רפאל אזרן בסיפור על ילדים וחתול, ואולי על מה שילדים רואים ומבוגרים כבר שכחו.
המערכת
החתול בעצם הורכב משתי תבניות שבשלב מאוחר יותר התמזגו יחד לעוגה. תבנית אחת שימשה ליצירת הגוף השמנמן שלו והשנייה ליצירת ראשו, שהיה גדול באופן לא פרופורציונלי לשאר חלקי גופו. משאריות הגוף והראש גזרה והדביקה אִמָּהּ של אֶמָּה את הזנב שהתנופף לו מעלה בגאווה. את צבעו השחור העניק לו גנאש שוקולד מריר עשיר בשמנת מתוקה. כריות מרשמלו ורדרדות יצרו את העיניים החתוליות שלו ואת השפם הלבנבן ציירו גרגרי קוקוס. אוזניו נוצרו משתי עוגיות חמאה פריכות שנאפו במיוחד למטרה זו. כשסיימו לחדד את ציפורני המרציפן שלו – הוא היה חתול בכל רמ"ח איבריו. אִמָּהּ של אֶמָּה אמרה שהוא מזכיר ציור של בוטרו ואף הגדילה לספר לילדתה אודות הצייר וסגנונו הייחודי.
לכל בית ריח משלו. ישנם בתים שכובשים את החלל בניחוח סבון הכביסה, ישנם בתים ששולט בהם ריח הספרים העולה מן המדפים, ישנם בתים שטבולים באדים חמים של מרקים, ישנם בתים שמריחים כמו בית מרקחת, ישנם בתים שמריחים עובש וטחב, ישנם בתים עם ריח של גינה והדרים, וישנם בתים ספוגים בושם של ים. בביתה של אֶמָּה ריח העוגות שלט ביד רמה והגיע לכל פינה בכל החדרים. לאן שלא פנית ליווה אותך שובל ריח המאפים שזה עתה קורמים בתנור עור וגידים.
כבר שלושה חודשים לפני יום הולדת חמש שלה ספרה אֶמָּה יום־יום, שעה־שעה, מתי יגיע היום המיוחל. אמנם יום הולדת חל רק פעם אחת בחיים, כידוע, אבל בגן אליו היא הולכת מציינים את התאריך בכל שנה, וכך מסתבר נוהגים גם ביתר הגנים. הדובדבן שבקצפת היה כמובן העוגה. בכל יום הולדת הייתה בוחרת אֶמָּה עוגה מתוך הספר האדום, ואִמָּהּ, בהשקעה רבה וביסודיות מרשימה, הייתה מגשימה לה את העוגה שחלמה. הפעם הגיע תורו של החתול, שנכנס לתוך השעות הקטנות של הלילה כיוון שהיה מורכב מחיתוך, עיצוב, חומרי גלם שונים, ופרטי דקורציה רבים.
בבוקר יום ההולדת הלבישו את אֶמָּה בשמלה הוורודה שנקנתה במיוחד לאירוע זה. שולי השמלה התנפחו והעניקו לה מראה של נסיכה אמיתית מהאגדות. גרבי מלמלה נמתחו על רגליה עד ברכיה אך לא עברו אותן. נעלי לכה אדומות בהקו מכפות רגליה הזעירות, ולראשה חבשה כתר פרחים שהפיץ ניחוח לבנדר לכל עבר. זה ללא ספק היום שלה. הילדים בגן ציפו ליום ההולדת שלה לא פחות ממנה.
במעט הזיכרון שהספיקו לצבור הם היטיבו לזכור כי בכל הזדמנות שמעורבת בה אפייה אִמָּהּ של אֶמָּה רוקחת עוגות נפלאות. עוגת "תיבת האוצרות הפתוחה עם התכשיטים הנוצצים" עוד זכורה מהשנה שעברה, ומאז הפכה לנושא השיחה החם ביותר בגן. כולם דיברו על העוגה הזאת — ילדים והורים כאחד, גננות ומנהלים. שמה של מדלן כאופה יצא למרחקים.
