א.ב.יהושע בקורס ספרות ורפואה 2020
א.ב.יהושע בקורס ספרות ורפואה 2020

“אני מקווה שכאשר תהיו רופאים תזכרו אותי ותשמרו לי את המיטה ליד החלון”, כך נהג הסופר א.ב. יהושע לבקש, דרך היתול, מתלמידי קורס ספרות ורפואה החל משנת 2010 – שנת ייסודו של הקורס על ידי בפקולטה לרפואה באוניברסיטת תל-אביב – וכך חזר ובקש מדי שנה במסגרת הרצאתו הקבועה בקורס עד שלא היה יכול עוד.

את הסופר א.ב. יהושע, המכונה “בולי”, הכרתי לפני שנים רבות, עת הזמנתי אותו לקחת חלק באופן קבוע בשיעורי קורס ספרות ורפואה שאני מנהלת עד היום. אני נזכרת בשיחותינו על אודות הקורס כאשר הוא הבין את הערך שבתוכנית והיה נלהב מאוד לקחת בו חלק. הוא הסכים עמי ששיוך לימודי הרפואה לתחום נרחב יותר של ההשכלה הכללית, ובכלל זה מפגש הסטודנטים עם סופרים משוררים והוגי דעות מחד גיסא, ועם רופאים בכירים ומדענים מאידך גיסא, יחד עם העיסוק האקטיבי בטקסטים יצירתיים, על ההתמודדות עם הגלוי והסמוי שבהם, ועידודם לכתוב בעצמם, ישכלל אצל הרופאים לעתיד את דו־השיח האנושי, יעלה את קרנו של מקצוע הרפואה, ויפתח את הנחשפים אליו לעולם היצירה המרתק והרבגוני. הדגשתי שגירוי אינטלקטואלי זה ישמש עבורם מעין אתנחתא להרהור ולתהייה, לקתרזיס ולעשיית דין וחשבון עם העשייה הגדולה ועם הדרמה המתחוללת בנפשם, אם במודע או שלא במודע, עקב המפגש הצפוי והלא פשוט של רופא-חולה. “בולי” אהב מאוד את הסטודנטים וריתק אותם בהרצאותיו, והם החזירו לו אהבה. במיוחד זכורה לי הרצאתו יוצאת הדופן “מהי ספרות”, שעסקה בהגדרה מעניינת של יצירתיות, לא רק לגבי כתיבה וספרות אלא גם לגבי כל אחד מתחומי האמנות השונים כגון ציור, פיסול, והלחנה, תוך הדגשה של התחושה הסובייקטיבית שהיוצרים מצליחים לעורר בקהל המגיב אליהם.

לצפייה בהרצאת א.ב. יהושע בקורס ספרות ורפואה לחצו כאן.


ב-2016 יצאו לאור ארבעת הכרכים הראשונים של הסדרה פרי עטי “הרהורים על ספרות ורפואה-דילמות ביחסי רופא-חולה”. בפרק הראשון של כרך א’, העוסק בעולם הרפואה ביצירות סופרים, ניתחתי את עולם הרפואה בכמה מיצירותיו הנפלאות של א.ב. יהושע. התעמקתי ביצירות המופת שלו ובררתי מתוכן אחדות שנראו בעיני המתאימות ביותר לנושא הקשר שבין ספרות לרפואה.

המחקר, לעקוב אחר גישתו של א.ב. יהושע לנושאים שונים בעולם הרפואה, לא היה קל. שעות ארוכות התעמקתי בשורות הכתובות כבלש-חוקר המנסה לדלות מן הכתוב באילו מחלות הוא בוחר לעסוק, מה הוא חושב על דמותו של הרופא, על הטיפול הרפואי, כיצד הוא בוחן את החולים עצמם, ואת המטפלים, שביניהם נכללים גם קרובי משפחתם, כאשר הוא מרבה לנתח אותם מנקודת מבט פסיכולוגיסטית. כיצד דמויות החולים שביצירותיו מתמודדות עם מחלותיהן, כיצד מתבטאת בכתביו האינטראקציה רופא-חולה, וכיצד הוא מתמודד עם המוות.

אביא בהמשך קטעים מהמחקר כפי שפורסמו בספריי.

יחסו של א.ב. יהושע למחלת הקצרת בספרו “הכלה המשחררת”


הקצרת היא מחלת ריאות חסימתית, כרונית והתקפית שמקורה בגורמים סביבתיים וגנטיים. התקפי הקצרת קשורים לגורמי סיכון שונים, וביניהם תגובות אלרגיות לאלרגנים שונים, זיהומים בדרכי הנשימה, עישון, התעמלות מאומצת וגם מתח נפשי.
א”ב יהושע קושר את המחלה ביצירתו “הכלה המשחררת” ליחסי הגומלין בין נפש לגוף, לרווח משני שתורמת המחלה לגיבוריו הפרופ’ קרלו טדסקי, חוקר בעל שם באקדמיה, מומחה לתולדות הים התיכון, ולרעייתו השנייה שהייתה תלמידתו באוניברסיטה.
כפי שמעיד על פרופ’ טדסקי תלמידו הוותיק פרופ’ ריבלין, המכיר את מהלך אשפוזיו של מורהו בבתי החולים השונים: “המחלה נועדה לשמר את הקשר בינו לבין אשתו השנייה, הצעירה ממנו בשנים רבות. המאבק להחזיק באשתו-תלמידתו שלא תעזוב אותו.” סיבה נוספת שמוצא ריבלין להתעסקותו בהתקפי הקצרת: “קרלו טדסקי הפראי הוא בעל טוב ודואג והוא יודע שרק מחלותיו יכולות להחזיק את אשתו שפויה ואיתנה במציאות הישראלית… בחו”ל הוא אף פעם לא חולה,” מעיד ריבלין.
גם לאשתו יש רווח משני מהמחלה: “היא זקוקה למחלות של בעלה ואפילו נהנית מהן.” הסיבה לכך נעוצה אולי ברצונה להתמודד עם החיים לצד בעל דומיננטי כדוגמת פרופ’ טדסקי: “לאחר שהתחברה אליו כאישה שנייה והחליטה לגונן על עצמה מפני גורלה של אשתו הראשונה (שיצאה מדעתה ואושפזה) בטיפוח מחלותיו של בעלה עז היצר.”
א”ב יהושע שם בפי גיבורו ריבלין הערות המדגישות את הביטוי הפסיכוסומטי של התקפי הקצרת של פרופ’ טדסקי, מורו הנערץ. כשמספרים לריבלין על כך שטדסקי איבד את הכרתו בשל התקפי הקצרת ואושפז הוא מגיב בסרקזם: “בדיוק כך בלי הכרה הוא שכב באפריל 92 וזה לא הפריע לו להתנער ולתת את הרצאת הפתיחה בקורס גדול במרכז דיין על טורקיה והערבים. וגם בפברואר 1994 הוא אושפז במצב קשה וארבעה ימים שלמים היה מחוץ לעולם אבל לא שכח להתעורר בזמן ולנסוע לארבעה חודשי שבתון בפרינסטון.
הוא בילה את הלילה בחדר המיון של רמב”ם אבל טס משם בבוקר ישר למרכז האקדמי בקהיר. לפני שבועיים הוא חזר מטיול בארץ האש בארגנטינה ושם לא היה עולה על דעתו לאבד את הכרתו”.
הוא אף מכנה את טדסקי “החולה המדומה” וכך אומר ריבלין: “שגם בלי דאגה אמיתית לחולה המדומה החליט להקדים את צאתו ויעלה לירושלים (לבקרו) לזרז את התעוררותו של חסר ההכרה… ואם יתעקש החולה לדבוק בחוסר הכרתו – מי יזקוף לזכותו את הביקור?”

