כל חייו היה מצר על כך ששמו לא הלך לפניו. היה נכנס בין בתי מדרשיות ובתי כנסיות, נושא ונותן, שואל לפעמים מתפלפל, מנסה להשביח עצמו אך מילה לא יצאה מפיו כאילו נאלמו מילותיו ברגע שרצה לומר מיהו ומה מטרת בואו. היה יושב שעות ספון בביתו, כותב דף אחר דף, מנסה להשלים את הפרק החסר בסיפור, ברומן, ושואף להצלחה, לאותה הנקודה שתוביל אותו לפסגת חלומותיו, המקום ממנו הכול יקרה הרבה יותר טוב. עם פתיליה קטנה, עששית ופינג'אן קטן אותו היה מחמם מדי פעם להכין לו כוס תה לחמם את ליבו המר עליו מרוב געגועים לארצו הרחוקה, ומחשבותיו על תהילתו האבודה.
"סופר," קרא לעצמו, רצה בתואר כל כך, אך בידיו לא היו האמצעים המספיקים לכלכל את מעשיו בתבונה כדי להוציא ספר או לפרסם עצמו באחד המוספים הספרותיים. הוא ידע שהוא הולך בדרך ארוכה. דרך שאולי לא תוביל לשום מקום. אבל בדרך הזאת שאף, ובדרך הזאת רצה להגיע לגדולה. עוד בילדותו ידע שברצונו להיות סופר. היה כותב מכתבי אהבה סמויים לבנות הכיתה ומסתיר אותם תחת ציציותיו לפני שהרב יראה ויעניש אותו במלקות הגוף ובמלקות הנפש על אהבות אסורות ומעשים אסורים. ועכשיו כל אותן אהבות מוחבאות אשר הוסתרו עמוק עמוק בנפשו יוצאות אל הנייר, נשפכות עם העט והקולמוס. הדיו מטפטף עיגולים של אותיות, והללו יוצרות מילים, וסיפורי אהבה ובגידה נבנים להם. וכשמגיע יום השבת, וכשהוא הולך לבית הכנסת בבגדיו הבלויים, עם טליתו הישנה והבלויה, עם סידורו השחוק מרוב שנים של שימוש הוא רוצה לצעוק : "גם אני סופר, גם אני מתחיל דור חדש ביצירה."
אך קולו נאלם דום. כשהחזן מתפלל בקולו המסולסל את תפילת העמידה, הוא נתון כל כולו לאכסטזה של תפילת הקודש יודע שאלף עיניים מתבוננות בו, בודקות את מעשיו. אלף עיניים רוצות לדעת מה הוא עושה בימי החול, כאשר הוא מתפלל תפילת יחיד בביתו. ואז מתחולל מהפך בחייו. הוא שולח את סיפורו הראשון לעיתון מודרני. עיתון לא של הקהילה הדתית הגלותית בו הוא חי. אלא לעיתון של "החדשים", אלו שמאמינים בדעות חדשות. כל שבוע לפני בוא השבת הוא יורד לדוכן העיתונים בשוק בעיר העתיקה וכדרך אגב מעלעל בעיתון זה כבשאר העיתונים לראות אם סיפורו הודפס.
והנה, עברו רק חודשיים וסיפור אהבתו לשיינדלה-לאה הבדיונית מודפס על גבי העיתון שחור על גבי לבן עם שם עט בדוי. פחד עז מתחולל בקרבו. הוא לא יודע אם יזהו אותו בני הקהילה. אם לא. בערוב היום, הוא הולך לבית הכנסת, טליתו בידו, סידורו בידו השנייה, ושר עם כולם "לכה דודי" בהתכוונות גדולה לקבלת בוא השבת. אלף עיניים מתבוננות בו. אלף עיניים רוצות לדעת מה הוא עושה בהתבודדותו. בגמר התפילה איש מברך את רעהו "גוד שאבס". גם הוא מברך. אף אחד לא ידע על הסיפור.
זו פריצת דרך. הוא ידע שהוא לא נועד לחיי הדת. תפקידו בעולם להיות סופר, והרי הסיפור בעיתון החילוני ממחיש זאת. יושב בשבת, ומחלל אותה, כותב סיפור בפרוזה צרופה, מכניס למעטפה, חותם בחותמת הדיו, והולך לבית הדואר לשלוח אותו.אולי גם סיפור זה יתפרסם, עכשיו כשהוא חילל את השבת. ומה משמעות חילול שבת אם לא מתנה הבאה מן השמיים.
"ומה משמעות חילול שבת אם לא מתנה הבאה מן השמיים."- כבר הרבה שנים אני סובר כך.
יופי של סיפור! תודה.