת למלחמה האמיתי הנערכת בנפשם של גיבורי הסיפורים והשירים, על שפיותם ותפקודם. מלחמת לבנון נתפסת רק כרעש רקע לא מובן, התנהגות תמוהה של אנשים המתעקשים להרוג זה בזה ומפריעים לשגרת הקיום הנורמלית , שהיא כאמור מלחמה בפני עצמה.
זהו ספר מטלטל, מרתק ואמיץ, בו נחשף הכותב דרך דמויות שונות שהמרחק בינם לבינו כנראה אינו רב. זוהי פרוזה קיצונית, שהאמצעי הספרותי העיקרי בה הנה הקצנה עד אבסורד של התיאורים, של דמויות המספרים הסובלים מתחושות רדיפה. השפה עצמה פשוטה וישירה, ולפיכך גם נגישה. אבל העולם הנפשי הנחשף בסיפורים הופך את הקריאה למכאיבה למדי.
ההשפעה העיקרית על שדות הנה של קפקא, של מציאות קפקאית כמו זו הנחשפת בסיפור "יוסי" (21) על מורה צעיר ובודד שמחליט לברוח מאימת הטילים למחנה בניצנים. שם הוא נקלט על-ידי שירותי-רווחה, מגיע בטעות לאשפוז, וסופו כליאה בכלוב: "יוסי נגמר שם שנים. בבית משוגעים. שנים. המלחמה נגמרה, אבל יוסי בכלל לא יודע מזה. הוא נרקב שם בבית חולים. עכשיו המחלקה הפכה לבית חולים. נבנה שם מבנה. היתה חנוכת בית. היה תורם. עשו חגיגה. בבית החולים הפסיכיאטרי היו צריכים עובדים. הביאו עובדים… באמצע הבית חולים שמו כלוב כזה גדול לאנשים שלא כדאי לתת להם שום טיפול כי ממילא שום דבר לא עוזר להם. …ורק יוסי נשאר בכלוב, בגן החיות. היו עוברים שם לידו, והוא היה מבקש בוטנים כמו הקופים והם היו נותנים לו… (24-25).
בהמשך הסיפור המטורף למדי יוסי אונס אישה שעזרה לו לברוח, כותבים ספר על חייו שהופך לבסט-סלר, שיוסי לא יודע עליו אפילו , וסופו: "אחרי עשרים וחמש שנה אפשר לאשר לו לחזור הביתה, לחיפה. הקימו ועדה מיוחדת של עובדים סוציאליים, הם ישבו זמן רב, בדקו את כל ההיבטים …עכשיו כולם מרוצים מיוסי. עכשיו יודעים שהוא התאים את עצמו לחברה. (31).
הסיפור מזכיר את "אמן התענית" לקפקא, על אמן הצום שנשכח בכלובו. וישנה אירוניה חריפה כלפי עולם התפקוד החברתי : חנוכת בית , תורם , ועדה מיוחדת של עובדים סוציאליים , כולם שליחים של איזו הגינות חברתית שמולכת בכל.
מחזור השירים "האשפוז הפסיכיאטרי " הינו התרסה חריפה כלפי המוסד הזה, שרירות לבו ואטימותו: "והיו שני \ שירים שכתבתי \ במחלקה הסגורה \ וזרקו לי האחים \ כי פחדו \ מהפרסום \ בעיתונים . ..איזה יחס רע יש לחולי נפש \ במדינת ישראל , \ לא יאמן …ומי , מי , המניאק \ שגרם למחלה הנוראית הזו , \ רק אחד : \ רופא מרפאת \ בריאות הנפש…שקבע ככה סתם שאני פסיכוטי , \ בלי שידע , בלי שהיו \ לו עובדות …". אכן עולם האנשים המתפקדים, הנורמטיווים, פוחד מהשיגעון, מהסבל ומהבדידות בצורה כזו, שאין לו אלא לבודד אנשים כאלו ולתייג אותם בשמות רפואיים. כמובן שניתנת עזרה כימית וטיפולית, אבל פעמים רבות התיוג "סכיזופרן " למשל, אינו אלא תיוג לאדם הסובל מבדידות כאב ופחד קיצוניים , במידות האסורות בחברה .
בסיפור "עוד סיפור על הדר" (37) – על השכונה היוקרתית בחיפה, שעליה נכתב באירוניה חריפה שבה כולם עוזרים לכולם – "הדר היא הכרמל של האנושיות" , עד שמגיע זר לשכונה : "וכי יבוא איש, לא בן המקום לשכונה, ועשה פה שטויות , וזיהם את הסביבה , מיד נראה לו את מקומו … ואם הוא יפנה למשטרה, נגמור אותו.. זה החטא הגרוע ביותר, לעקוף אותנו, אנשי השכונה ; כבר נמצא דרך לחסל אותו… (37). אמנות ההקצנה של שדות הופכת את הסיטואציה הגזענית של העשירים כלפי הזרים לספרות חזקה .