יש לציין כי בהגדרה הרשמית של החברה האמריקאית למחלות ריאה American Thoracic Society נקבע כי “קוצר נשימה הוא מונח המאפיין חוויה סובייקטיבית של אי נוחות בנשימה, המורכבת מתחושות מובדלות איכותית השונות בעוצמתן. החוויה מופקת מיחסי גומלין בין גורמים פיזיולוגיים, פסיכולוגיים, סוציאליים, וסביבתיים מרובים, שיכולים לגרום לתגובות פיזיולוגיות והתנהגותיות משניות” ( Am J Respir Crit Care Med 1999;159:321-340).
חולים המתלוננים על קוצר נשימה כרוני, עם קוצר נשימה שנותר ללא הסבר לאחר בירור מעמיק, מוגדרים כלוקים בקוצר נשימה פסיכוגני (מלחץ) או בקוצר נשימה לא מוסבר.
מחקרם של דרור וינר, פלטיאל וינר, ומרינלה בקרמן מהמחלקה לרפואה פנימית א’, מרכז רפואי “הלל יפה” חדרה נעשה במטרה להעריך את ההסתמנות הקלינית של חולים עם קוצר נשימה פסיכוגני ואת מצב החרדה שלהם, וכן אם קוצר הנשימה שבו הם לוקים קשור לתפיסת קוצר נשימה מוגברת ביחס לתפיסת קוצר הנשימה הנורמלית. הם גייסו למחקרם 46 חולים שהתלוננו על קוצר נשימה מתמשך ללא סיבה ברורה לקוצר נשימה זה למרות בירור מקיף. בוצעה הערכה של תפיסת קוצר הנשימה ומצב החרדה באמצעות שאלון. החוקרים מציינים שכאשר ההערכה הראשונית לסיבה אורגנית לקוצר נשימה מפורשת כשלילית, האבחנה של קוצר נשימה פסיכוגני יכולה להסתמך על התסמינים: קוצר נשימה שאינו קשור למאמץ, קשיים במילוי הריאה, הצורך בנשימת אתנחתא מדי פעם ו/או בפיהוק על מנת שיוכלו למלא את הריאה, ללא פעולות אבחוניות נוספות שעלותן גבוהה. (לקוח מ”הרפואה”. כרך 153, חוברות 3-4, מרץ-אפריל 2014).

המחבר שם בפיו של פרופ’ ריבלין סברה שמחלת הקצרת מקורה נפשי בלבד: “יותר משנראה המלומד חסר הכרה, הוא נראה כמסרב לה… אם הולכים מרופא לרופא ומנסים כל מיני תרופות וטיפולים ולא יוצא מזה כלום כי אתם לא מספרים לרופאים את האמת: שהכול אצלו וגם אצלך נפשי לגמרי… רק נפשי”.
הסופר מתאר באירוניה ובביקורתיות את צורת אשפוזו של החולה בבית החולים:
“שוכב בעיניים עצומות, מחובר לשלוש אינפוזיות צבעוניות, לבוש פיג’מה משני חלקים שונים. על המכנסיים.. הפעורים באזור מבושיו התנוססו המילים: “ביקור חולים” אבל החולצה הייתה פרטית, שריד מפיג’מה ישנה המוכרת לו מביקוריו אצלו בבתי חולים אחרים.
הוא עמד וסקר בבחילה קלה את הסימנים הצהבהבים המכוערים של מחטי האינפוזיות”.
בהמשך מתייחס הגיבור באירוניה גם לסימני מחלה אמיתיים של קצרת:”שיעוליו העזים מזכירים לפרופ’ ריבלין את השיעולים שהיו מזעזעים לפעמים את הסימפוזיונים של החברה המזרחית, במיוחד לאחר שהיה (טדסקי) מסיים את הרצאתו ועובר לשבת באולם כמאזין”.
בקטע אחר מתייחס המספר, פרופ’ ריבלין, שוב לסימנים אמיתיים של התקף קצרת: “הקצרת החריפה ניסתה בכל העת לחנוק אותו, ספק מעוררת ספק בולמת את הליחה שעולה ממעמקיו. אלמלא מסכת החמצן הכחולה, שהזרימה אוויר לריאותיו, היו פורצים ממנו שיעולים עזים. פרופ’ טדסקי עוצם את עיניו בכאב והשיעול התערבב בחמצן טרי. הוא פתח את כפתורי חולצתו וחשף חזה העולה ויורד כמפוח”.

במהלך אשפוזיו המרובים של פרופ’ טדסקי בבתי החולים מתפתחת מערכת התנהגותית בעלת דפוס קבוע הנלווית לאשפוז עצמו, לבדיקות הרופאים, ולטיפול הרפואי. הזוג טדסקי דואגים לידע את כל מכריהם, ובמהלך ביקוריהם טדסקי מניח לאשתו לתאר בפרטי פרטים את מחלתו, ורק עם סיום התיאור הוא נפנה לעסוק במאמרים הנוגעים למחקריו וגם נהנה להקשיב לרכילות הנוגעת לחבריו לעבודה במוסדות האקדמאיים. טדסקי מפיק איזושהי הנאה מהתגייסותה של רעייתו בתיאור מחלותיו: “והוא מעדיף שאשתו, אמרגנית חרוצה ונאמנה, תסקור בצבעוניות גלוית לב וחסרת רחמים את כל השתלשלות התחלואים ותקונן על עתיד חסר תקווה”.
המפגש עם בית החולים מעורר דחייה בא”ב יהושע כפי שמבטא גיבור הספר, פרופ’ ריבלין, את תחושותיו למראה גופו של המאושפז: “ובינתיים שטף תיאורי התחלואים ותוצאות בדיקות הדם והשתן ניגשה חנה טדסקי להסיר את הפוזמקאות מכפות רגליו של בעלה כדי להוכיח שמדובר גם על רקב חדש שהחל מתפשט בגופו… אלא שריבלין לא יכול היה לעמוד במראה ציפורניים צהובות ושבורות בכף רגל יבשה”.
לעתים קרובות שיחות החולים המאושפזים נוגעות לחולים אחרים ולמתים במחלקה שבה הם מאושפזים וכך “חנה טדסקי נזכרת בשמחת מתים חדשה (יורם, המחותן של ריבלין) שלילה שלם גסס בשבץ מוחי”.
הסופר מבטא יחס אירוני כלפי סידורי הנפטרים בבית החולים: “ואם קשה להתחקות בבית חולים גדול זה אחר עקבותיהם של חולים רגילים והנה הנפטרים מותירים אחריהם שובל מסודר וענייני… יש משהו נכון ביחס הגלוי ואולי גם הגורלי של הפקידים כלפי המוות ובנכונותם לספק פרטים מלאים”.
לא פעם מוזכרת ביצירה אוזלת היד של הרופאים: “פרופ’ טדסקי עצמו הודיע בקול נכאים כי שוב התייאשו הרופאים מאִבחון מחלתו והם שולחים אותו הביתה על מנת שיגבש לעצמו טוב יותר את מצוקותיו”.
לעתים במחלות שמייחסים להן תגובות פסיכוסומטיות ישנה סכנה אמיתית של הזנחת המחלה וגרימת מותו של החולה: “מסתבר שמאחורי המחלות ההזויות ובהלת השווא אכן מסתתר מוות אמיתי.”
גם מותו של טדסקי מתפרש על ידי ריבלין כסיום מאבקו המתיש והמתמיד נגד סכנת נטישתו על ידי אשתו הצעירה ממנו בשנים רבות: “והמאבק להחזיק באשתו-תלמידתו שלא תעזוב אותו עד שהניף ממחטה לבנה שסימנה למוות שדלתו פתוחה.”

נחיתותו של החולה ביחס לרופא

ב”הכלה המשוחררת” מתוארת תחושת חוסר האונים של החולה הנתון לחסדו של מנתח העיניים, שאכן בכוחו להציל את הראייה. חגית, אחותו של ריבלין, מתוארת כך: “צנומה וקטנה היא שוכבת על הספה. מנורת השולחן שעל שולחנו של ראש המחלקה מזמזמת ומאירה את פניה. עיניה מכוסות ברטיות כהות כאילו היא מרחפת להנאתה בטיסה בין יבשתית… האישה הממתינה בודדה ומיואשת לגזר הדין של ראש המחלקה, מצפה שיסיים ניתוח ויבוא לבדוק אם ההלחמה אחר הצהרים בקרן הלייזר ובמכשיר ההקפאה עלתה יפה, ואם הרשתית במקומה, או שתידרש התערבות כירורגית נוספת כדי להציל את הראייה”.