ההורים, לעומתם, פחות ציפו ליום ההולדת של אֶמָּה, כיוון שאִמָּהּ הציבה סטנדרטים גבוהים — מה שהכריח אותם להתמסר למלאכת האפייה ולבלות שעות ארוכות בחברת הבצק. על אף שלא דיברו על כך באופן מפורש, לכולם היה ברור כשמש שבאוויר מרחפת דרישה בלתי כתובה — עוגה עבודת יד על כל המשתמע מזה. עוגה קנויה, טעימה ככל שתהיה, רבת קומות ושכבות ככל שתהיה, לא זכתה למעמד שווה. הורה שנתפס בקניית עוגה הפך ללעג בפי הכלל. הפחד מלהיות מסומן, בשילוב הרצון שילדך לא יישאר מאחור, דחף את ההורים לתחרות לא כל כך סמויה ודי נראית לעין. האחרונה שהעזה לנסות להתעלות על תיבת האוצרות הייתה אימו של ג'ואל, ארכיטקטית במקצועה, שאפתה לבנה שאטו צרפתי עתיק ליום הולדתו. כגודל הארמון — גודל האסון. מה רבה הייתה הבושה כאשר, רגע לפני ההגשה ולעיני כולם, קרסה הטירה המפוארת והייתה לעיסה.
על המפה החגיגית ערכו הגננות אחת עשרה מפיות נייר, אחת עשרה צלחות פלסטיק, ואחת עשרה כוסות – מפלסטיק גם כן. הילדים, מובלים על ידי ריח העוגה, הקיפו את השולחן כלהקת זאבים. מדלן הניחה את החתול על השולחן הערוך בזהירות, כמו פחדה שהוא ייבהל מהעיניים הנעוצות בו כחיצים ויברח מהתבנית החוצה. תגובת הפליאה של הזאטוטים אמרה הכול. הם הוקסמו למראה החתול ונעצו בו מבטי חיבה ממושכים. כששאלו הילדים איך קוראים לו, אֶמָּה הכריזה בפני כולם שקוראים לו "בוטרו", ומאז זה נהיה שמו.
הילדים הידקו את המעגל והתקרבו לחתול בסקרנות. באינסטינקט, או מכוחו של הרגל, עמדו הגננות על המשמר וחצצו ביניהם מחשש שיחסלו אותו במכה. אבל במקום להתנפל על חתול השוקולד, הם רק ליטפו בעדינות את זנב הקצפת שלו, נישקו ברכות את שפם הקוקוס שלו ולחשו לו בשמו — בוטרו. ידיהם ופניהם הוכתמו בקצפת, שוקולד ופתיתי קוקוס. הגננות הרחיקו את הילדים מהשולחן על מנת שיהיה אפשר להמשיך בטקס פריסת העוגה. אִמָּהּ של אֶמָּה חשפה את הסכין הגדולה, אבל שנייה לפני שירדה המאכלת על החתול — נמלאו הילדים זעזוע וזעקה: "לא לאכול את בוטרו". מדלן חסה על החתול והניחה את הסכין בצד.
משחלפה הסכנה, הילדים שבו ללטף את יקירם. כך היה מספר פעמים. בכל פעם שהונפה הסכין, צרחו הילדים, וכאשר הונחה – נשמו לרווחה. הגננות יצאו מגדרן להסביר לילדים שבוטרו אינו אמיתי אלא רק עוגה בצורת חתול. הן אפילו תלשו לו ציפורן אחת כדי להמחיש את הרעיון שהוא איננו חש כאב. שום דבר מזה לא שכנע את הילדים שגוננו בגופם על חיית המחמד החדשה; עבורם הוא היה בשר ודם – הכי אמיתי שיש. הילדים בכו עד שציפורן המרציפן הוחזרה לבעליה.
לאחר שעשו חושבים, החליטו הגננות שעל מנת להרגיע את הרוחות מוטב שיאכלו את בוטרו כקינוח אחרי ארוחת הצהריים ולא, כמתוכנן, בבוקר. הן הניחו את החתול במקום שאליו הילדים לא יגיעו, אף לא במבטיהם. יתר ההורים שליוו את ילדיהם לגן באותו הבוקר הבינו שהבוקר הזה לא מסתמנת חגיגה וויתרו על העוגה. מחד, השמחה לאיד הייתה גדולה ומאידך, לא היה הורה שלא השתוקק לחתיכת עוגה.
