מיכל דורון ויאיר בן-חיים בהשקת ספרה ״מעבר לגבעות החשופות״
מיכל דורון ויאיר בן-חיים בהשקת ספרה ״מעבר לגבעות החשופות״

הקדמה של חגית בת-אליעזר

מעבר לגבעות החשופות הוא ספר הסיפורים הראשון מאת מיכל דורון – גרפולוגית, משוררת, וסופרת – שיצא לאור בשנת 2022 בהוצאת “חדרים” בעריכת יאיר בן-חיים המו”ל. בספר 25 סיפורים, כשרובם מתארים מערכות יחסים מורכבים בין המינים.

ראוי לתשומת לב מיוחדת הסיפור נפגשת סדרתית, בו הדמויות הראשיות זכו מאצבעותיה המקלידות של מיכל דורון גם לנחת רוח והנאה, לצד לאכזבה הצפויה כל כך לנפגשים סדרתיים.

אביא כאן את הסיפור עצמו, וכן את דבריי בהשקת הספר, שהתקיימה ב- 16.5.2023 בסלון הספרותי בדיזנגוף סנטר בהנחייתו של יאיר בן חיים.

בנוסף לפן האופטימי של העלילה, הסיפור כתוב טוב: הוא ניחן בסגירה מעגלית, ומכיל רבדים של סיפור-בתוך-סיפור.

המשפט הבהיר “גילת אוהבת פגישות ראשונות” פותח הן את הסיפור נפגשת סדרתית, והן את מערכות היחסים של גילת, הדמות הראשית. גם המשך הצגתה של גילת בתחילת הסיפור אופטימי ומשמח: “בימים שלפני הפגישה … היא הופכת להיות הנסיכה מהאגדות בסיפור שסופו לא ידוע. הנסיך עוד לא הגיע ורק יחד הם יכתבו את המשך הסיפור”. המשפט היפה הזה קושר בין תוכן הסיפור למלאכת הכתיבה, ואף משתף את בן הזוג במעשה היצירה. במרכזו של הסיפור גילת נפגשת עם אלכס, כפי שנוכל לקרוא כאן בהמשך. כתיבת סוף של סיפור מציבה אתגר לכל מחבר. הסיפור נפגשת סדרתית מסתיים בצורה יפה, אף ניתן לומר “נכונה”, בסגירה מעגלית, המהדהדת את תחילתו של הסיפור, ומתייחסת למלאכת הכתיבה. בשורות הסיפור האחרונות גילת קוראת את מכתבו של אלכס: “גילת, היה לי לילה משגע אך אני מצטער, לא אוכל להמשיך להיפגש עימך, הרגשתי כמה את אותנטית, ללא משחקים ומניפולציות ואילו אני שיקרתי לך ובראתי דמות שאינה קיימת.”

יש בכך מעין הגשמת המשאלה, המובעת בתחילת הסיפור, במשפט שצוטט כאן, על כך שהגבר יהיה שותף לכתיבת סיפורם המשותף. כפרפראזה על הביטוי הרווח “חיים בסרט”, שני הגיבורים, גילת ואלכס “חיים בסיפור”, כל אחד בסיפור משלו, ושניהם משוכנים בסיפור, אותו אנו קוראים. מיכל דורון העניקה לשניים לילה של הנאה, ולנו, הקוראים, סיפור יפה.

כריכה קדמית של ״מעבר לגבעות החשופות״ ספרה של מיכל דורון
כריכה קדמית של ״מעבר לגבעות החשופות״ ספרה של מיכל דורון

נפגשת סדרתית

גילת אוהבת פגישות ראשונות. היא נרגשת לקראת הפגישה, חשה ציפייה מתוקה בכל איבריה, ומגיעה עמוסה במטען תקוות ובשק של תובנות.

לאחר כמה שיחות עם הגבר שעימו היא אמורה להיפגש, היא בונה לה את דמותו האידיאלית ותוהה אם בפגישה יתלקח ניצוץ. לכל גבר שפגשה יש את התבנית האידיאלית לדמותו המשופרת.

בכל פגישה ראשונה ישנה תחושה של התחדשות וחוסר ודאות, והיא חשה כמו ילדה שמגיעה ללונה פארק.

בפגישה הראשונה היא יכולה לשחק כל תפקיד שהיא רוצה, היא לא כבולה להרגלים, לקשיים ולזיכרונות ולמעשה, היא פותחת דף חדש ריק, ללא האשמות, אכזבות ושיברון לב. היא מרבה לשוטט באינטרנט, מנויה כמעט על כל אתרי ההיכרויות ובוחרת מבין המועמדים את הגברים המועדפים עליה.