בתיאור זה בא לידי ביטוי היחס האסימטרי שבין הרופא לחולה. בידי הרופא יתרון מכריע בכל הנוגע להכרת העובדות הרלבנטיות, כלומר יתרון בידע ובמיומנות מקצועית ובכוח להפעילם, בעוד החולה נזקק לו. לעתים תלותו של החולה היא מוחלטת, שכן היא נוגעת למצוקותיו הבסיסיות ביותר (מתוך “אתיקה ורפואה”, דוד הד, הוצאת משרד הביטחון, 1989.)

התייחסותו של א.ב. יהושע אל הרופא הערבי בספרו “מר מאני”

מר מאני מתאר ומדבר דרך חמש שיחות על תולדות ישראל, היישוב, והמאבקים, החל מ-1982 ואחורה בזמן עד 1848. זהו רומן היסטורי שהולך בכיוון הנגדי, מההווה לעבר. הוא כולל חמש שיחות, ובכל שיחה משתתפים שני אנשים שמדברים על מר מאני. הדינמיקה והלא-מודע של משפחה שלמה נחשפת דרך השיחות הללו. הן מעלות את המורכבות של הלא-מודע הבין דורי מההווה אל העבר. יש לרומן היכולת להפעיל את הקורא שצריך במובן מסוים להשלים את הפערים שבין השיחות ובתוכן.
לדברי א”ב יהושע, בספרו מר מאני הוא עוסק בזהות היהודית בדרכים ספרותיות. האידיאולוגיה נוכחת בבירור בתוך היצירה. גיליתי אותה במסגרת כתיבתי על הקשר בין הספרות לרפואה, ביחס בין הרופא הערבי למאושפזת היהודייה.
בספר מתאר הסופר נערה יהודייה שמגיעה בטעות להתאשפז בבית החולים הערבי “אוגוסטה ויקטוריה” שבירושלים, והוא מתעכב על היחס החשדני ההדדי המתרחש בין המאושפזת לרופא הערבי.
המבנה המרהיב של בית החולים מתואר בפי הגיבורה: “… ונכנסים שם לחצר פנימית ענקית, שיש בתוכה חורשה וספסלי אבן וגינות ומזרקות, והבניינים של בית החולים מסביב כמו כאלה שרואים בסרטים שהבריטים עושים בטלוויזיה על האימפריה שלהם בהודו או במצרים, עם מסדרונות ענקיים ושקטים, חדרים רחבים עם תקרות גבוהות, ויש מין הד רציני עולה מכל תנועה ומכל צעד של האנשים”.
דמותו של הרופא הערבי מצטייר בפי הגיבורה: “… עד שהאחות העירה אותי בנגיעה חזקה, והיה איתה עכשיו רופא צעיר וכהה פנים שמדבר קצת עברית, והוא כך, ביבושת, התחיל לחקור, וסיפרתי לו הכול.”
הרופא הערבי מצטייר כאדם סימפטי ומקצועי: “והוא הקשיב אבל לא נגע בי, גם לא רשם כלום, רק הקשיב, אבל מפעם לפעם היה כך מפסיק אותי בחצי רוגז חצי צחוק, אבל מניין לך בכלל שאת בהיריון? מי אמר לך?”
המאושפזת היהודייה חשה בנימת הריחוק שבינו לבינה: “וכל הזמן הוא תופס לו מרחק ממני, אפילו שלא היה איכפת לי שיבדוק אותי, הוא אפילו לא לקח את היד לבדוק את הדופק, כאילו ברור לו שבאתי ישראלית כך, אל בית החולים במזרח העיר רק כדי לעשות איזו פרובוקציה שעדיין לא ברורה לו, אבל הוא החליט להתרחק ממנה כמו שמתרחקים מאש.… כן, זה הכול… הוא צרר בכל-זאת את התחתונים בעיתון לקחת לבדיקה במעבדה, וחתך כך בגסות, יותר טוב שתחזרי לשם, והוא הניף יד כלפי מעלה בתנועה לא ברורה מערבה, אל אימא שלך, אל אבא שלך, לכי לקופת-חולים, יש לכם קופת-חולים, והוא שוב, אימא, חזר על המלה הזאת באיזו שנאה משונה, אימא, כאילו כל השנאה שלו לישראל מכוונת לקופת-חולים לא אפילו למוסד אלא למלה עצמה…”
בהמשך מפשירה החשדנות ההדדית והיחס ביניהם והופך כמעט ליחס רופא-חולה רגיל: “ואחר-כך התרכך קצת ואמר, שאם אני רוצה עוד קצת לנוח אצלם שעה או שעתיים אני יכולה… ואמר משהו בערבית לאחות, ויצאו שניהם, אבל לאחר זמן-מה חזרה עם ארוחת צהריים וגם זוג תחתונים של בית החולים להחלפה…”
גם המאושפזת היהודייה החלה לחוש בביטחון בבית החולים ותולה את הרצון להישאר שם עוד כדי שתוכל לצפות ממנו אל הנוף הנשקף מחלונותיו: “אבל למה היה לי למהר? וגם רציתי עוד לתת מנוחה, ובמיטה הזאת כבר הפקתי חום, ושם, דרך החלון המקומר עמד לו המדבר של הרי יהודה, עם הכתם הכחול הנהדר של ים המלח, וידעתי שבחיים שלי לא תזדמן לי עוד פעם נקודה כזו שממנה אפשר להשקיף על כל זה…
אבל פה אני שוכבת לי, אימא… מתחת לשמיכה וטובלת את העיניים במדבר כמו בבית, רק בתוספת הכחולה שהיינו חולמים עליה, ולפתע מופיע גם עדר, מלמטה, ממעלה הגבעה, עדר עצום של עיזים שחורות, בלי סוף, הרועה עצמו כבר נאבד בתוכם, זורמות ממש עד מתחת לחלון שלי ונעלמות מתחתיו כאילו נכנסות מתחת לבית החולים עצמו…”

מודגש בטקסט שהרופא הערבי נוהג על פי שבועת הרופא. שבועת הרופא המתבססת על שבועת היפוקרטס היא שבועה שמקבלים על עצמם מרבית הרופאים בתחילת דרכם. נהוג לומר את השבועה עם סיום הלימודים בבתי הספר לרפואה. השבועה נחשבת כבסיס לאתיקה הרפואית המודרנית, אולם היא לא מהווה מסמך משפטי מחייב. בשבועה מתחייב הרופא לנסות להציל חיים, לא לגרום נזק לחולה, לנהוג בטוהר מידות, לשמור על סודיות החולה, וכן לרפא כל אדם באשר הוא ללא אפליה: “ועזרתם לאדם החולה באשר הוא חולה, אם זר אם נכרי, אם אזרח נקלה ואם נכבד.”


