הנאצי המטורף מכולם: הסופרת מיכל דורון ונקודת המבט של הנאצי

ד"ר אלי אשד סוקר את הסיפור "הלילה הגורלי" של מיכל דורון, העוסק בשר התעמולה הנאצי יוזף גבלס, ומנסה לברר מה היו הסיבות לרשע ולטירוף הקיצוני של גבלס, אפילו יחסית לעמיתיו הנאציים?

מבוסס על הרצאה שניתנה באירוע השקה לספרה של מיכל דורון מעבר לגבעות החשופות (חדרים,2022), ואפשר לצפות בה בהסרטת האירוע כאן מהדקה ה-38

המערכת

בסיפורה "הלילה הגורלי" המופיע בקובץ הסיפורים מעבר לגבעות החשופות מיכל דורון מתארת דמויות שמתברר לנו בהדרגה שהן בכירי הנאצים גבלס, ועמיתיו, הימלר והאחרים, וכמובן הפיהרר עצמו.

את הסיפור אפשר לקרוא ב"יקום תרבות" כאן.

המספר הוא לא אחר מאשר שר התעמולה הנאצי יוזף גבלס. והוא מספר כיצד יזם את "ליל הבדולח" שעימו החלה הרדיפה השיטתית של היהודים בידי הנאצים. בסיפור היא מתארת את הפיכתו של גבלס לנאצי פנאטי-רצחני וליוזם "ליל הבדולח", הוא הלילה הגורלי.

מיכל דורון היא גרפולוגית, ולא מן הנמנע שלקראת כתיבת הסיפור קראה את כתב היד של גבלס, שאותו אפשר למצוא בקלות ביומניו שהשתמרו עד היום ויצאו לאור.

לילה של בדולח

אבל במציאות, גבלס לא תמיד היה כזה. ובכלל היו הבדלים בין בכירי הנאצים ובין דרגת האנטישמיות הרצחנית שלהם.

למשל, הרמן גרינג, 'מספר 2' של היטלר – שבהחלט היה אחראי לשואה, למרות שהכחיש זאת לימים במשפטי נירנברג, והיה זה שנתן את ההוראה הרשמית ליישום הפתרון הסופי – לא במיוחד שנא יהודים. הוא חשב כמו גנגסטר, שעבורו זה 'לא אישי' אלא רק 'עסקים'. אם חשב שיש בזה צורך או תועלת אישית, תמיד היה מוכן להציל יהודי או שניים.

שר החימוש שפאר לא שנא יהודים במיוחד או בכלל. נכון הוא כי שלח אלפים מהם למות כעבדים במפעלי החימוש של גרמניה, אבל המאבק ביהודים עבורו היה אמצעי לקידום ותו-לא.

ריינהרד היידריך, האחראי הישיר לפתרון הסופי, ושבו חשדו שהוא ממוצא יהודי, כנראה רצח מתוך ההנאה שבשליטה, ולא משנאה מיוחדת וספציפית ליהודים.

לעומתם, היינריך הימלר, ראש האס אס, בהחלט שנא יהודים, והאמין באמת ובתמים שהוא עושה שירות לאנושות בכך שהוא מנקה את כדור הארץ מהיהודים.

נשאלת כמובן השאלה הגדולה: מיהו היותר מנוול? זה שבאמת האמין שיש לנקות את העולם מהיהודים, או אלה שכלל לא היה אכפת להם מיהו הנפגע כל זמן שהם מתקדמים?

ועוד נקודה מעניינת. כל האנשים האלה, כולל אפילו הימלר, לא היו מוכנים 'ללכת עד הסוף' עם רצח היהודים.

בסוף המלחמה, אפילו הימלר הפנאטי היה מעורב בפעולות להצלת יהודים, כדי להציל בכך את חייו. וכל השאר כנראה היו מוכנים להציל יהודים בודדים אם זה שירת את מטרותיהם.

ואחר כך, כידוע, כל בכיריו של היטלר ששרדו הכחישו כל קשר למעשי הרצח, כפי שעשה למשל גרינג במשפטי נירנברג, וכפי עשה שפאר, שטען כל חייו שבעצם לא ידע על הרציחות, אם כי הודה שהיה צריך לדעת עליהם (וכמובן שיקר כל הזמן), כפי שטען גם אייכמן כאשר נחקר בידי הישראלים ובמשפטו, למרות שכמה שנים קודם לכן הודה בכך בהנאה בהרצאות שלו בפני נאצים בארגנטינה.

כולם חוץ מאחד.

ידוע כי מכולם, גבלס היה הקיצוני ביותר. הוא ואשתו לא העלו על דעתם להימלט ולנסות להציל את חייהם. הם נשארו עד הסוף בבונקר עם היטלר, ולאחר מות הפיהרר רצחו את ששת ילדיהם. ולאחר מכן התאבדו. הם לא היו מוכנים לחיות בעולם שלאחר הנאציזם.

אף מנהיג נאצי אחר לא הגיע לקיצוניות הזאת.

היו מנהיגים נאצים נוספים שהתאבדו, אבל פרט כמובן להיטלר עצמו, שהתאבד ביחד עם אשתו, אף אחד מהם לא לקח עימו גם את בני משפחתו.

מדוע גבלס?

זה נעשה מוזר עוד יותר כשאנו בודקים את יומניו. אנו מגלים, להפתעתנו, שבראשית שנות העשרים, כשהנאציזם עוד היה רק קבוצה קטנה, גבלס לא היה אנטישמי בצורה בולטת. הוא היה אינטלקטואל רגיל, ללא אובססיה מיוחדת כלפי יהודים.

