מאת פרופסור ישראל רוזנסון ויוסי שפנייר
לפניכם פרק נוסף מספרם החדש של יוסי שפנייר ופרופסור ישראל רוזנסון, "בדרך אל העיר: שער הגיא – כמחוז זיכרון ("כרמל", 2018) שמתפרסם כאן באדיבות המחברים
(לקריאת פרקים נוספים בספר : באב אל וואד בדרך אל העיר
לכל קוראי רשימה זאת מומלץ לצפות תחילה ובסיום בקליפ של שירו של שלמה ארצי "הבלדה על ברוך ג'מילי".
הגרפיטי
כתובות גרפיטי היו עניין די נפוץ בתש"ח, והיה לכך ביטוי גם באזורי הלחימה בדרך לירושלים. הנה, תיאור כתיבת כתובת נושאת שם האחד הגדודים סמוך לאבו-גוש:
"[…] שיירת הלוחמים נעצרה ליד בניין המשטרה, שנעזב על-ידי הבריטים ביחד עם תחנות השאיבה בבאב אל-ואד. מישהו כבר עמד על אדן החלון בחזית בנין המשטרה וציר באותיות שחורות גדולות את המילים פלמ"ח גדוד 5" (בני וירצבורגר, מגיא ההריגה לשער הגיא, ירושלים תשס"ח (עמ' 186).
בשני מבני המשאבות העליונות והתחתונות, בקירות החיצוניים ובעמדות השמירה, נחרטו במהלך המלחמה כתובות אישיות רבות ונכתבו כתובות גרפיטי המציינות את נוכחותם של אנשי הפלמ"ח במקומות אלו ששימשו בשעת הקרבות מפקדות לגדודים ויחידות אחרות. המפורסמת ביניהן היא הכתובת: "פלמ"ח ברוך ג'מילי פ"ת 1948!"; ויש גם נוסחים אחרים שתועדו, המבליטים את השיוך להראל ולגדוד השישי. וכך בבית המשאבות בקיר עמדת השמירה מצאנו את הכתובות הבאות: "דוד מזרחי מ"ם 7001 195.48 פלמ"ח גדוד '6' ירושלים"; "גדוד V פלוגה מסייעת מטה 1948/V/22 פלמ"ח בירנבום יצחק שליוף באב אל ואד"; "צדוק מצרי נס ציונה ח' 1/5/48".
הרושם שהותירו כתובות אלו היה ניכר כבר במלחמה עצמה; כך ביצירה שסיפרה על הקרבות שנכתבה ב-1948:
"משעוזבת הדרך את שער הגיא ומטפסת מעלה, סופה שהיא נעצרת ליד קבוצת בתים, שהשם 'פלמ"ח – גדוד ששי' מתנוסס עליהם, והיא חייבת להיעצר שם, כיוון שבזכות שם זה, בזכות בעליו, אפשר לה ללכת הלאה ולהגיע עד לבירה" (מתי מגד, גדוד 6 מספר, 1948, ספריית כיס לחייל העברי, עמ' 6).
הדברים – פרי כתיבה הסמוכה מאוד לאירועים – נכתבו בפאתוס ההופך את הדרך אל בניין המשאבות למרכיב עיקרי בדרך לירושלים, וזאת בגין כיבושו על-ידי הגדוד השישי. אך בסיכום מאוחר של קרבות הראל באזור נכתב על כך בצורה עובדתית, 'קרירה' הרבה יותר: "בבניין המשאבות שעל הקיר החיצוני שלו התנוססו הכתובות 'ברוך ג'מילי', 'פלמ"ח-הראל' ו'הגדוד השישי חי וקיים', […]".[3] במהלך השנים הנושא עורר עניין וסקרנות, ולקראת יום העצמאות תשי"ט, אף נערך מעין סימפוזיון של הכותבים בתחנות השאיבה.[4]
בסימפוזיון זה, סופרו סיפוריהן של הכתובות הרבות שעיטרו את כותלי תחנות השאיבה ומשטרת אבו גוש,[5] ועד שדהו, נצפו היטב מסביבתן הקרובה ואף מהדרך.
אכן, המוניטין של הכתובת של ברוך ג'מילי בבית המשאבות העליון היה רב במיוחד; בניסוח קיצוני שמופיע באתר פופולרי: "[…] היא הפכה למפורסמת כמו שלדי המשורינים שהושארו במקום כאנדרטה".[6]
ברוך ג'מילי
ברוך ג'מילי היה במקורו חייל גבעתי שנפצע והועבר לחטיבת הראל לשמירה בבניין המשאבות. על הכתובת הזו כתב שלמה ארצי את 'הבלדה על ברוך ג'מילי' (להלן בפרק 6). התפתח פולקלור מיוחד, וסופרו עליה סיפורים; למשל, ההסבר של ג'מילי כי פ"ת [=שם המושבה] נועדה להפוך פ"נ [=פה נקבר] במקרה וייפול בקרב; הסיפור כי היה נוהג לחדש את הכתובת מדי פעם עד שגילה כי אחרים מטפלים בכך. אחרי 'חשיפת' זהות הכותב, פורסמו דברי ביקורת על השחתת אתרים. הכתובת נמחקה בשנת 1984 על-ידי חברת 'מקורות', וברוך ג'מילי שפנה לערכאות, לא הצליח למנוע את המחיקה.