על העולם הפסיכיאטרי: א.ב. יהושע מתוך “גירושים מאוחרים”


א.ב. יהושע מתאר את בתי החולים לפגועי נפש כנטועים בתוך טבע פסטורלי: “איני מכיר הרבה בתי מטורפים בארץ, אבל אם אשתגע, לכאן תכניסי אותי יעל.זה המקום. רחש מתוק של גלי הים, ביתנים לבנים נחמדים, דשאים מפוארים.
אחות בלבן פוסעת במהירות במשעול ונעלמת באחד הפתחים. ולפתע בעיקול, אני מוצא את עצמי מול משוגעי ענק, גוש אדם ומטאטא קש על כתפו. רופא צעיר שוכב על מיטה וזרועו על עיניו, נרדם לו בשקט בין המשוגעים”.
הוא מתאר את האמפתיה ושיתוף הפעולה בין הרופא המטפל לפגוע הנפש כשהרופא מצליח לחדור לעולמו הדמיוני ומדבר אליו בשפתו שלו: “די יחזקאל, מרגיע אותו הרופא שעודו שוכב, אולי תשב לכתוב מכתב לראש הממשלה, כבר מזמן לא כתבת לו, בוא תשב ליד השולחן, אני אתן לך נייר של בית-חולים. יחזקאל, בוא הנה – והרופא קם ממקומו ותופס את החולה, מחבק אותו בעוז”.
א.ב. יהושע מתאר את תחושת הפחד והסלידה שחש אדם המוגדר כנורמלי שנכנס לבקר במוסד הפסיכיאטרי: “למה אתה לא נכנס לשם? אני מעדיף שלא. אני לא אוהב מקומות כאלו. הם מאוסים עלי במיוחד. הייתה פעם שנכנסתי לשם, והחולים התחילו להיטפל אלי. קשה לי אפילו לעבור שם. לפעמים אני מפחד שלא יתנו לי לצאת משם.
מי? הרופאים, אני יודע, שטויות.. אבל מי יערוב לי שאיזה רעיון לא יכנס למוחם? יש ספר כזה של תומאס מאן, “הר הקסמים” על איזה בחור שבא לבקר את אחיו החולה בסנטוריום, ובסוף משאירים אותו שם, מגלים שגם הוא חולה. למה לי להסתבך? תמיד יכול להימצא איזה מטורף שיחליט שגם אני…”

המוות לפי א.ב. יהושע


המחלה העיקרית המופיעה במולכו היא סרטן השד בשלב הסופני שממנו סובלת אשתו של הגיבור. מדובר בחולה לאחר ניתוח כריתת שד וטיפול תרופתי, כאשר הגרורות כבר פשטו בגופה ואפסו סיכוייה להיוותר בחיים. טיפול בחולים סופניים מסוג זה הינו טיפול פליאטיבי בלבד שמטרתו לשפר את איכות חייו של החולה ושל בני משפחתו. הטיפול הפליאטיבי מתמקד בהקלה על התסמינים המטרידים את החולה.
הדגש ביצירה הוא על הכאב שממנו סובלת החולה ועל מאבקו של מולכו שנועד להפחית את הסבל עד כמה שניתן: “חושב היה ללא הרף על הכאב שלה, ואיך להרגיעו, מבוקר ועד ערב מקשיב לגוף הגדול המכורסם מן המחלה, המצולק מסכין המנתחים, נפוח מן הסמים, הגוף המפעפע בפרחי הרעל שלו.”
בניגוד להלכה התמטית, שהיא גישה דתית המשלימה עם קיומם של הייסורים והמוות, מציב הרב סולובייצ’יק את ההלכה הטופית-ריאלית, “הרואה את המוות כפגע נורא אשר לא ניתן לכרות עמו הסכם כלשהו ולא ניתן בשום פנים ואופן להתפייס עמו”. האתיקה של הייסורים, היא ההלכה הטופית-ריאלית, מציבה שלוש הנחות ותביעות אתיות להתמודדות זו: היא מכירה בקיומו של הרוע והיא שוללת אותו, היא דורשת מלחמה ברוע על ידי מדע הרפואה והיא נושאת תקווה משיחית למיגורו של הרוע העתיד לבוא (מתוך מאמרו של אבינועם רוזנק בספר “גופי הקרוע מלבלב” בעריכת יהושבע בנטוב, הוצאת כרמל, ירושלים.).

א”ב יהושע נוגע בספרו בנושא הטיפול בחולה הסופני, וברצוני להרחיב בנושא חשוב זה. יש כמה רגשות משותפים לכל החולים הסופניים, ביניהם חרדת נטישה, חשש להיות נטל על הסובבים אותו, החשש לאבד את הכבוד העצמי ואובדן שליטה. החולה הסופני מוצא עצמו מבודד מהחברה, ולא רק בשל תחושותיו אלה. גם הסביבה החברתית מתייחסת אליו כאילו הוא אשם. סוזן סונטג התייחסה לתחושת האשמה הזאת במאמרה על חולים סופניים וחולי איידס. בשעות קשות אלה מתעוררת השאלה היכן יהיה נכון ונוח יותר לחולה לסיים את חייו. לא לכל חולה יש אפשרות לסיים את חייו בביתו, בשל נסיבות חייו או בשל חוסר מסוגלות של בני משפחתו, ולא כל חולה מסכים לטיפול בבית. טיפול בחולה הסופני בביתו מעלה דילמות לא מועטות. משפחה המעוניינת ליטול על עצמה טיפול כזה חייבת לשאול את עצמה ראשית אם היא מסוגלת לעמוד בו. מאחר שהטיפול של החולה הסופני בביתו הנו משימה קשה המצריכה גיוס של כוחות פנימיים ותעצומות נפש להתמודדות, הן של המטופל והן של קרובי משפחתו, הרי שבמציאות היום-יומית רבים הם בני המשפחה שמשאירים את יקיריהם בעת גסיסתם בבית החולים או במחלקות ההוספיס.
שאלה אחרת היא אם יהיה זה נכון, בהתחשב במצבו הפיזי של החולה, לטפל בו בבית, או שמא עדיף שהטיפול יינתן בבית החולים או בהוספיס. אם ישנם ילדים צעירים במשפחה, עולה גם השאלה אם יהיה זה נכון לשתפם בתהליך הטיפול בבית וכיצד יש להסביר להם את המצב. לעתים מתעוררים חילוקי דעות בקרב בני המשפחה השונים באשר להסכמה לטיפול בבית.

במולכו ישנה הסכמה הן של החולה והן של בני משפחתה לטיפול בבית. היערכותו הפיזית של הגיבור בעת הטיפול באשתו הגוססת בביתם מסובכת לא פחות מזו הנפשית.
זה ייעודו בחודשים האחרונים, להקל על הכאב, גם ברגע אחרון זה, ולשם כך עומדים כאן לרשותו מיתקנים ומכשירים רבים, ידיות ומנופים, קביים וכיסא גלגלים, מיתקן לרחיצה ומאוורר, רפואות, סמים ומסיכת חמצן, כל בית החולים הקטן שנאסף כאן בחדר, והכל כדי להקל על הכאב, כדי שתצא הנשמה ברוך.
מולכו מביא לביתם מיטת חולים מיוחדת עבור אשתו, והוא ישן במיטה אחרת לידה. המיטה מתוארת כאן כמרכבה גדולה, והאסוציאציה שעולה במוחי היא שהמיטה כאן הוא מעין מרכבת אלים מיתולוגית שמתעתדת לעלות אל השמים.הגוף אשר מוטל היה כבר כמה שבועות על אותה מיטת חולים מיוחדת ומתוחכמת עם מזרן המים הרוטט, הניצבת כאן במרכז החדר, על מנופיה סורגיה וגלגליה, כמין מרכבה גדולה, בתקווה שאותה נסיעה אחרונה אכן תוכל להתרחש כאן בבית, ושכל הנוכחים, אמה וילדיה, בני-משפחה וידידים, והוא בראשם כמין מנהל כללי, יוכלו למחלה המשתוללת ויסיעו אותה בהשקט ובבטחה אל הסוף הבלתי-נמנע. הגיבור מגויס לחלוטין למטרת הטיפול באשתו, וכדי להדגיש את הרעיון המיטה מתוארת כ”מיטת-שדה של מפקד נאמן…” עליו לתכנן טבלת תרופות ולהקפיד לתת לה אותן בזמנים קצובים, להזריק לה זריקות מורפיום נגד כאבים, לרחוץ את גופה כרות השדיים ולנסות להאכילה, להשמיע לה מוזיקה שאהבה כאשר כבר אינה מסוגלת לקרוא, לווסת את ביקורי החברים כדי שיארחו לה לחברה מבלי שיכבידו עליה, וזאת בנוסף לטיפול השוטף בבית, בילדים ובאמה המבוגרת.
במקרים רבים דווקא ילדיו של החולה הסופני אינם מסוגלים להתקרב אליו ואכן גם בספר: “והבן הצעיר יצא סוף-סוף מחדרו, עובר ליד הפתח, מהסס, מפחד להיכנס, שואל אם צריכים אותו, אבל אביו שילח אותו למיטתו… והבת החיילת באה מן הבסיס, ישבה מעט ליד אמה, אבל לא יכלה להחזיק מעמד ופרשה לחדרה, ותלמיד הגימנסיה שהתכונן לבחינה בהיסטוריה נסגר מתחילת הערב בחדרו”.
ההתמודדות המטפל בחולה הסופני כוללת היבטים נפשיים אכזריים הנוגעים לשניהם: “מולכו התבונן בשקיקה בפניה הצוחקות וחשב, הרי הצחוק הזה הוא מתנה, מן השאול העליתי אותו, האם היא משערת היכן כבר הייתה, האם נשאר בה סימן או זיכרון. היא התווכחה אתו על משהו, והוא נהנה מאוד מן הוויכוח, הרי זה ויכוח עם המתים חשב”.
מסירותו של מולכו לרעייתו נמשכת לכל אורך העלילה. ברגעיה האחרונים הוא חש שעליו לגונן עליה כפי שמגוננים על תינוקת: “הוא ניגש להיטיב את שמיכותיה ואף החליט פתאום להעלות את הסורג הקטן שבצד המיטה, כאילו נעשתה פתאום תינוקת שעשוייה ליפול, ואז פרש לסלון, יושב שם על הספה באפילה, מזמין את המוות לקום ולהשלים את מלאכתו”.

