לילה של בדולח

מיכל דורון, סופרת וגרפולוגית, פירסמה בימים אלו קובץ סיפורים חדש בשם מעבר לגבעות החשופות (הוצאת חדרים 2022).

מתוך קובץ זה הנה "הלילה הגורלי" סיפור מרשים, ויוצא דופן בספרות העברית, המסופר מנקודת מבטו של "הנאצי הרגיל ברחוב ", על "ליל הבדולח" שפתח את הפרעות האנטישמיות האלימות של הנאצים ביהודים ב-1938. סיפור מציג אפילו את בכירי הנאצים כסתם אנשים ולא כמפלצות אנטישמיות יוצאות דופן.

המערכת

אני עובד שנים לפחות שמונה עשרה שעות כל יום, מפגין נאמנות, ותמיד נמצא ליד הבוס כשהוא צריך את עזרתי. תמיד אני שם כשהוא זקוק לתמיכתי, גם בסופי שבוע ובחגים. מאז המלחמה אני ממשיך להיות חייל יעיל ובורג הולם במערכת המשומנת.    

כמה פעמים ניסיתי לדבר עם הבוס, כי מגיע לי להתקדם ולקבל שכר על שנות נאמנותי, אבל הוא מתעלם בעקביות מרמיזותיי.

הנס אומר לי שאני צריך לקחת את העניינים לידיים ולחכות לשעת כושר. "שעות כאלו לא חסרות", אומר הנס, "רק צריך להיות ערניים במיוחד".

אתמול הייתה ארוחת ערב חגיגית לכל הקצינים: נאומים, מוסיקה, ואוכל כיד המלך.

ישבתי קרוב לבוס, והרעפתי עליו מחמאות, אני יודע שזה עובד. שתינו יין בלי סוף וכולנו הרגשנו גאווה לאומית ושמחה. לפתע הגיע טלפון מקו המבצעים, ואחד הקצינים ניגש לענות. הוא הגיע בפנים חתומות לשולחן של הבוס, ואמר בצורה לאקונית: "השגריר בפריס נרצח הערב".

"מי רצח"? שאלו, "נער יהודי בן שבע עשרה בשם הרשל גרינשפן".

השתררה דממה, אני ידעתי: מותו של השגריר הוא המפתח שלי לקידום. הרגשתי איך ליבי דופק בפראות. הבוס שתוי, טוב שאני דאגתי להיות פיכח. זה כלל שלמדתי בכל השנים הללו, תמיד להיות בשליטה. אירינה קוראת לי "קונטרול פריק", ותמיד מנסה לבדוק את נקודות התורפה שלי. אין כאלו, אני אומר לה, אימנתי את עצמי, יש לי כושר נפשי קרבי. כל חלקיק בליבי אני מאמן וכל איברי גופי צייתנים.      

"זה אות מלמעלה", אני אומר לבוס בטון החלטי. "צריך להראות לכל הרוצחים האלה מי אנחנו". "איזה רוצחים", ממלמלים האחרים מסביב לשולחן,

"'היהודים", אני משווה לקולי טון זועם עד כי עיניהם מושפלות, "בעיקר היינריך הבן זונה הגאוותן הזה", שיושב נכלם מבושה.

הבוס מתבונן בי קצת מופתע מהתקיפות בקולי, ואני ממשיך, תופס את הרגע הנדיר הזה, ויודע שאותה הזדמנות לעולם לא תחזור, עליי לנצל אותה במלואה.

"אנחנו עדינים איתם, צריך לסלק אותם מכאן, בגללם הכלכלה נפגעה, הם לקחו לנו את כל המשרות, השתלטו על הכלכלה, הידיים המזוהמות שלהם בכל פינה טובה, שמעת שאוטו התאהב ביהודייה ועזב את אשתו? היא כישפה אותו".

"מה אתה מציע?", שואל אותי פרידריך. "פעולה קיצונית היום בלילה, שיידעו הנבלות האלה שאנחנו לא נשתוק. אנו נצא בהודעה לכל היחידות על פעולה קיצונית". "אנו לא יכולים עדיין לתת הוראה לאלימות למשטרה, אנו רק חמש שנים בשלטון ועדיין מעמדנו לא לגמרי אוטונומי", מקשה פרידריך.

הבוס מתבונן בי קצת שתוי, אווה רומזת לו שכבר יעלה לחדרה, ואני יודע שאסור לי לאכזב אותו. "אני אצא בהודעה לא רשמית שמצד אחד תקרא לכל הכנופיות להסתער על הנבלות, ומצד שני יידעו שהמשטרה לא ממש מעורבת בעניין".  

"אנא הנח לי לנאום", אני פונה לבוס, "לא תצטער". הוא מתבונן בי ואני בליבי כה שמח ששתה כוסות יין רבות, מהנהן, ואומר בשקט אך בנימה חדה כסכין, "שלא אצטער על ההזדמנות הזאת שנתתי לך".

"לא תצטער", אני אומר ומתבונן ישירות בעיניו הנוקבות, גרוני כמעט נחנק מהתרגשות, אך אני מסווה זאת בהנדת ראש ובחיוך. כבר למדתי שאסור להראות חולשה כלשהיא או התלבטות, רק נחישות. כמו צעצועי המלחמה שקניתי לארתור הקטן.