הימים שלפני הפגישה מלוּוים בחלומות ובפרפרים בבטן, היא הופכת להיות הנסיכה מהאגדות בסיפור שסופו לא ידוע. הנסיך עוד לא הגיע ורק יחד הם יכתבו את המשך הסיפור.

היא לא ממש סלקטיבית בבחירה של המועמדים לפגישה, אחרי הכול הניצוץ יכול לקרות דווקא במפגש עם דמות לא צפויה. אותו ניצוץ הוא חידה גדולה, היא מהרהרת, הכימיה שנוצרת בין גבר לאישה לא צפויה, זה כמו מפגש של אטומים המצטלבים ביניהם בנוסחה ייחודית וחד־פעמית ללא יכולת לשחזרה.

אולי הגבר שתפגוש יסייע לה להיחלץ מהזרועות הלופתות של השגרה, אולי באמצעותו תגלה חלקים באישיותה שהיו רדומים, אולי השילוב ביניהם יהיה מוצלח כל כך עד שתחווה חוויות שיישאו אותה רחוק מחייה האפרוריים.

דורה, השכנה שלה, אומרת לה שהיא חיה באשליות ויום אחד המציאות תטפח על פניה, וגילת עונה לה: “המציאות טופחת על פניי כל רגע ורגע, עד כי אני עייפה מהחבטות והסטירות”.

“כן”, נאנחת דורה, “תקשיבי לי, אני מבוגרת ממך בעשרים שנה ויודעת על החיים יותר ממך, אסור לחכות שהחלומות יתממשו, חלומות לא יכולים להופיע במציאות, זה כמו מים ואש, שני מרכיבים כימיים שונים שלא יכולים לבוא במגע”.

“החלומות”, עונה לה גילת, “עשויים ממרכיבים בסיסיים של החיים, כך הם נוצרו ולכן כאשר יש להם בית גידול מגן כמו חממה, הם יפרחו וילבלבו”.

לפני יומיים יצרה קשר עם אלכס מטינדר, כנראה שם בדוי, בן חמישים וארבע, עוסק בהנדסת מכונות. הם שוחחו וקבעו להיפגש באַר־קפה בשדרות רוטשילד. גילת התלבטה באיזה סגנון לבוש תבחר, לבוש סולידי, אולי זרוק קצת או שתלבש את הטייץ והטוניקה החדשים שכל כך אופנתיים עכשיו, שקנתה עם אחייניתה.

המטפל שלה שעימו יש לה קשר מתמשך של עשרים שנה, מודאג מריבוי הסגנונות והדמויות הרבות שהיא לובשת ופושטת. “אני לא חושבת שזוהי בעיה”, גילת טוענת בתקיפות, “אני מגשימה את יכולת המשחק שלי שלא יכולתי לתת לה ביטוי בחיים שלי”.

“הדרך היא להירשם לחוג לדרמה ולא לשחק דמויות בחיים האמיתיים”, טוען המטפל. גילת יודעת שיש היגיון בדבריו, אבל ההתרגשות ותחושת האדרנלין לפני הפגישה משכיחים ממנה את תוכן הדברים.

היא מחליטה ללבוש סגנון סולידי, אלכס הוא מהנדס, גר ברחובות וסביר להניח שיגיע בלבוש שמרני. היא לובשת מצב רוח רציני ומיושב, כיאה לדמות השמרנית, מחליטה להוסיף משקפיים, יש לי אביזרים שלא היו מביישים את הבמה, היא מהרהרת בחיוך, מתאפרת בעדינות ועוטה על עצמה זהירות והססנות.

אלכס ממתין לה בקפה בשולחן שבמרפסת, כפי שקבעו. היא מתבוננת בו מרחוק ומציינת לעצמה שבתמונה הוא נראה טוב יותר. לפניה גבר גדול־מידות, בעל כרס גדולה והוא לבוש צבעוני. יש לו קרחת המבליטה את פניו התפוחות ואת סנטרו הפולש לעבר צווארו.

הוא מחייך אליה, קם מכיסאו ושואל אותה מה תרצה להזמין. הוא לובש חולצה אדומה, על תנוך אוזנו היא מבחינה בעגיל ועל אצבעו הוא עונד טבעת כסופה וגדולה. הוא משוחח בטלפון הנייד בקולי־קולות ומזמין לעצמו ולה מנות גדולות של עוגות ומאפים. “לא, אני ממש לא רעבה”, ממלמלת גילת, אך הוא מבטל את דבריה בחיוך ואומר בטון מרגיע, “תרגישי בנוח” – ומושיט את ידו לעבר העוגות הצבעוניות תוך שהוא נוגס בהן ברעבתנות.