חלק מהחולים הסופניים מפתחים כעס ואגרסיות כלפי הסביבה הקרובה ומקשים על מצבם הנפשי של בני משפחתם, וכתוצאה מכך גם מקשים על הטיפול בהם עצמם. יש להדגיש גם שזכותו החוקית של החולה היא להחליט לגבי הטיפול הרפואי בו, ועל הצוות הרפואי ועל בני משפחתו לכבד את רצונו במסגרת החוק.
אשתו של מולכו מקבלת את מחלתה ואת הטיפול בה בצורה רציונלית, בדומה להתייחסותה אל המוות. היא משתפת פעולה עם הרופאים ועם מולכו, נוטלת את הכדורים ומקבלת את זריקות המורפין להקלת הכאבים, מקבלת אורחים ליד מיטתה, מעסיקה את עצמה בקריאת ספרים, וכשמצבה מחמיר והיא איננה מסוגלת לקרוא עוד, היא מקשיבה למוזיקה האהובה עליה. היא אף מבקשת ממולכו שלאחר מותה יבנה לו חיים חדשים ויישא לו אישה אחרת, ובלבד שתהא זו אישה ללא ילדים כדי שתוכל להתרכז בו.
הרגע המפחיד ביותר הוא רגע המוות. יש משפחות שאינן מעוניינות כי שלב המוות יתרחש בבית. כיצד נראית בעיני המחבר, דרך עיניו של הגיבור שלו, החולה ברגעיה האחרונים?
“[היא] פתחה את עיניה, גדולות וכבדות וצהובות, עיני חיה עייפה שהברק האנושי נמוג מהן, ובתוכן כבר היתה התבוסה הסופית, לא הכעס גם לא הכאב, והוא חייך אליה, קורא בשמה, מבקש לעודד אותה כמו תמיד, אבל היא לא הגיבה, לראשונה גם לא הכירה אותו עוד, מבטה זרם ריק, לח וצהוב”.
ייתכן שתיאור צבע עיניה הצהובות נבחר באקראי וייתכן שיש לכך הסבר רפואי: צהבת בלחמיות עלולה להופיע במקרה של סרטן שד ובאופן לא שכיח (בדרך כלל סרטן השד שולח גרורות לעצמות ולריאות), כתוצאה מכך שהגרורות מגיעות לכבד וחוסמות את ניקוז המרה למעי, צבעי המרה עוברים לדם ומתפתחת צהבת חסימתית.
ההתייחסות אל המוות במולכו איננה פילוסופית. המוות מתואר כמוחשי מאוד. הסופר שם בפי גיבורו את דימויו של המוות: “כאותו כדור ברזל שחור ומחוספס שהיו מביאים לשיעורי התעמלות במגרש של הגימנסיה, כדי להדוף ולו גם למטרים ספורים מוות שכבר התגלגל לכאן לפני כמה ימים, רובץ דומם מתחת לאחד הרהיטים או לאחת המיטות.” הוא מפענח את רגע המוות, הסתלקותה של אשתו מן העולם, כ”ממשות ברורה, מלאה חיוניות, שיש בה לא רק מחשבה ורגש אלא גם אורות וקולות.”
המוות כאן הוא מאוד ריאליסטי, כאילו התאים את עצמו לתחושותיהם של מולכו ורעייתו, ואולי דרכן למה שחש המחבר עצמו: “הוא לא חשב על הישארות נפש, או על גלגול נשמה, בלבו הודה לה תמיד על שלא גררה אותו לסוג כזה של מחשבות מיסטיות; התוקפנות הטבעית והמרירות האינטלקטואלית שבתוכה טיאטאו כל הרהור אפל ולא רציונאלי”.
בתקופת התנ”ך האמינו אנשים דתיים כי אין חיים אחר המוות. החיים בעולם הבא הם המצאה מאוחרת המופיעה בתקופה שבה התגבשה התורה שבעל פה. המאמין החילוני מתייחס למוות כמכלול: מות הגוף וקץ הנשמה. עמדה זו מתאימה גם לתחושותי. המוות עבורי הוא התפוררות של החומר. הגוף חסר החיים הוא מצבור חומרים ואיברים שראוי לעשות בהם שימוש מועיל למדע או לצורך הצלת חיים אחרים באמצעות השתלה.

הרעיון הזה מנוסח כך: “ההכרה בסופיות החיים משחררת את האדם החילוני מחרדת החיים שלאחר המוות. הדתות המונותיאיסטיות, בעקבות הדתות הפגאניות, המציאו עולם דמיוני של עינויי גוף נצחיים שנועדו לרוב בני האדם שנולדו בחטא. מנהיגי דת שונים מרבים לתאר את הגיהינום הפיסי המחכה לנו בעולם הבא ולדבריהם רק מיעוט זעיר מתוכנו יזכה לחיות בגן עדן. הרמב”ם העניק איזושהי תקווה באומרו שהחיים לאחר המוות הם התמזגות של השכל האינדיבידואלי עם השכל העליון של החוכמה האלוהית. האמונה החילונית מציעה את הכרת ערך החיים בהווה ובחלק שהם לוקחים בחיים עתידיים של בני אדם אחרינו. דהינו הישארותם בחיים של בני אדם אחרים, אשר יבואו אחרינו מהם שיזכרו אותנו ואת מעשינו, מהם שיהנו מהם גם ללא דעת וייצרו סביבות חדשות וברירות חדשות. באופן זה המשכיות החיים האנושיים והחברתיים מסייעת לבני האדם לשנות ולדעת את מה שלא היה ידוע לפניהם.” (פרופ’ יעקב מלכין, מתוך הפרק “אמונה אתיאיסטית של יהודים וחילוניים” שהתפרסם בביטאון יהדות חופשית, גיליון 27-26, 2003.)

מעניין שאמה המבוגרת של אשתו המתה נראית לו כמין המשך לחיי אשתו: “ובעלה [של השכנה] עמד מוטרד, משוחח עם האם הזקנה שלא זזה ממקומה ליד המיטה, כמו היתה החלק החי של המתה שעדיין אפשר לנהל אתו משא ומתן.”
המוות צופן בחובו ניגודים, הוא רגע אינטימי מאוד אבל גם נבדל: “אבל כזה היה הרגע, לעולם לא תדע אותו, אף שמכל הרגעים שבעולם לא היה רגע ששייך לה יותר מרגע זה, אינטימי ונבדל, כאשר יד נעלמה הונפה ואמרה: עד כאן, ומכאן ואילך לא עוד!”
המוות הוא מכוער: “ומישהו מהידידים הסיר את הסדין מעל פניה והם נחשפו חיוורים ומכוערים באור החזק, ומולכו נתמלא כעס, זה לא, כמו בקרמלין, זה לא, רטן פתאום ומישהו שמע אותו ונבהל ומיד שבו וכיסו את פניה.”
המוות נראה לו מגעיל: “הוא לא שיער שהמוות יכול להיות לח כל-כך.”
הוא חש לעתים קרובות את המוות שמעמיד אותו במבחן: “ושהמוות, שנראה לו לפעמים כמו קרוב-רחוק לבוש שחורים שכבר יצא בדרכו אליהם, מתבונן בו מרחוק באהדה, עוקב בסתר אם עמד במבחן.” מאידך המוות גם מפחיד: “ופחד טמיר אחז בו למראה הסימן הדל והמופשט שפעם היה אשתו.”

