נשיקה באוויר / יואב עזרא
הַפִּתָּרוֹן לַכִּבּוּשׁ הוּא כִּבּוּשׁ הֶחָלָל
הָלְאָה הָלְאָה
הַחוּצָה
מֵהַגְּבוּלוֹת הַצָּרִים
שָׁלוֹם אֶזְרָחִים עוֹיְנִים
חַיּוֹת אָדָם
הַמַּמְלָכָה מְתַעֲתַעַת בַּחַלּוֹנוֹת
הָאֶזְרָחִים בַּכִּידוֹנִים
אָז נְשִׁיקָה בָּאֲוִיר לָכֶם
לִפְרֵדָה מִתְאָרֶכֶת
לְשָׁנִים
בתחילת השבוע הובא למנוחות חוקר הספרות, העורך המיתולוגי של כתב העת "עכשיו", והסופר, פרופ' גבריאל מוקד (2026-1933), בבית העלמין ירקון, בשער הגאולה.
הצלם הפואטי עזרא לוי תיעד את מעמד ההלוויה, ופרסם בדף הפייסבוק שלו שיר על נוכחותם הדלה של המלווים את מוקד בדרכו האחרונה. נדמה לי שגם המשורר דניאל עוז התייחס לכך אצלו בפייסבוק, למיעוט המלווים – כעשרים או עשרים וחמישה. המשורר עודד כרמלי הספיד את מוקד ותיאר אותו כאחד מעמודי התווך של הספרות הישראלית, וחתם בציטוט משיר אהוב עליו מאת דילן תומס, "ולא תהי למוות ממשלה". המשורר יואב עזרא אמר קדיש.
השיר שלפנינו לקוח מתוך ספרו של יואב עזרא, "יואב עזרא" (2015, הוצאת הבה לאור, עורכים עודד כרמלי וג'רמי פוגל, עמ' 141), והוא גם היה לאחד משירי הדגל של המשורר.
לצד העמדה הפוליטית המקורית המוצגת בו, ברוח "המרוץ לחלל" אבל עם כְּסוּת חשובה של רצון בשלום, כותרתו, "נשיקה באוויר", יש בה משום תיאור אפשרי של מעמד הלוויה של כל אדם אהוב, ואולי גם של מי שהיו פחות אהובים בחייהם. אולי זו מעין נשיקה ארוכה באוויר של הנותרים בחיים לעומת מי שהגיע לסוף דרכו במובן הפיזי של הדברים ומכאן מתחיל להיות נוכח בזיכרוננו.
אני חושב בהקשר הזה על "ספר הנוכחות" של עמיתי הפילוסוף פרופ' אסא כשר, העוסק ב"מקום האמיתי של המתים בתוך חיינו" (2024, הוצאת כתר, עורכת הספר איילת שני, 338 עמ'), ומציע להתרכז במילה "אמיתי". בהקשר המדובר, יש לה משמעות יותר עמוקה מאשר נדמה לנו בקריאה ראשונה, וכדאי לחשוב עליה גם בקריאת השיר "נשיקה באוויר". או כלשון הדובר בו: "הממלכה מתעתעת בחלונות / האזרחים בכידונים".
ואידך זיל גמור.
