הסיפור שלפניכם פורסם במקור ב-2022, אבל בקריאה מחדש הוא רלבנטי מאוד לימים אלו של מלחמת שמחת תורה בסוף 2023, שבהם מתרחשות סיטואציות דומות למתואר בסיפור.
פורסם במקור בקובץ הסיפורים מעבר לגבעות החשופות בעריכת יאיר בן חיים (חדרים הוצאה לאור, 2022).
המערכת
בין ההרים הגבוהים לבין הוואדי אני מתהלך יום־יום. דוד שלי אומר לי שהוא עדיין זוכר את העלבון הצורב, איך זרקו אותו מהבית. פשוט יום אחד באו והשתלטו על הבית עם כל הזיכרונות של סבא וסבתא. הוא זוכר איך נשברה המסגרת של התמונה המשפחתית. המסגרת המעוטרת העבה.
אבל מה, הזכוכית דווקא לא נשברה. מעניין. הוא אומר שזה סימן שהוא יכול לראות הכול מהעבר השני של המתרס, וזה שהמסגרת המעוטרת נשברה, אומנם זה שבר לו את הלב, אבל זה אומר שהוא יכול להסתדר בכל מצב, בין המסגרות. לא ממש מבין את זה, אבל הראש של אחמד תמיד מלא מטפורות וסימנים.
מוסטפה, אח אחר של אבא שלי, אומר לי בכל שבוע, שיום אחד הכול יהיה שלנו חזרה. אנחנו נחזור להיות מספר אחת. עם הכבוד שלנו.
הם חושבים שהאדמה שלהם. הם לא מבינים שאנחנו מתחזקים.
אנחנו הרבה יותר גדולים מיום ליום.
ומה, לנו יש סבלנות, לנו יש מסורת. אנחנו מחכים, בודקים.
הם אין להם כבוד כמו לנו. הם לא נותנים כבוד מספיק למורשת.
איך אני יודע? אני נהג מונית שנים, אני נוסע בכל הארץ, אני מקשיב, שואל, רואה הכול.
לנו יש את צום הרמדאן, אנחנו לא אוכלים לא שותים גם בחום אבל הם? יום אחד לא יכולים. מתעלפים.
הם מתגאים בצבא שלהם, אבל מה, תראה מה קרה ב־73′ – כמעט גמרנו אותם, כמעט. חיכינו להחזיר את הכבוד.
אני מדבר עם הדור הצעיר, מה אגיד לך, הם רוחניים, אללה יסטור, הם מאמינים בעולם הבא, בגלגולים. והם רוצים בגאולה.
*
אחמד הצעיר התגייס לצבא ההוא של הגאולה. הבטיחו לו להיות נביא או משהו, וגם שבעים בתולות, וגם שהנשמה שלו חביבי תהיה טהורה. הוא יציל את העולם. הוא מיואש מכאן והוא רוצה שהנשמה שלו תהיה טהורה.
אבל מה אני אגיד לך, בחור צעיר יפה, לא חראם? יכול היה להקים משפחה, אולי ללמוד מקצוע טוב. להגיע לשם, למלכות לעולם הבא יש זמן חביבי, לא?
אבל לאחמד יש זעם, זעם גדול מאוד. כמו ליהודים יש צבא, “אתה מבין”, הוא אמר, “אני רוצה גם להילחם אבוי, אני רוצה להיות גבר, אני רוצה להראות שאני שווה משהו”.
הוא הלך להתאמן בנשק עם מטעני חבלה.
*
“אני רוצה להרגיש אזרח סוג א. לא רוצה שיבדקו אותי כמו פושע”, אמר אחמד, הוא כעס עלינו הזקנים במשפחה שאנחנו כמו פראיירים כנועים.
אני מבין אותו, יא חביבי, אני הלב שלי קרוע, אני רוצה ללכת ולהרגיש שזו המדינה שלי ממש, שההמנון שלי, הדגל שלי.
אני לא ממש בבית. ואני לא ממש מרגיש חזק. אחמד אמר שכולנו חנפנים ועלובים.
תראה איך השמש שוקעת ונהיית אדומה, כמו אש צורבת, כאילו היא שורפת את העצים. כל יום אני מתפעל מהתמונה הזאת. כאילו הלב של השמש נשבר כל יום מחדש ואז היא עולה למעלה ואוספת את עצמה. היא מתגברת על הקשיים. היא מדממת, זועקת, ואחר כך צלולה. כך העולם, מרפא את עצמו.