הרב סולובייציק מתאר את “איש ההלכה” המתמודד עם אימת המוות. לדבריו היהדות רואה במוות גורם שלילי, וגילומו של יחס זה מתקיים במושג ההלכתי של ה”טומאה”. היהדות “מאסה במיתה, בכיליון, ובגוויעה ובחרה בחיים וקידשה אותם” (איש ההלכה: גלוי ונסתר, עמ’ 37-36.)

סולובייצ’יק מציע להתגבר על אימת המוות באמצעות כוחו של השכל המנתח את המציאות לקטגוריות הלכתיות מופשטות – המוות הופך למושא מחשבה שבשליטת האדם: “פעולת האובייקטיפיקציה כובשת את אימת המוות הסובייקטיבית”. הוא מביא לדוגמה את ר’ חיים מבריסק, שהיה מתעל את תחושת הפחד מהמוות אל לימוד אינטנסיבי של הלכות הקשורות בטומאת המת (אבינועם רוזנק “התמודדות עם הסבל והמוות בעקבות הרב סולובייצ’יק”, בספר “גופי הקרוע מלבלב” בעריכת יהושבע בנטוב, הוצאת כרמל, ירושלים.)

השקת הספר ״הרהורים על ספרות ורפואה״ בנוכחות א.ב.יהושע 2016
השקת הספר ״הרהורים על ספרות ורפואה דילמות ביחסי רופא-חולה״ בנוכחות א.ב.יהושע 2016

המוות כתהליך של שחרור

הרמב”ם במורה נבוכים מזהה את המוות עם שחרור. במולכו מופיע שחרורו של החולה מן הסבל ומן הכאבים, השחרור מן המחלה, ושחרורו של מולכו עצמו כבעל המטפל באשתו הגוססת מן הסבל, ומעולו של הטיפול שביצע ללא לאות ושתבע ממנו כוחות פיזיים ובעיקר כוחות נפשיים בלתי רגילים:
“ולפתע חשב בהתרגשות שלא רק היא אלא המחלה מתה. ופתאום היה לו זמן בשפע, ואז הבין כמה הרבתה המחלה להעסיק אותו, עד כמה מרובות היו השעות שבילה בשיחות עמה ועם המבקרים שלה, עד כמה העסיקו אותו העניינים המעשיים המתגלגלים בזה אחר זה, עד כמה היה דרוך יומם ולילה, עד כמה קשות היו ההכרעות, עד כמה היה מתוח מבפנים לקראת הבלתי-נודע אשר מזומן לו, בבוקר ובעת העבודה, בקשר הטלפוני ובשיחות הממושכות ביחידות עם הרופאים והאחיות.”

מולכו לא היה מעוניין בנוכחותם של רופאים ואחיות בסביבת החולה שלו ברגעיה האחרונים. הוא השלים עם מותה באופן מוחלט ולא עלה בדעתו להזמין אמבולנס ולנסות לבצע בה החיאה:
“ונוח היה לו מאוד שעכשיו רק הוא לבדו היה עמה, ער ושקט ומרוכז עד מאוד, ושאין אף אדם שמסיח את דעתו, או שצריך להתחלק עמו במחשבות, ובעיקר שאין לידו לא רופא ולא אחות, שהיו אולי כופים עליהם איזה מכשיר או תרופה.
וכשפסקה הנשימה היטיב את השמיכה, נשק קלות את מצחה, מריח את ריחה, מכבה את האור הקטן הנצחי לידה ופתח מיד את החלון, הנה את חופשיה, לחש, אבל בתוכו לא האמין בחירות הזאת, אלא רק באינות, ויצא מתוך צורך עמוק ודחוף אל המרפסת להסתכל בעולם.”

במקום אחר בספר חש הגיבור את תחושת השחרור, “עוד מעט גם הוא יהיה חופשי”. הגיבור מהרהר במוות וחושש מפני תחייה חדשה: “הגבול בין המוות לחיים חייב להיות מוחלט, כל חצייה חדשה מביאה לזעזוע עמוק, הרי אם אעמוד ואסתכל בחשיכה אדמה בליבי שהיא זעה, והוא עמד והסתכל, ונדמה היה לו שהבחין בתזוזה קלה, אבל הוא סירב בכל תוקף לתחייה חדשה.”
במקום אחר שוב מתואר המוות כהקלה, אך גם כתחילתה של תחושת בדידות מעיקה: “והוא צחק מופתע, ומותה נראה לו כפרץ של אור, אבל גם כמין איום אשר יכלא אותו כאן בבית לבדו.”
גם ילדיהם של מולכו ורעייתו רוצים להשתחרר מהגסיסה האיומה של אימם, וכאשר היא מתה הם מפגינים תחושה של הקלה או רגיעה, בדומה לתחושותיהם של קרובי משפחה של חולים סופניים במציאות: “הבת פקחה לרגע את עיניה וראתה אותו, אבל הוא שתק והיא שבה לשנתה, והצעיר אפילו לא נע, ישן עמוקות. זה זמן רב שהם מוכנים למוות הזה, כמעט כועסים על כך שהוא מתמהמה.”

מולכו הזמין את הרופא כדי לקבוע את מות רעייתו, ותגובת הרופא מתוארת בטקסט כצירוף של אמירות שכלתניות, אוטומטיות וכמעט נטולות רגש – אופייני לתגובותיהם של רופאים החייבים לנתק עצמם באופן נפשי מסיטואציות מכאיבות שהם נתקלים בהן בעבודתם היום יומית:
“וכבר הרופא ואשתו צלצלו בדלת, חמורי-סבר, והרופא כאילו התעלם ממנו, ניגש ישר אל המתה, בדק אותה שעה ארוכה, כאילו עדיין יש ספק במותה, ומולכו נתקף לרגע חרדה שמא לא מתה אלא רק איבדה את הכרתה, כועס בלבו על הרופא שכאילו מחשיד אותו במשהו. אבל לבסוף נסתיימה הבדיקה ובעדינות כיסה הרופא את פניה בסדין. ומולכו קרב עכשיו אל המיטה וסיפר לו את סיפור הסוף… והרופא הקשיב, אחר טילפן לבית החולים להזמין אמבולנס”.