"ציון והמכונה" הנו סיפור על אדם המנסה לשמור על שפיותו : "האם מישהו יאמין לי אם אני אספר שבניתי מכונה בתוך הראש, מין מכונת חישוב כזאת, שפשוט תתגבר על כל הרגשות הקשים, כך שלא ארגיש אותם בכלל ?… בכל פעם שיש רגש שמאיים למוטט אותי, פשוט אלחם בו בעזרת מכונה לוגית …עליה לנטרל כל רגש…" (75). והסיפור "המוח " (39 ) עוסק באותו נושא : "ואז פתאום התנקה לי המוח, התבהר, כל המחשבות הטורדניות נעלמו, איך זה קרה אני לא יודע… והמוח, יצור גדול שכמותו, מפחד. כיצד ינהג כשהמחשבה הקבועה, השלטת, נעלמה… הוא מפחד. המוח הגדול מפחד …חושב המוח, חושב היטב, מפעיל מחשבות אחרות, מחשבות שעדיין קיימות במוח ולא הלכו לאבדון. והן נותנות פתרון חד משמעי "תקרא שירים ". איזה פתרון מוזר, לקרוא שירים …אבל הוא מנסה, לוקח כתב-עת לשירה ומתחיל לקרוא, שיר אחר שיר, שיר אחר שיר, בקצב הולך וגובר, בהנאה גוברת, להכיר את כל המשוררים ..כל המוח מתמלא שירה, מתמלא בקצב, בצליל …" .
בהמשך המספר מתחיל להקריא שירה לאנשים פגועים, ומרפא אותם בכוחה . וכך האמנות נמצאת כגאולה אפשרית, ובייחוד השירה, הדחויה ביותר שבכל האמנויות, בייחוד בימינו הצרכניים, דחויה כמו דמויות פגועי הנפש עליהם מיטיב לכתוב שדות.
ראו יצירות של נועם שדות ב"יקום תרבות ":
עוד על נועם שדות
- נועם שדות ב"לקסיקון הספרות העברית החדשה"
- נועם שדות בויקיפדיה
- ספר הביכורים, "פוסט טראומה"
- סיפורי מלחמה, אתר סימנייה
- על אודות נועם שדות וספרו, אתר עמותת אנוש
- י
- צחק לאור, היופי הזה, הפשוט, של השירה, באתר הארץ – ביקורת על "פוסט טראומה"
- "נועם שדות, בין חיפה לתל אביב, באתר "האייל הקורא"
- שירים, מגירה נשלפת
- שדות שובר את הסטיגמה, אתר מל"מ
- נועם שדות בסופ"ש שירה מספר 10, באתר של המשוררת נילי דגן
- שושנה ויג, על "נשיקת הטל – שירי אהבה לשירלי", אתר NFC
מממעמקים קראתיך:הרצל חקק על נועם שדות
פירגונון ספרותי :עמיקם יסעור על נועם שדות
מרגש ומטלטל.
רק תיקון אחד –
"בסיפור "עוד סיפור על הדר" (37) – על השכונה היוקרתית בחיפה"
הדר רחוקה מאד מאד מאד מלהיות שכונה יוקרתית. מאז ימי תהילתה בשנות הארבעים הפכה לשכונת עוני של כל הנידחים והדחויים – החרדים, הערבים, הרוסים, הזקנים, הנכים, העבדים, המובטלים והמבוטלים גרים בכפיפה אחת. משהו דומה לנוה-שאנן בתל-אביב, בלי הזרים והפליטים.
תודה יעקב, רואים שאינני חיפאי…
ואם לא הדגשתי את זה מספיק, אז מעבר לעיסוק במחלת הנפש, היא משמשת לסופר-משורר כבסיס
לעיסוק בדמותו של האינדיבדואל החריג בחברה קונפורמיסטית עד מוות, כמו תושבי הדר. כך גם למעשה
בסיפורי בלומברג שהתייחסתי אליהם קודם. מדובר בפרוזה מהטובה שנכתבה כאן בשנים האחרונות,
אבל כמובן שהמכונה של הפרסים בחסות פרופסוריות מדשנות עונג החמיצה את הספר, כמו גם הקהל
הרחב שכלל לא קיבל הזדמנות בהתחשב בהפצה המוגבלת של הוצאות קטנות. חבל. יש בארץ פרוזה טובה,
רק בדרך כלל לא זאת שמונחת במבצעים ושאותה קונים.
יובל, לפני כמה חודשים ציינת -באחת הרשימות שלך- שבקרוב עומד לצאת ספר מאמרים לעמוס אדלהייט. ניסתי לחפש מאז עוד מידע באינטרנט ולא מצאתי כלום.. אז החלטתי לשאול פה: יש לך מושג אם הספר הזה עומד להיות אסופה של מסות ורשימות ישנות (כמו שעשיתם למוקד) או משהו חדש ?
תודה וסליחה על שאלה לא רלוונטית. אין לי כל-כך מה להגיד על הרשימה. אני זוכר שנתקלתי בכותב הזה במטעם לאורך השנים, אבל שכחתי ממנו. (או שחשבתי שזה חרא והתעלמתי…) לצורך העניין, פתחתי עכשיו את 'מטעם 13' והשירים של שדות יותר מרשימים ממה שחשבתי בהתחלה.
שלום אסף
אכן יצאה אסופה של מאמרי ביקורת של אלדהייט, תחת הכותרת אופציה פואטית – גיליון עמדה מספר 28.
זאת אסופה של רשימות ישנות ומסות שלא נס ליחן… חתכי עומק של השירה העברית.