אשתו לעתיד מגדה אף הייתה פרו-ציונית. יש להניח שהיא בכלל הייתה ממוצא יהודי, אביה החורג היהודי היה כנראה אביה האמיתי.

ידוע שהיא הייתה במשך תקופה המאהבת של המנהיג הציוני חיים ארלוזורוב, ואפילו שקלה לעלות לארץ ישראל. כתוצאה, לימים נוצרה תאוריית הקונספירציה שגבלס ואשתו, ואולי אשתו לבדה, הם שהיו האחראים לרצח חיים ארלוזורוב, כדי להסתיר עובדה זאת.

אז איך השניים האלה הפכו לנאצים המטורפים מכולם?

אני מעריך שזה בגלל העובדה שגבלס היה קשור לתעמולה ולרעיונות הגזענות הנאצית. שאר המנהיגים הנאצים בכל זאת עסקו בבני אדם, ואולי זה "מיתן" אותם מעט. אך לא גבלס. הוא עסק רק ברעיונות ובתעמולה נאצית – התלושים לגמרי מהמציאות.

ולכן, מה שהחל עבורו כבדיחה גדולה אחת וכציניות מוחלטת, הפך ל"אמיתי", ככל שראה שאנשים אחרים מאמינים בזה. כך גם הוא עצמו החל להאמין בתעמולה שהוא הפיץ. הוא חייב היה להאמין כדי לא להשתגע.

וכך גבלס שכנע, בראש ובראשונה את עצמו, בנכונות של כל התעמולה הנאצית. ומכאן הפכו הוא ואשתו לשונאי היהודים הגדולים מכולם.

הנאצים בספרות העברית

העיסוק בנקודת הראות של הנאצי הבכיר, או של הנאצי שברחוב, הוא נדיר מאוד בספרות העברית, מסיבות מובנות. ועם זאת, מיכל דורון היא לא הראשונה שעושה זאת. אמנה כמה דוגמאות נוספות שהן בהחלט יוצאות דופן בספרות העברית.

בשנות השלושים של המאה הקודמת כתב גרשון שופמן סיפורים קצרים בעברית מהכפר האוסטרי שבו חי, שבהם תיאר את ההופעות הראשונות והמפחידות של הנאציזם בקרב תושבי הכפר שבו חי כיהודי היחיד. את מיטב הסיפורים האלה של שופמן אפשר למצוא בקובץ הסיפורים שלכת, בעריכת חיים באר (הוצאת עם עובד, 1994).

אשר ברש כתב את הסיפור הקצר במרבורג (1945), שהפך לסיפור המסיים של קובץ הסיפורים ההיסטוריים המפורסם שיח העתים. הסיפור מתאר זוג נאצי בעיר האקדמיה מארבורג ומה הם מעוללים ליהודי המתחבא אצלם, מנקודת מבטם שלהם.

מאוחר יותר כתב מירון אוריאל את סדרת הספר סטלאג. הספר בסדרה הייתי מפקד סטאלג, הנכתב כזיכרונותיו לכאורה של קולונל מרטין רוזנברג (בתרגום א' כרמון, הוצאת ים סוף, 1963), נכתב מנקודת המבט של מפקד מחנה ריכוז נאצי סדיסטי.

ספרו של ניר ברעם אנשים טובים (הוצאת עם עובד, 2010) מתאר את המלחמה מנקודת המבט של 'הנאצי הרגיל ברחוב', שהוא עדיין רצחני כמו כל איש אס.אס.

ספרו של ברק חמדני ורד צהוב (כנרת זמורה ביתן, 2012), עוסק בין השאר בנקודות המבט של הנאצים שניהלו את מחנה טרזיינשטט.

וכן, היינו הגונים: האוטוביוגרפיה הסודית של מפקד האס אס היינריך הימלר, שלכאורה הוא האוטוביוגרפיה הבדיונית של היינריך הימלר ראש האס.אס, שבאמצעותה הוא מסביר את עמדתו, אך למעשה, כתב וערך הישראלי אריק זיו (הוצאת ניב, 2019), ובכך הוא דומה לספר הייתי מפקד סטאלג.

וכמובן יש את תיאורו של עמוס עוז, שאומנם אינו של נקודת המבט של נאצי, אבל בהחלט של אנטישמי מטורף וקיצוני בדמות צלבן מימי הביניים, בסיפורו הקלאסי עד מוות (1969), שבו עמוס עוז מרחיק לכת בתיאור שלו את אופן חשיבתו של אנטישמי מטורף, אכול טירוף של תאוריות קשר.

מה שקרה לאדם רגיל בגרמניה הנאצית בהחלט יכול לקרות בכל מקום אחר.

אני מהרהר בכל התועמלנים כיום ברשת במדינת ישראל, של הימין ושל השמאל. האם זה יכול לקרות גם להם?

בהחלט כן.

מיכל דורון ממשיכה בכיוון הזה כשהיא מתארת איך אדם רגיל נהפך לנאצי מטורף ורצחני "רגיל", וסיפורהּ הוא כתמרור אזהרה כשהיא מתארת איך האנטישמי האובססיבי נוצר ומתחיל לחשוב, והאזהרה שלה היא בהחלט רלוונטית.

זה יכול להיות לא רק יוזף גבלס. זה יכול להיות כל אחד.

קראו גם

לונגריך, פטר, 1955, גבלס: ביוגרפיה של רוצח במילים, תרגום יכין אונא ואביה אונא-ברוכי (כנרת, זמורה-ביתן, דביר – מוציאים לאור בע"מ, תשע"ח 2018).