קרעים קרעים נבנית במוחי התודעה. נראה כי שנים ישנה בתוך ואקום של שכחה. הנה, פתאום, יוצאים הדברים וניצבים כחיילי מסדר הנופלים בזה אחר זה. עד כמה חזק אני, אשאל מאוחר יותר את אמא, והיא תגיד לי שאני חולה והכול המצאה, פרי דמיוני. אבל אני יודע שזו תודעה לא כוזבת. הכול נראה כל כך ברור. והכול קרה בשבוע אחד.
בתחילה הייתה לי דלקת עיניים. לא ראיתי טוב. אז הנחתי משקפיים על אזני ואפי. פתאום במקום לראות החוצה ראיתי פנימה. ראיתי את רוע ליבם של האנשים ולא את טוב ליבם. כנראה שאלו היו משקפי קסם. פתאום ראיתי קנאה. פתאום ראיתי שנאה. פתאום ראיתי אכזריות וכעס.
הלכתי לרופא עיניים והוא נתן לי טיפות אנטיביוטיות. אבל אלו לא עובדות מיד. רציתי להוריד מעצמי את הכעס והמרירות. אך לא ידעתי אם להוריד את המשקפיים עתה או כאשר הטיפות יחסלו את הדלקת. ובינתיים, עמיתה לעבודה החליטה לאמלל את יומי, אישה מכובדת הזמינה אותי לארוחת ערב וביטלה, חבר יקר התגלה כנוכל, ואמא אמרה שאני חולה.
כשנוכחתי עד כמה העולם אכזר, הסתגרתי בדירת החדר הקרה בחורף הגשום והבנתי שעומד אני לבד מול כל העולם האכזר. חשבון חשמל, חשבון מים, ארנונה, ואין כסף בבנק. קניות במכולת, עם חוב של אלפי שקלים לחנווני. הבנתי עד כמה הפער עצום בין מצבי לבין מצב העולם.
דמיינתי את אותה אישה מכובדת יושבת בבית מחומם עם מזגן, שילדיה מתרוצצים בביתה, חלונותיה סגורים, דירתה נקייה, וחשבתי לעצמי מה צופן הגורל. האם נגזר עלי לחיות חיי אומללות וחוסר אונים.
הטלפון, הוא כלי מצוין. מצוין להתמוטטות העצבים. התחלתי להתקשר לחברים. כל אחד עסוק בענייניו. איך למלא את כרסו, לחמם את דירתו, להתפרסם בעיתון, וכמובן אפוא שאפשר לדרוך על פצע – שם דורכים.
אז, בעוד אני נתון תחת השפעת הטיפות האנטיביוטיות עם המשקפיים, הבנתי שעלי להלחם. ואז בא זרם התודעה. לעזאזל איתו. המוח נפתח, נחצה לשניים, וכאילו איבדתי אחיזה במציאות. העיניים הפכו לזוג אורות אדומים שיכולים להסתכל מבעד לנפשות האנשים, ואני הפכתי לנווד שמשוטט בנפש האדם.
פתאום, התגלה לי אור גדול, כשהבנתי שלי ניתנה סגולה מיוחדת. כל אדם שיפגע בי, אוכל לחדור למחשבותיו העמוקות ביותר, ולדעת מה הסיבה שהוא פגע בי.
הייתי מודע לכך שזה לא ריאלי, אמנם רציתי לנקום, ונקמתי נקמה פרטית משלי. יצאתי מהחדר הקר, עטוף בסוודר בלוי, ומעיל טלוא ושוטטתי במרחבים העירוניים לדעת כל אדם היכן הוא רוצה לפגוע בי, ואמרתי לעצמי פגיעתי תהיה בו ראשונה.
הגשם ניתך בלי הפסק. הקור חדר לעצמות. הסוודר והמעיל לא הספיקו כדי לחמם אותי. המים הניתכים ניקו את עיני. הורדתי את המשקפיים ודרכתי עליהם. שברתי אותם. ראיתי יותר טוב. הבנתי שאני ברייה ככל ברייה. אינני אדם זר. אינני חריג.
התקשרתי לאמא כשחזרתי לבית. אמא, שעובדת שנים כרופאת עור, חשבה שהשתגעתי, אבל אני שקורא את ספרות העולם, וגם נחשף לתורתו של פרויד, הבנתי שהדלקת היא מקור שיבוש התודעה. אבל עכשיו אין לי דלקת. עכשיו אני מאושר.
שאלה גדולה, לוותר על נקודת מבט יחודית כדי לא להיות חריג
איזה סיפור מקסים, משקף מאוד את המציאות בה כולנו חיים והכל תלוי איזה משקפיים מרכיבים שחורות או ורודות, לראות את הטוב…