כלת השמחה התעצבה בשל העובדה שאף אחד לא אוכל את עוגת יום ההולדת שלה, ואִמָּהּ הסבירה לה שלפעמים דברים לא קורים בדיוק ברגע ובאופן שבו היינו רוצים שיקרו. היא בירכה אותה ליום הולדתה, נשקה לה והסתלקה לעבודה. כך עשו יתר ההורים של יתר הילדים. בדרך החוצה הוסיפה מדלן ואמרה לגננות שהיא תאסוף את התבנית כשתבוא לאסוף את בתה בסוף היום.
היום היה רחוק מלחזור למסלולו. הילדים היו טרודים מהיעלמותו המסתורית של החתול וחיפשו אותו בארונות, בחצר, במטבח, ובפחי האשפה. ההבנה שבאקלים כזה בלתי אפשרי לקיים שגרה חלחלה לכל הצוות, ובשלב מסוים הצטרפו הגננות למסע החיפושים אחר החתול.
בארוחת הצהריים הילדים התענגו על שניצלים בצורות של חיות ונקניקיות חמות.
על מנת להרחיק מהם כל שריד של זיכרון טרי דחו הגננות את הקינוח והוסיפו עוד חצי שעה למנוחת הצהריים, בתקווה שיחלמו חלומות אחרים ועד שיקומו ישכחו את החתול האבוד. לשווא. בוטרו כיכב בחלומם של כל הילדים והילדות. הזיכרון הקולקטיבי עבד שעות נוספות.
כשקמו ממנוחת הצהריים שבו הגננות לניסיונות חיתוך העוגה, אבל התוצאה הייתה זהה. הילדים שמחו שנמצא בוטרו בזמן שישנו ומחו בכל תוקף על ביתורו. אֶמָּה שוב פרצה בבכי גדול והגננות ניסו להרגיע אותה שזה לא מפני שהם לא אוהבים את העוגה אלא מפני שהוא נראה חתול אמיתי.
מאחר שתוכנית ב' נכשלה — לא היה מנוס אלא לעבור לתוכנית ג', שכללה ניתוח פלסטי בהרדמה מלאה. הגננות הבהילו את בוטרו למטבח. על שולחן הניתוחים העשוי שיש קר עקרו את עיני המרשמלו שלו, גזמו את ציפורניו מן השורש, גילחו את שפמו וכרתו את אוזני החמאה שלו. את הצלקות שנותרו על גופו בתום כריתת האיברים טשטשו באבקת אפייה, את פצעיו מילאו סירופ שוקולד זול שנשכח במקרר מאירוע אחר.
בסוף הניתוח לא נשאר זכר מבוטרו. נותרו רק שני גושים שיכולים בתנאים מסוימים ועם דמיון מפותח, להזכיר חיה מסוימת. זה יכול להיות חתול, כלב, עז, או דינוזאור ננסי. כאשר חזרו הגננות עם העוגה לשולחן המקושט, הן סיפרו לילדים שאימא של בוטרו הגיעה כדי לאסוף אותו הביתה. הילדים התעצבו שלא הספיקו להיפרד ממנו אבל שמחו בשבילו שאימו מצאה אותו.
שירי יום ההולדת מלאו את הגן שמחה בזמן שהגננות פיזזו בתנועות אגן קלילות וחתכו את העוגה לפרוסות דקות. הילדים ליקקו את האצבעות. ואֶמָּה, למרות שזה לא היה החתול שאִמָּהּ אפתה לה, שבה להיות נסיכה. תוך כדי צהלה ורינה נכנסו מספר ילדים למטבח, שמיד קראו לעוד מספר ילדים לחזות בפלא המשתק. רוח שפרצה מן החלון הפתוח גלגלה את עיניי המרשמלו של בוטרו מגג המקרר דרך השיש הישר למרגלות רגלי הילדים. זעקה גדולה גברה על שיריי יום ההולדת כשראו הילדים את עיניי החתול נועצות בהם מבטים.