תגובותיהן של הבריות למות מכריהן נראות לעתים מוגזמות, והן מבטאות את הקתרזיס העצמי שלהן: “וכבר נכנסו לבית כמה שכנים, לבושים בבגדים חמים, ונישקו את מולכו, והוא תהה שהנה עכשיו מתחילים לנשק אותו, נשים מחבקות ומנשקות אותו, ואחת השכנות אף בכתה מאוד, הרי בסך-הכל היו אומרות שלום במדרגות ומשוחחות קצת, ועכשיו מיררה בבכי, מנצלת את המתה השוכבת לפניה לצורך בכיה פרטית עזה עם שחר”.
תגובת האנשים למות אדם משתנה בהתאם למנהגי החברה והתרבות שבה הם חיים. בספרו של א”ב יהושע השיבה מהודו מתוארת ההתייחסות למוות בצורה שונה לגמרי: “הבחנתי לתדהמתי שגוויית המת, המונחת ליד המוקד עטופה וממתינה לשריפתה, עדיין אינה מת גמור, אלא חולה אנוש, או אפילו גוסס, שמן הסתם גררוהו לכאן להישרף במקום הנכון. מפעם לפעם היה מישהו רוכן לבדוק אותו, ללטפו, אף ללחוש לו, לעודד אותו בתקוות האש המייחלת”.
ושוב במולכו, האנשים מנסים לעודד את רוחו בדרכים שונות: “מספרים לו, כדי לעודד את רוחו, על מקרי סרטן חדשים בעיר, על מתים וגוססים, שעל חלקם כבר ידע לפניהם, כי ראה אותם חולפים מבוהלים בתחילת מחלתם במחלקה האונקולוגית ברמב”ם, וחש היטב שהאנשים מתקשים עדיין להחליט אם הוא מסכן או מאושר, מבררים שוב ושוב מתי אירע המוות בדיוק, ומתפלאים שלא עברה עדיין שנה”.
לעתים חש בן הזוג הנותר לבדו תחושת אשם: “והוא כבר נבהל על שהסגיר את הסיפור, כאילו הוא אכן הזמין בסתר את הטלפון הזה, וכל הטיפול המסור במשך השנים הארוכות נמחק במחי אחד, ואשה נסערת ומלאת חימה זו מסתכלת בו כבר באי-אמון כאילו הרג את אשתו”.
לאחר המוות חש מולכו ריקנות. חייו נראים לו חסרי משמעות: “עדיין היה מחפש את תכלית היום, את סיבתו העמוקה. בתקופת המחלה היה כל יום נבחן בהתמודדות מתמדת, וגם המוות היה תכלית. ואילו עכשיו, לאחר ארוחת הצהריים, כשהמטבח נקי והבית מסודר, הייתה מחצית היום פרושה לפניו ומבקשת איזו תכלית”.
מולכו חש כגיבור של דרמה שהסתיימה, והבדידות החלה אופפת אותו: “הוא היה גיבור של דרמה, מסתובב על במה שבמרכזה מיטה גדולה, דרמה שבה מילא תפקיד מרכזי, לוחש, צועק ובוכה, כי הצליחה להביא אותו להתייפחויות. הוא החל מתגעגע לימים ההם שחלפו, והגעגועים מילאו את לבו בחום. כי הנה עכשיו נגמר הכל, התפאורה סולקה, קהל הידידים עזב את האולם, ואפילו הבמה הפכה לגל של קרשים, והזמן נפתח לפניו שומם ומייגע ככביש בערבה מואר בזוהר צהבהב”.
זה שנים שמולכו לא סבל ממחלת חום, אולם לאחר מות אשתו הוא חש מין התפנקות בתוך המחלה שתקפה אותו לפתע. יחסי נפש-גוף באים לידי ביטוי במחלות שונות וגם במקרה זה, כאשר המתח הרב שעובר אדם תוך כדי סבל נפשי ממושך שמתפוגג לפתע, עשוי להמיר עצמו לתגובת הגוף: “בערב חש בגופו ועיניו צרבו, וכאשר האזין היטב לעצמו גילה גם כאבים שזחלו בגב, ולאחר החדשות עלה על משכבו, מדד את החום וגילה להפתעתו שחומו גבוה, וניצנצה בו שימחה קלה אבל גם בהלה, בשנים האחרונות לא היה לו מעולם חום. והנה עכשיו, בבת-אחת, חום של ממש, חום בטוח, כמו של ילד קטן”.
נראה שלאחר שנים של טיפול באשתו, עם מותה מרשה מולכו לעצמו במודע להיות חולה, “כעובר חלש התכסה מתחת לשמיכות”.
מולכו, אדם רציונלי וחזק אופי, מנסה לחזור אל החיים הרגילים ואף מנסה למצוא לו בת זוג. מעניין שגם ביחסים עם נשים אחרות המופיעות בחייו לאחר מות רעייתו הוא נוטל על עצמו לטפל בהן. ייתכן שתכונה זו טבועה באופיו, ואולי הוא אימץ אותה לאחר הטיפול רב השנים באשתו. כאשר הוא שוהה בבית מלון בברלין לצד היועצת המשפטית שהכיר במסגרת עבודתו, וזו מתייסרת בשל נקע בקרסול, הוא שב ונוטל על עצמו את המשימה המוכרת:
“עכשיו פשתה בתוך הנפיחות של הקרסול אדמומית רכה, הוא זיהה את הסימנים, המעקב אחר נפיחות הפך להיות מומחיות שלו בשנה האחרונה, הוא נגע קלות בכף הרגל, תוהה לרגע היכן מסתיימת העקמומיות של הטבע והיכן מתחילה הנפיחות החדשה.
תני לי לראות, בשנה האחרונה נהייתי חצי רופא. הוא הפך אותה על גבה, מוזר שהוא מתעסק כך באשה זרה לחלוטין, על גבה היה כתם כחול קלוש, הוא לחץ עליו בעדינות, מסתבר שהכאב פה איננו ממשי”.
ושוב מוצא עצמו מולכו מבקר בבית מרקחת בברלין, מתבונן בסביבה הנראית לו מוכרת, ומבטו פוגש בתרופת הטלווין נגד כאבים שנהג לתת לאשתו:
“אט-אט עבר בין הסלים והמדפים, בוחן את ערמות התרופות ומחפש תחבושת אלסטית, נהנה מן האווירה הלילית המיוחדת באולם הגדול… ולפתע זיהה קופסה מוכרת מאוד, היתה זו התרופה נגד כאבים שהצטברה אצלו, הנה היא שוב מונחת לתומה, בצבעיה הכחולים-לבנים, הוא הפך אותה בחיבה בידו, טלוין, ממש אותה קופסה בצלמה ובדמותה, ואף שעברו שבועות מעטים מאז נפטר מן המלאי שלו, חש בהתרגשות של פגישה עם מכר ותיק”.

סוגיות הקשורות במוות ב”השיבה מהודו” של א”ב יהושע

א”ב יהושע מהרהר בספריו במוות ברומנים הגדולים. במאה ה-18, ב”ייסורי ורתר הצעיר” לגתה, הגיבור מתאבד בשל אהבה נכזבת. ברומנים הגדולים של המאה ה-19, אישה מאבדת עצמה לדעת בשל אהבה נכזבת; אנה קרנינה, מדאם בובארי, ואפי ברייס של פונטנה. קסמה לו האפשרות לגרום לגיבור הרומן שלו במאה ה-20 לאבד עצמו לדעת, מכיוון שבתקופה זו לא נכתבו רומנים חשובים שבהם התאבד הגיבור.
וכך הוא תכנן “להרוג” ברומן את גיבורו בנג’י רובין, כשהוא מתאבד בשל אהבה נכזבת לאשתו של ד”ר לזר, שאף לאחר פטירת בעלה דוחה ביתר שאת את אהבתו. הסופר חשב שיקל עליו להתאבד מכיוון שברומן בנג’י משמש רופא מרדים, וחומרי ההרדמה הם בהישג ידו. אלא שלדברי הסופר גיבורו של הרומן התקומם נגדו ולא הרשה לו לאבד אותו למוות, והוא חש שאם יכפה עליו התאבדות, הדבר לא יתאים לאופיו כפי שהוא בנה אותו בכל מהלך הכתיבה. הוא טוען שלא הכניס בגיבור שלו מבעוד זמן תכונה של הרס עצמי.
יהושע אומר: “כשאתה בונה גיבור, אינך שולט עליו לגמרי, וכאשר אתה רגיש לאמינות הדברים שאתה כותב – הרי הגיבורים כפי שעוצבו בפרקים הראשונים מתחילים ללכת בעצמם ועל הסופר להתלוות אליהם”.
אולם יהושע צדק. תופעת התאבדות באמצעות הזרקת חומרי הרדמה שכיחה יותר בקרב הרופאים המרדימים:
“אלא ארון תכשירי ההרדמה, שאת רובם אני מכיר לא רק בשמותיהם ובפעולתם, אלא לפעמים גם בהרכב הפרמקולוגי שלהם. בגיחוך קל חשבתי עכשיו על האחות הנאמנה שסירבה לתת לי ממדף התרופות שלה כדור קטן נגד חרדה, בעוד שכאן אני עומד לפני ארון מלא תכשירים יקרים ובעלי עוצמה, ובלי לשאול רשות מאף אחד, על דעת עצמי בלבד, אני יכול להכין לי קוקטייל זעיר, שאם אזריק אותו לתוך הווריד אזכה בתוך זמן קצר לתרדמה מושלמת; בלי תחושה, בלי הכרה, בלי נדודים, ובלי חלום. תרדמה ששום התפעמות לא תוכל להפסיקה”.
הסופר מרחיב בנושא הנגישות של המרדימים לחומרי הרדמה שהם יכולים להשתמש בהם לצרכים שונים:

