חיי המין שלי איתה לא היו סוערים במיוחד. יום רדף יום. לילה רדף לילה. דבר אחד העסיק את מחשבותיי באותם ימים. הציפייה לילד. כל כך רציתי ילד, וכל כך רציתי להיות האבא שאבי לא היה.
היא לעומת זאת לא רצתה להיכנס להריון. השתמשה בכל מיני תכשירים, אמצעי מניעה, הגלולה שאחרי, דברים שאפילו לא שמעתי עליהם עד אותו יום שהעניין עלה לדיון.
“אז בשביל מה התחתנו ?”
“מה, אתה לא אוהב אותי ?”
“אוהב, אבל מה עם משפחה ?”
“הנה, אנחנו משפחה.” אני כבר התחלתי להרגיש שהקרקע נשמטת תחת רגלי. שהרי זוג זה לא משפחה. זה זוג, וזוג יכול להתגרש כל רגע. כל רגע יכול להתרחש אסון. ילד מחזק את הזוגיות. כך אמרתי לה :
“מה, אין לך רגש אימהי ? את לא רוצה בת, אני יודע … כל אישה רוצה בת.”
“אני דווקא רוצה בן.”
“בן, שיהיה בן. אבל למה אנחנו לא נכנסים להריון ?”
“אנחנו ? אני זו שצריכה לסחוב את הילד תשעה חודשים, לא אתה !”. התפלאתי על תשובתה הנועזת, הן אישה קטנה הייתה, לא מעיזה להתחצף בדרך כלל, ואני הרגשתי הגבר הגדול השולט.
“טוב, לכי תנקי את הבית.”
חשבתי על העניין. משהו מתבשל פה מתחת. אולי אמא שלה אחראית לכל העניין. בטח היא לוקחת אמצעי מניעה. התחלתי לחפש בארונות הבגדים, בשידה, בארון הטואלט ואז מצאתי : פוסטינור. הגלולה ליום שאחרי. השתגעתי מזה. מחשבות רצו בתוך מוחי. הרי כך היא מונעת הבאת ילדים. כל פעם שאנחנו מקיימים יחסי מין, היא לוקחת פוסטינור.
רציתי לבדוק זאת בדרך יותר מתקדמת. הלכתי לחוקר פרטי וסיפרתי לו את כל העניין :
“פוסטינור,” הוא אמר.
“כן,” אמרתי לו, “זה מה שמצאתי.”
“אני מכיר את הטריק הזה לא מהיום, גבר, ת’שמע אתה יכול להתגרש על דבר כזה. 2000 ₪ ואני מתקין לך מצלמות לראות אם זה נכון.”
לא היססתי, הוצאתי את פנקס הצ’קים ושילמתי את כל הסכום.
באתי הביתה. חשבתי קצת על מה שעשיתי. היו לי קצת ספקות. למרות הפוסטינור, הרי אני אוהב אותה, אני חי איתה, היא מחכה לי כל יום כשאני בא מהעבודה, מכינה לי את ארוחת הצהריים, מביאה לי את עיתון השבת כשאני שוכב על הכורסא ונח מול הטלוויזיה. אבל בסוף הבנתי שאני עושה את הדבר הנכון, הרי לכל השכנים שלי יש כבר ילדים גדולים, חלקם הולכים כבר לבית הספר, ורק לנו אין ילדים.
למחרת לקחתי חופש. היא לא ידעה מזה. היו לה תוכניות. היא הלכה למספרה ולחברות. והחוקר הפרטי בא והתקין מצלמות בחדר השינה, ליד חדר האמבטיה ובארון הטואלט. בערב, ביקשתי ממנה סקס. היא לא היססה, ונכנסנו למיטה. לא היה סוער, אבל היה מספק, ונרדמתי.
בבוקר לפני שהלכתי לעבודה, שאלתי אותה ככה בדרך אגב אם היא חושבת שהיא נכנסה להריון, אבל היא אמרה לי “לא,” והוסיפה “הכול בידי שמיים.” ואני חשבתי בליבי “הכול בידי המצלמות.” התקשרתי לחוקר הפרטי וסיפרתי לו על מה שהיה אתמול, והוא ביקש ממני את המפתח לבית, אמרתי לו שאקפוץ אליו ואביא לו. אחרי העבודה קפצתי אליו, הבאתי לו שכפול של המפתח וסיכמנו על שעה למחרת שהוא בא ולוקח את המצלמות לבדיקה.
וכך היה.
הוא אמר שייקחו לו כמה ימים לפענח, לבדוק ולהגיש תוצאות, ואני חיכיתי, וחיכיתי, עד שהגיע צלצול הטלפון ואיתו ההודעה ששינתה את חיי.
“אכן מקרה קשה,” אמר לי החוקר הפרטי.
“מה, באמת פוסטינור ?” אמרתי.
“לא רק פוסטינור,” אמר לי החוקר. “גם אמצעי מניעה וגם תרופות סבתא שהיא לוקחת.”
“יש לך הוכחות ?” שאלתי.
“כן, הכול פה על המחשב.”
הסתכלתי על המחשב ולא הבנתי כלום, היו שם כל מיני תרשימים בצורות שונות שלא אמרו לי שום דבר. אבל האמנתי לחוקר הפרטי, והחלטתי לחזור הביתה ולהתעמת עם אישתי שפתאום פיתחתי כלפיה רגשות שנאה עזים.
באתי הביתה, והתעמתי איתה. פתאום לדמויות היו שמות, פתאום אני נהייתי אהרון והיא מרים. פתאום הכול השתנה. קיבלתי את שוק חיי. איך מירי הייתה יכולה לעשות לי דבר כזה, בכוונה לקחת גלולה כדי לא להיכנס להריון.
“מירי, מותק.”
“כן, אהרון, אתה מרגיש טוב, היום ?”
“כן, תגידי מירי, הלכתי לחוקר הפרטי, והוא אמר שאת לוקחת פוסטינור. ראיתי זה הכול כתוב. למה את לא רוצה ילד ממני, מירי.”
“אהרון, שוב חלמת, שוב אתה באחת ההזיות האלה. אני אדבר עם הרופא. כנראה התרופה הזו לא עושה לך טוב.”
“מירי, אני ראיתי הכול, הכול כתוב.”
“אהרון, אני לא אשתך, אמרתי לך את זה מיליון פעם, אני רק המטפלת שלך מביטוח לאומי, ואתה צריך ללכת לנוח עכשיו, אחרי הצעידה שעשינו.”
“מירי, אני רואה הכול צלול במוח שלי. איך את יכולה להגיד לי שהכול חלום.”
ושומע במרחק דיבורים :
“הוי הזקנים האלו, אילו הזיות יש להם, פוסטינור, בטח שמע על זה בטלוויזיה, כשאני מזדיינת, אני מזדיינת כמו סוסה, חבל על הזמן …”
וקיוויתי יום אחד שאני ואישתי גם נזדיין ככה כמו סוסים, ושאישתי לא תיקח פוסטינור, ונוכל להביא ילדים, בן או בת, ושהשכנים לא יגידו כלום, על זה שאנחנו משפחה בלי ילדים. “אוי, האישה הזו, כמה מהר היא הולכת, מטורפת, איזו מדינה נהייתה לנו ?”
אהבתי בריבוע , מ ע ו ל ה , ממש ממתקים למוח….