אני עולה לבמה, מסדר את המיקרופון ופונה לקצינים, אני יודע שמשדרים את נאומי בכל היחידות. אני מתחיל בתיאור רצח השגריר, מחכה קצת כדי ליצור מתח (כך קראתי בספר הדרכה לנאומים), וממשיך "הרוצח יהודי הן שבע עשרה שרצח אותו בדם קר. כך הם מחנכים את הילדים שלהם, לרצוח. הם רוצים להשמיד אותנו ולהשתלט על העולם. אנו צריכים להשמיד כל זרע יהודי". "אבל אנחנו מגבילים את צעדיהם", זורק לי הימלר. התולעת הזה רוצה להבטיח את עצמו, כי הוא אחראי לגזירות של היהודים. אני נועץ בו מבט חודר וצועק למיקרופון בכל חלל החדר "זה לא מספיק. אני קורא לכל הקבוצות, כל מה שתעשו הלילה הזה מותר לכם, לא תיעצרו. אתם יכולים להשחית רכוש של יהודים בכל בית, יש לכם את הלילה. זה יהיה לילה שייזכר בהיסטוריה". "צריך להתחיל לשרוף את הספרים שלהם", אני אומר בשקט, ודווקא רעיון זה מתקבל בהתלהבות רבה. הימלר רואה בזאת פעולה סימבולית מטאפורית להשמדת התרבות שלהם. למרות שלא התכוונתי למשמעות הזאת, אני מאשר, מהנהן, ומסיים את דבריי בקריאה לפיהרר שכבר עלה לחדרה של אווה.   

ירדתי מהבמה קצת רועד, לאחר מחיאות כפיים סוערות. המסיבה נגמרה ופנינו לביתנו. אירינה קיבלה את פניי וביחד חיכינו לסיקור האירועים.

היא יודעת כמוני שזה לילה גורלי עבורי ועבורה. אם הרבה כנופיות יישמעו לקריאה להשחית רכוש אני אקבל קידום וחיינו ישתנו, נעבור למגורי הקצינים הבכירים, אקבל הטבות וקרן פנסיה שמנה. בשעה שלוש בלילה מדווחים על לילה סוער, מדורות של ספרים בעברית, ניפוץ זכוכיות בכל מקום, ויריות. זוהי הצלחה חסרת תקדים.    

הכנופיות התגייסו במלואן. צריך לאתר מתוכם את המנהיגים, הם יהיו חיילים טובים, אני אדבר כבר עם אדולף.

 אלפי יהודים נורו למוות, ופרידריך הוציא הוראה לצוות על היהודונים הקטנים לדרוך על הזכוכיות יחפים, "הם לא בני אדם זה לא יכאב להם", אמר.

פרידריך תמיד היה דרמטי, אבל כאן נתתי לו את הבמה, למרות שאני הבמאי של המבצע הזה.

בשש בבוקר אני מקבל הודעה שהשטח טוהר מאלפי יהודים ואלפים נשלחו למחנות ריכוז. שם צריך לחשוב על פיתרון, פיתרון סופי. אירינה מתבוננת בי בגאווה, אני מחכה לטלפון, הוא מגיע, הפיהרר אומר לי "כל הכבוד", ניפגש מחר לארוחת צהריים במגורי הקצינים.

אני מודה לו ואירינה מחבקת אותי וממלמלת "אתה רואה כמה אתה מוצלח יוזף. עכשיו כולם יידעו מי זה יוזף גבלס".

אני חש את דפיקות הלב הולמות בחזי. אימי הייתה כה גאה לו הייתה רואה את מעמדי הרם כעת. צלצול טלפון הגיע, בוודאי עוד ברכות, הפטירה אירינה. אחזתי בשפופרת, עטור ניצחון.   

 "יוזף אני צריך טובה, ניפצו לי את הבית ולקחו את שרה אשתי", חיים לוין, הרופא היהודי, לוחש בטלפון ומפריע לי לחגוג ביום נצחוני, "אנא אל תשכח שנלחמתי עם אביך ב-1914 וקיבלתי אות הצטיינות במלחמה בהגנה על מולדתנו גרמניה, אל תשכח שהצלתי את חייך כשטיפלתי בך במסירות אחרי שנפצעת".

 אני שותק, נושם עמוק, ומנתק את הטלפון. אני לא יכול לעצור את הקידום שלי, יש לי משפחה שאני צריך לדאוג לה. אני גם לא בטוח שהוא הציל אותי, הוא בטח משקר כמו כל היהודים המסריחים האלה. אנו חיילים ויש לנו פקודות. זה הכל. ואני קצין מצטיין למולדת גרמניה ולפיהרר.  

שנים אחר כך יגידו שקראו ללילה הזה "ליל הבדולח", הוא התחיל את השואה.

ואז אני חושב בכעס: "שטויות, כל עניין השואה הזה, זה הרי שקר, עוד המצאה של היהודונים".  

  

קיראו עוד :

הנאצי המטורף מכולם -ניתוח של הסיפור "לילה של בדולח" מאת ד"ר אלי אשד