ציפי שחרור סוקרת את קובץ הסיפורים החדש של מיכל דורון שבו סיפורים הנובעים לדעתה מההיכרות העמוקה של המחברת עם נפש האדם.

המערכת

כריכה קדמית של ״מעבר לגבעות החשופות״ ספרה של מיכל דורון

מעבר לגבעות החשופות מאת מיכל דורון, הוצאת חדרים, 2022

קובץ סיפורים מפתיע המותיר לאחר קריאתו מחשבות ותהיות רבות אודות הנפש ועד כמה היא יכולה לשאת, להכיל – עושר בלתי נדלה של חומרי יצירה היוליים. מן העושר הזה מיכל דורון רוקחת 25 סיפורים יפים החוקרים, חותרים, מעמיקים, ונוברים בנפש ללא לאות. מפרקים את נדבכיה לגורמים מרתקים, ומחברים אותם מחדש או מותירים אותם מפורקים. זה גורלם של גיבורי הספר שהיא בודה בדמיונה בחמלה, בהתחשבות, אך גם ללא משוא פנים. ממוססת אותם עד דק, מסובבת את הנפשות, ומעמיקה לתוכן. היא אינה מניחה להן, ואף לא לקורא, הנשאב אל עולמם, מסתחרר, וחווה עימם את תהפוכות גורלם, תשוקותיהם, ומשאות נפשם, המתוקים המרים. את יצירי דמיונם, רצונותיהם הכמוסים, בכיים, דכיים, ייאושם, בדידותם, אך גם תקוותיהם ושמחותיהם. שכן, גיבורי הספר משתוקקים אל אושר, ולו מעט, והם זוכים בו לעיתים, אך לא לפני שחוו את יד הגורל, מכאובי הנפש, ולעיתים את המפגשים האנושיים שלעיתים נטרפים.

הגיבורים בספר מלאי ניגודים, ומיכל הופכת אותם כמו כפפה על יד, ומגלה צפונות מפתיעות, כואבות, כמוסות, ולעיתים אפלות. ובכל זאת כל כך אנושיים הם ומכמירים. בטוחני שכל מי שיקרא בספר יצלול לכל אחד מ-25 הסיפורים, וימצא משהו ממנו בתוכו, או חוויה מרטיטה מחייו, ואולי ילחש אל תוך שפמו – היא כתבה עלי…

הסיפורים בספר מתגלגלים בזה אחר זה, והם אכן חשופים ונחשפים כמו אותן גבעות הנישאות למרחוק והן כל כך חשופות שהכל מתגלה בהן. ומעבר להן – הנסתרות, שכן לא כל הגלוי גלוי והנסתר נסתר.

הסיפורים ברובם קצובים, ריתמיים, מתגלגלים, קצרים, ונדמה כאילו ניתן אפילו להלחין אותם. הם נקראים באחת ובשקיקה, כמו ממתק בפה, שאינך רוצה שיגמר ואתה משהה אותו על הלשון להוסיף וליהנות ממנו עוד טיפה מהמתיקות/המרירות/הכאב, לפני שתגיע אל ההפתעה או הפנץ’ ליין. כאלה אינם חסרים בספר, וזה גם כוחם של הסיפורים – משקלם הסגולי ועומקם. לכאורה ספר דק, צנוע, אבל כפי שאומרים הגודל אינו קובע, וספרה של מיכל מאשר את אמרת הרחוב השגורה ואף מעבר.

עמוס עוז בספרו “איך מתחילים סיפור” כותב ואף מדגים את תופעת המפץ הגדול בסיפורת, חוקר פתיחות סיפורים לסוגיהם, וממשיל אותם למפץ הגדול.

לעיתים סיפור נראה תחילה כדג רקק או כדג ממולא, וזה אך נדמה. כי הנה אתה מעמיק לתוכו ו…הפתעה… הוא מתגלה כלוויתן או כריש, מדגים את המשל בספר “מובי דיק” של מלוויל. דוגמא אחרת היא אחד מסיפוריו של דוסטוייבסקי אודות נפש רפה, המתוארת בראשית הסיפור כרפויה, שקטה, לכאורה שטחית וקלושה, אך רק למראית עין. אט אט מתגלית נפשו של הגיבור, והסיפור מקבל את ממדיו הספרותיים כפי שדוסטוייבסקי ידע ליצור.