“נקאש ואשתו בחנו אם אפשר להפוך את חומרי ההרדמה, האילחוש, הרפיית השרירים, שמשתמשים הם בחדר הניתוח, לקוקטיילים של תרופות הרגעה לשימוש יום יומי. ‘רק הרגעה?’ התעניינתי והגשתי ברצון למרת נקאש את הספלון שבידי לסיבוב נוסף של קפה בעל טעם עדין אבל לא-מוכר, ‘או יותר מזה?’ הם החליפו ביניהם מבטים, שוקלים אם אני ראוי לתשובה מלאה וכנה.
הם נזהרו, כמובן, מתשובה ברורה ומחייבת, אבל ניכר בהם שמאוד היו רוצים לתת לי רמז; שהסופניות של שניהם, למשל, תהיה מהירה ורכה, ובעיקר משוחררת מהחלטות שרירותיות של רופאים צדקניים, שמקדשים את סבל החיים. כדי לתת לי הוכחה מוחשית להצלחתם, נתנו בידי צנצנת קטנה עם כדורי-שינה אחדים, מפירות מעבדתם הביתית, שההבדל בינם לבין כדורי-שינה שרושמים רופאי משפחה אינו בחוזק השינה או במשך שלה, אלא במהירות שבה היא נופלת, ואולי גם בנעימות הסתלקותה עם היקיצה”.

מחקר חדש מגלה כי שיעור הרופאות המתאבדות הוא הגבוה ביותר ביחס למקצועות אחרים באוכלוסייה: יותר רופאות מתאבדות מאשר נשים שאינן רופאות. המחקר פורסם בגיליון האחרון של כתב העת הרפואי New England Journal of Medicine.
מהמחקר, שניתח 25 מחקרים מהשנים האחרונות, עולה כי בניגוד לאוכלוסייה הכללית שבה שיעור הגברים המתאבדים גבוה מזה של הנשים, ההתאבדויות בקרב הרופאות מתחילות כבר בבית הספר לרפואה, ממשיכות בתקופת ההתמחות, וגם לאחריה. עיבוד הנתונים מגלה כי רופאות מתאבדות ב-130% יותר מנשים שאינן רופאות, ורופאים מתאבדים בשיעור גבוה ב-40% מגברים שאינם רופאים.
הסיבות לכך, לטענת מחברי הדו”ח, הן לא מעטות: לחץ נפשי, שחיקה, שעות שינה מועטות, בידוד חברתי, שכר זעום, ואולי בעיקר – חוסר תמיכה נפשית. הגישה החופשית של הרופאים לתרופות מסייעת להם להצליח בתוכנית האובדנות: במרבית המקרים, מסתיים ניסיון האובדנות במוות של הרופא, לעומת שיעור ניסיונות ההתאבדות בקרב שאר האוכלוסייה, שמסתיימים ברוב המקרים בכישלון.
בעקבות פרסום המאמר, מנסים גורמים שונים בארצות הברית לעורר מודעות למצוקת הרופאים. מרכזים רפואיים רבים כבר החלו בתוכנית ייעוץ לרופאים, שתסייע להם בתמיכה נפשית ובעזרה במצוקותיהם. אבל נראה שרק מהלך דרסטי של הפחתה בעומס, בשעות העבודה המטורפות של הרופאים, וביחס האוכלוסייה למטפלים יביא לשינוי של ממש.
א”ב יהושע רומז ב”שיבה להודו” על שני נושאים רחבי יריעה הקשורים למוות. האחד קשור להתאבדות, והשני להמתת חסד, נושא שכרופאה עורר בי מחשבה הקשורה בקשר אסוציאטיבי לקטעים מספרו.

הוגה הדעות איוון איליץ’ (פילוסוף ואנרכיסט ממוצא אוסטרי, שרעיונותיו על סוגים שונים של סמכות מקצועית כגון חינוך, רפואה, עבודה, התפתחות כלכלית ומגדר התפרסמו באופן נרחב בשנות ה-70 של המאה ה-20), שכתב את “נקמת הרפואה” לפני כ-30 שנה, נחשב כמבקר החריף ביותר של הממסד הרפואי. לטענתו תהליך המדיקליזציה של החברה פוגעת ביכולותינו ובחירותנו לטפל בגוף. איליץ’ שולל את אשפוזם של הנוטים למות בבית החולים ומעדיף תמיכה חברתית לטיפול החולה הסופני בביתו.

איליץ’ המציא את המושג יטרוגנזיס: יטרוס – רופא, גנזיס – יצירה. יטרוגנזיס קליני – הכושר האורגני של הגוף להילחם במחלות הוחלף בטיפול מקצועי. ככל שנשתמש יותר בתרופות הדבר יביא ליותר חולי. יטרוגנזיס חברתי – הממסד הרפואי לקח מהציבור תרופות מקובלות שלא היו “רפואיות”, ועשה זאת גם כדי לחזק את מהימנותו. הערצת יתר לבית החולים גורמת להצפתו ולדלדול משאבים הכרחיים. יטרוגנזיס תרבותי – מערכת הבריאות מתישה את יכולת האנשים לסבול את מחלותיהם ויכולת ההתמודדות של האנשים נחלשת. בעבר הייתה משמעות תרבותית, למשל דתית, לסבל. התרבות שלנו כיום לא נותנת לנו כלים להתמודד עם סבל. החוסן המנטלי נפגע כתוצאה משימוש בתרופות. אי יכולת להשלים עם ייסורים או מוות. הדחקת העובדה שאנחנו בני חלוף.

אנטון צ’כוב הביע ב-1886 ביקורת דומה על הרופאים בסיפורו “הנזיר השחור” מפי גיבורו קוברין: “הרופאים וקרובי המשפחה טובי הלב יביאו בסופו של דבר לידי כך שהאנושות תיטמטם, הבינוניים יחשבו לגאונים והציביליזציה תאבד”.
אומר איוון איליץ’: “הרופאים באסכולה של היפוקרטס הושבעו להשיב את האיזון — או “הבריאות” — לגופם של החולים, אבל נאסר עליהם להשתמש באומנותם כנגד המוות. היה עליהם לקבל את סמכותו של הטבע לבטל את חוזה הריפוי שבין החולה לרופאו”….”כשהסימנים העידו שהחולה בחבלי גסיסה, “המסדרון שבין החיים למוות”, נדרש הרופא לפרוש ממיטת החולה שהפכה עתה לערש דווי. גם חבלי הלידה — ההתעוררות לחיים ברחם — וגם חבלי המוות — המאבק האישי למות — הגדירו את הגבולות של התחום המותר לעיסוק ברפואה. בימינו, הגבולות האלה נמחקו. במאה ה-20 הרופאים נתפסים כממונים על בחירת הדרך של כל אדם אשר, בגלל שהוכנס למעמד של חולה, איבד את סמכותו על עצמו. כיום מלמדים את הרופאים שהם אחראים על החיים החל מההפריה ועד לקציר האברים. הם הפכו למנהלים מקצועיים עבור החברה, לא של החולים אלא של החיים מהזרע ועד לגוויה. הרופאים הפכו לבירוקרטים של מערכת ניהול החיים מהרחם לקבר”.

השקת הספר הרמב״ם והרפואה א.ב.יהושע בין הדוברים 2020
השקת הספר הרמב״ם והרפואה א.ב.יהושע בין הדוברים 2020

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

תשע עשרה + חמש עשרה =