אבל מה, מעל שבעים שנה אנחנו מחכים, יא ראבק, אני רוצה שההמנון שלי יהיה בכל הטלוויזיות, לא רק ביום שישי אחר הצהרים. אני רוצה שקבוצות הכדורגל כו־לן ישירו את ההמנון והדגל שלי מהבית. אני קשה לי, אתה מבין, יא חביבי?
אחמד התאמן עם החברים שלו, יש להם טירוף בעיניים, כמו היפנים שרואים בסרטים. איך אומרים הצעירים? לא רואים ממטר.
אברהים מהמשפחה של אימא שלי, הוא מאמין גדול בשלום, הוא יושב עם החברים היהודים והם מתכננים עולם יפה. אברהים יושב עם החברים שלו, מעשנים, חולמים… הם גרים בכל הארץ והוא מופיע בטלוויזיה לפעמים. אני, מה אני אגיד לך, לא יודע כבר כלום. אני חי כל יום ובוכה בשקט בלב. רוצה לחזור הביתה שלי, הבטחתי לדוד שלי לחזור לשם לבית שלו שם שברו את התמונה, ולראות את הנוף של העצים ושל הוואדי משם מהמרפסת. להרגיש שאני קובע, שאני אזרח מספר אחת.
*
אחמד התחיל ללכת לפגישות עם החברים שלו. היה חוזר עם ברק בעיניים. היה מדבר על העולם של שם. על הגאולה. הם התחילו אימונים.
*
מה אני אגיד לך, דיברתי אל ליבו, אמרתי לו תחשוב על פטמה, אימא שלך, יא אִבני חביבי, אם יֵדעו הם יהרסו את הבית שלה. לא מספיק לקחו את הבית ההוא? אבל אחמד כבר מגיל צעיר היה נחוש. הוא כבר מגיל שלוש ידע מה הוא רוצה. הוא היה מנהיג. גם עקשן מאוד. תמיד היה מצחצח את הנעליים. הוא מאוד לא אהב שאנחנו הולכים בנעליים משופשפות, הוא אמר שזה מראה שאנחנו לא מכבדים את עצמנו.
אני, מה אגיד לך, נעליים צריכות להיות נוחות, נעליים צריכות לפנק את הרגליים של האדם, לעטוף אותן, לעזור לו בצעדיו. אם הן משופשפות, סימן שהוא הולך הרבה ויש לו חוויות. הנעליים כמו יש להן פה. אבל אחמד היה כועס, הוא תמיד הסתכל בכל הפרטים הקטנים וכל פרט פירש בדרך שלו כמו תרנגול.
אחמד.
משפחה יקרה, אני הולך לעולם טוב. תבינו אותי.
היום קיבלתי חגורה מהודרת סביב המותניים. חגורה עם נפצים. כל נפץ הוא כמו נר זהב. כך הסבירו. נרות קדושים. אני שליח בעולם כאן. ושם למעלה אני אזכה בחיי נצח ובתולות יעטפו אותי מכל עבר כי אהיה קדוש. אני אגאל את דם האדמה. אשחרר את פלסטין… אני… אחמד.
החגורה בדיוק סביב המותניים כמו שאני אוהב. בדיוק, לא בערך.
צריך להקפיד על הפרטים. אהיה ליד תחנת חיילים עם נשק. מה שלא זכיתי להיות חייל עם נשק בארץ שלי.
ניפגש כבר בעולם ההוא.
*
תבין, אני באמת־באמת לא ידעתי, הפתק הזה, פעם ראשונה אני רואה אותו. נשבר לי הלב. שמעתי בחדשות. אסון. אסון. תבין. אני באמת־באמת לא ידעתי. אני רוצה רק להסתכל עכשיו על השמש, הינה היא עולה למעלה עכשיו תראה כמה היא נקייה. בבוקר היא נקייה כבר. הינה אין לה דם עכשיו, היא צהובה וחזקה כי בוקר.
תראה כמה הצהוב של השמש והירוק של העצים חזקים מהכול, לא?
קיראו עוד על “מעבר לגבעות החשופות”
להבין את נפש האדם: ציפי שחרור על “מעבר לגבעות החשופות”
“נפגשת סדרתית -חגית בת אליעזר על סיפור נוסף ב”מעבר לגבעות החשופות”