כשקראתי את ספרה של מיכל דורון, צף ועלה במוחי המאמר הנפלא הזה של עמוס עוז. וככל שהתקדמתי בקריאתו והעמקתי חשתי שאני חותרת באוקיינוס ששתיקתו היא אך למראית עין, כמו האוקינוס השקט. כמי שהפליגה בו והיתה בליבו במשך כעשרה ימים בשהותי באיי גלפגוס, הכרתי את אופיו של האוקיינוס  הזה – מים רכים, תמימים, שוקטים, אך זרמיו התת קרקעיים שוקקים ועזים, שכן נפשו פנימה סוערה ומתנגשת. וגם אם בבוקר הפלגת בו והוא שקט ורוגע, אינך יודע אם תשוב ממנו ברדת החשכה, שאז נפשו פנימה מתהפכת עליך.

“מעבר לגבעות החשופות” השיב אותי אל המסע הזה, אחד ממסעותיי הרבים שהשפיעו עלי. כזה הוא הספר, שמצאתי בו את האוקיינוס הזה שלי.

“אישה כלואה”, מהסיפורים בספר, אודות אישה שלכאורה מאושרת, לכאורה חיה בטוב ומצאה את בחיר ליבה, אולי אמורה הייתה להיות מאושרת, אך היא למעשה כלואה בנפשה המתענה, כלואה בביתה, כלואה בידי בעלה הנוגס. וכשהיא נכלאת לבסוף בבית חולים פסיכיאטרי, היא למעשה יוצאת לחופשי: “…וכך הגעתי למחלקה, דווקא פה טוב לי, מתייחסים אליי יפה,…אני בטוחה  שהוא נתן לי כדורים שגרמו לי להלוצינציות…אתה יודע …האמת שפה נחמד להישאר, למה לי לשוב לביתי ושוב לחיות  בתוך הסיוט המתמשך…” (עמ’ 15).

כל כך אופייני הפאנץ’ ליין הזה ואחרים בסיפורי הספר, ותסמונת האוקיינוס השקט, שהלא צפוי רב על הצפוי: “….עשרים השנה האחרונות היו עבורי חור שחור. הימים הפכו להיות סדרת מטלות קשות ואפילו חיוכם של ילדיי הקטנים, הצעדים הראשונים ברגליהם הרכות…חשתי בתוך סרט אימה, מבוהלת עד בעתה…” (עמ’ 14).

מיכל דורון בדרכה המתוחכמת, וכמי שמכירה היטב את נפש האדם, יודעת להוביל את גיבוריה אל מרומים ותחתיות החיים, בחתרנות וחקירות אינסופיות אל נבכי נפשם של גיבוריה, ולוקחת אותם אל מחוזות האש, המים, הייאוש, התהום, ומאידך ההיחלצות והתקווה שמגיעים היישר מן הגבעות החשופות של החיים ובדידותם.

ניכר כי “מעבר לגבעות החשופות” נכתב בידי מי שמכירה היטב את נפש האדם על תהפוכותיה, סבלה, חרדותיה, כאביה, ושמחותיה. על כן הדמויות אמינות, ריאליסטיות, וממוקמות היטב על ציר עלילה מדויק, ועם זאת נעות הן ומתפתלות כבספירלה אינסופית. כזאת היא הנפש – ספירלה לאורכה נפרשים מחוזות, אפשרויות, ומרחבי עד.

בסיפור “הבן הטוב” שוב מתגלה היכולת ליצור פאנץ’ ליין במיטבו: “…שמעון החזן ואני בבית הכנסת ואנו נפגשים בסתר ומלטפים אחד את השני, לטיפות אלו עושות אותי מאושר לכמה רגעים…”

אני שבה אל מאמרו המכונן של עמוס עוז, דרך הסיפור הקסום בספר “נעלי לק אדומות”. סיפורה הטרגי של ילדה השבויה בפנטזיות של אימה ההופכת אותה לדורותי, הדמות מהקוסם מארץ עוץ. הילדה השבויה גדלה ככזאת גם כנערה וכאישה, נופלת לעולם של חזיונות ופנטזיות בדפוסים שהוטבעו בה, ומאבדת אחיזה במציאות.