כמה הוא שונה מהדמות שציירתי, מהרהרת גילת, וגם מהדמות שיצרתי – גילת הסולידית וההססנית – הניגוד הגמור, אבל זה נותן אפקט דרמטי והעלילה מפותלת ומעניינת.

אלכס פונה אליה בחיוך ומכריז: “אולי תספרי לי על עצמך. גילת ממוללת את ידיה, מכחכחת בגרונה ואומרת בביישנות: “החיים שלי די משעממים”. תוך כדי היא חושבת שהדמות שיצרה ביישנית מדי ואולי כדאי להשתמש בכושר אלתור ולהחיות קצת את הטקסט, אבל היא ממשיכה, “אנסה לתאר כמה מאפיינים עיקריים”. זה אקדמי צדי, היא מבקרת בדממה את דבריה וחשה לפתע עייפות שמשתלטת עליה ומקהה את חושיה.

“אני מעדיפה לסיים את הפגישה”, היא פולטת, “אני מרגישה סחרחורת”.

אלכס ניגש אליה, נותן לה כוס מים ואוחז בעדינות את ידה, “בואי, אני אקח אותך הביתה”.

הוא מתבונן בה והיא חשה שהתסריט, הסרט והמשחק לא הצליחו. בעיניו היה מבט נוקב שהפשיט אותה מכל המסכות שיצרה ומכל התפאורה שהתקשטה בה. היא נתנה לו להסיע אותה לביתה, הוא עלה עימה לדירתה הקטנה, אוחז בגופה השברירי במדרגות והיא אפילו לא חשבה על הסלון ההפוך והכיור שעמוס בכלים. הוא נשא אותה לחדר השינה, השכיב אותה בעדינות וכיסה אותה בשמיכה, יושב לידה ומלטף את ראשה.

דמעות החלו זולגות על לחייה, והיא עוקבת אחר מבטיו המלווים את המראה הגדולה, הבגדים הצבעוניים והשידה המלאה חומרי איפור וצעיפים, תיקים מסוגים שונים וכל אביזרי הבמה שאספה במשך השנים.

“אני רוצה להסביר”, היא ממלמלת, אך הוא מניח את אצבעותיו התפוחות והגדולות על שפתיה ומנשק אותה בלהט. גילת חשה לפתע איך כל המסכות, ההגנות והתפקידים מתפזרים בחלקי החדר, והיא משילה את שכבות עורה ונותנת לו לחדור אליה עד שהם הופכים לגוף אחד ללא מחיצות.

בבוקר היא מבחינה בשקע בכר לידה ובמכתב: “גילת, היה לי לילה משגע אך אני מצטער, לא אוכל להמשיך להיפגש עימך, הרגשתי כמה את אותנטית, ללא משחקים ומניפולציות ואילו אני שיקרתי לך ובראתי דמות שאינה קיימת. אני נשוי, יש לי ארבעה ילדים ואני קבלן בניין. אני גר בצפון הארץ במושב סמוך לטבריה. מגיע לך גבר אמיתי שפנוי לקשר ושלם עם עצמו ועם חייו, כמוך. אנא סלחי לי. אלכס”.

הפוסט הקודםהאם “מהיר ועצבני 10” מתאים לחובבי סדרת “מהיר ועצבני”?
הפוסט הבאאיום חדש: לוחמים אויגורים בגבול סוריה
משוררת, סופרת, וגרפולוגית מומחית עם ותק של שלושים שנה. כותבת את הטור ”על ספת הגרפולוג“. מכהנת כיו"ר ועדת האתיקה של אגודת הסופרות והסופרים העברים. חוקרת את נפש האדם על פי כתב היד, פירסמה מאמרים רבים בנושא זה. מרצה ומעבירה סדנאות בנושאי גרפולוגיה ואינטליגנציה רגשית. 
בוגרת האוניברסיטה העברית במתמטיקה ומדעי המחשב, ומוסמכת הטכניון במתמטיקה. עובדת בתעשית המחשבים. למדה בסדנאות לשירה בהנחייתם של דליה רביקוביץ, רבקה מרים, ויעקב בסר. פרסמה ארבעה ספרי שירה: "השקת ספינת צפייה" (2008), "התנסויות" (2012), "בעזרת חברים" (2016), "כח משיכה" (2020). מתרגמת שירים מרוסית ומאנגלית, מפרסמת רשימות ביקורת על ספרי שירה, על סרטים, ועל הצגות תיאטרון. יוזמת ומנחה אירועי שירה.

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

5 × שתיים =