כאן מיכל נוגעת בז’אנר קצת שונה. היא מפליגה אל הריאליזם הפנטסטי, אך אנו כל העת יודעים שיש לפנטזיה הזאת מסגרת מציאותית קשה. ושוב הפסיכולוגיה משחקת לידיה של מיכל. היא יודעת להפוך אותה לכלי לחפור ולהיבנות ממנו: “…ברחתי לארץ עוץ. גם דורותי לא הייתה מניחה לשום רופא בעולם לקחת ממנה את הצאצא של האריה טוב הלב.”

הסיפורים רבים בספר, על כן נוסעת אני ביניהם ועליהם כמו על מערכת כבישים מסועפת בעלת יציאות וכניסות רבות. אבל הסיפורים חזקים ממני, ואני נכנסת ולא יוצאת, ומוצאת עצמי “בדירת מסתור”, סיפור שבעיני הינו פרפראזה למשפט המכונן בסיפור (עמוד 28): “הפחדים הם בעלי ברית נאמנים, הם אינם נעלמים ותמיד כאשר קוראים להם מגיעים במהירות…”

זהו סיפורה של אישה המוצאת עצמה בתוך מערכת יחסים הרסנית. היא אינה מצליחה להיחלץ מתוכה, כמו מפני הפחדים המוכרים, וחוזרת לשם כמו ילדה מוכה אל ההורה המכה…באותה דירת מסתור שהיא  בעצם אולי צידה האפל של נפש הגיבורה: “… מיכאלה הביטה בו בפליאה ‘מעולם לא ציפיתי שתעזוב את אשתך, חלק גדול מהקשר שלנו בא במנות קטנות, ויש בו את הטעם האסור, זה סוד קסמו. אפילו לא שאלת אותי אם אני רוצה לחיות אתך’…” (עמ’ 31).

“מעבר לגבעות החשופות” הוא ספר של תעצומות רגשיות, הנעות בזרימות תת קרקעיות בתוך העלילות, ומיכל לא מניחה להן. כשהיא מעניקה לגיבוריה את העוצמות האלה היא כאילו אומרת, “עכשיו ישחקו הנערים לפני”. והם משחקים היטב.

 קצרה היריעה לכתוב על כל עשרות הסיפורים, שכולם יפים בעיני, ראויים ומומלצים.

 לא פחות ואולי אף יותר אהבתי את הסיפורים החותמים את הספר, שקרעו אותי והעבירו אותי באש ובמים: סיפורה של צעירה המתמודדת עם הפרעות אכילה; אישה המתאהבת באסיר “…רוצחים את אוהבת, מתבונן בי האסיר בזלזול. סתם גבר ישר שומר חוק לא עושה לך את זה?…אך אסביר שמרגע שראיתי את מיקי נקשרה  נפשי בנפשו לעד…” (עמ’ 65); אישה נאנסת, “…היא עמדה קפואה, בוהה בו, כשהוא פותח את מכנסיו, משכיב אותה בתקיפות על השולחן החום עמוס הניירות, מפסק את רגליה בכח. מאותו יום היא זוכרת את הכאבים…” (עמ’ 102).

על אלה ועל כולם מיכל דורון כותבת באמפתיה ואהבה, וניכר שהיא אוהבת את הגיבורים יצירי דמיונה. אף שהיא אוחזת בגרונם, עוקרת את ליבם ונפשם, בודקת אותם מתחת למיקרוסקופ, חוקרת אותם באיזמל, ואחר כך משיבה אותם למקומם בחמלה. שהרי החיים ממשיכים, ואף אני, וכבר אני ממתינה לקובץ הסיפורים הבא של מיכל דורון.

כריכה אחורית של ״מעבר לגבעות החשופות״ ספרה של מיכל דורון

קראו גם

סיפור של מיכל דורון על ימי הנאצים – לילה של בדולח

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

five × one =