היא חודשה לקראת יום העצמאות תשע"א (2011); השחזור מקצועי (שי פרקש). בטקס שנערך לרגל השקתה, לא זו בלבד שהכתובת השנויה במחלוקת זכתה לטיהור מוחלט, אלא שאף הפכה לנכס לאומי של ממש; כך אמר צבי האוזר – מזכיר הממשלה ויו"ר ועדת ההיגוי של תכנית מורשת
"אנחנו שמחים להחיות אייקון היסטורי משפט קצר המסמל תקופה שלמה […] חידוש הכתובת הוא מצווה צנועה ומחוות תודה לדור ההוא. הנצחתם של סיפורים 'קטנים' הפזורים לאורך משעולי הארץ, יש בה כדי לעצב את תודעת המורשת הלאומית ולהעצים את החיבור לערכי המדינה"[7]
הנה כי כן, מתברר שהצורך בזיכרון בשער הגיא הוביל לאמץ טיפוסים שונים ומגוונים של הנצחה. אחת המיוחדות שבהן היא הגרפיטי; דוגמה להנצחה אישית שבאישית, פעולה פירטית ושנויה במחלוקת, שהפכה לסמל לאומי.
ברוך ג'מילי; היצירה ובעקבותיה
שלמה ארצי שר את הבלדה על ברוך ג'מילי בפסטיבל הזמר ביום העצמאות תשל"ד
"הבלדה על ברוך ג'מילי" נכתבה על-ידי שלמה ארצי והולחנה על-ידי גידי קורן לקראת ביצועה על-ידי שלמה ארצי בפסטיבל הזמר ביום העצמאות תשל"ד, ובו זכתה במקום הראשון. היא מתייחסת לגרפיטי על קיר בית המשאבות התחתון הפונה לכביש "פלמ"ח ברוך ג'מילי פ"ת 1948!"
"אני חוזר אתו
את הימים המרחקים
אל דרך שאספה
שלדי ברזל שותקים
ברוך ג'מילי עוד נמשך…
חקוק כמו סימן,
כמו אות בהר ההר
מעצב באב אל ואד
רק שם אחד נותר
ברוך ג'מילי ופלמ"ח
ברוך האל בארץ ישראל
תבורכי פסה של שמש אך גלי לי
מי היה ברוך ג'מילי?
מה עשה ברוך ג'מילי?
איפה הוא ברוך ג'מילי?
עודני מבקש
למצוא את נעוריי
שנים עשרים ושש
בינך לבין שיריי,
ברוך ג'מילי עוד נמשך…
ובימים של דין
בדרך באב אל ואד
שבים שוב השירים
להיות ניגון אחד
באב אל ואד לנצח זכור נא את שמותינו
צביקה א' צביקה ג' צביקה ב'
חמסינים במשלט, הזמן זוחל לאט כחל יום כמו שבת נמתח
מעבר בית מחסיר
כוכב איתך החסיר
הכתובת על הקיר
פתאום הפכה לשיר
ברוך ג'מילי שוב נולד.
אנחנו פה ג'מילי,
בארץ חלומות.
אוספים שירים ג'מילי
דמעות אלפיים שנות…
דמעה לכתובת בתשל"ד".
השיר זכה לביקורות מסוגים שונים. היו שראו בעצם כתיבתו המרצה להשחתת נוף ומבנים בעלי ערך היסטורי, ולחילופין, עידוד להבלטת העצמי, האישי, והיו גם הערות לגבי אופיו הלוקה בסנטימנטליות יתר.
"[…] יש בו אלמנטים אשר – בלי קשר לאיכותו – יכריעו לטובתו: פריטה על נימים שלרגש, נוסטלגיה, עשיית השימוש בקטעים מוכרים משירים אחרים שהפכו כמעט לנכסי צאן ברזל… […] הוסף לכך את הדגשת נוכחותו של ברוך ג'מילי היושב באולם על ידי מיקוד המצלמה על פניו פעמים רבות במהלך הפסטיבל" (יעקב העליון, 'הבלדה על יום העצמאות תשל"ד', מעריב, 29.4.1974).
מכל מקום, השיר המושפע מההווה שלו – 'ובימים של דין' רומז למלחמת יום הכיפורים שהסתיימה זה לא מכבר – תרם את תרומתו לזיכרון באב אל-ואד, הן בתוכן והן בחשיפת הכתובת.
הבלדה שהתפרסמה זכתה לתגובות ספרותיות ועיתונאיות שונות ומגוונות ולא תמיד סימפטיות .
למשל בפיליטון של יוסף לפיד:
הבלדה זכתה לביקורת ברומן בעל אופי אוטוביוגרפי של חנן סבר איש חטיבת יפתח (שהחליפה את חטיבת הראל בקו), ממקימי קיבוץ יפתח; בשלב מסויים הוא 'מתכתב עם שלמה ארצי, ששאל 'מי היה ברוך ג'מילי?':
"[…] ואז כשהגעתי לבית המשאבות, ראיתי את הכתובת מתנוססת בראש הבית בשמחה ומבשרת לכל עובר ושב שברוך ג'מילי הוא מפתח תקווה וגם מהפלמ"ח – בשורה שהשפעתה על מורל הלחמים הייתה אפסית […] האפסנאי טען כנגדי שאין לו כל סנטימנטים לכתובת הזאת בכלל ולברוך ג'מילי בפרט, ומצדו אני יכול למחוק אותה בעצמי כי לו, לאפסנאי, אין אפילו רגע אחד לנשום מרוב עבודה […] למרות זמני הדחוק ראיתי לי כחובה אזרחית עליונה למחוק את שמו של ברוך ג'מילי מעל הקיר. סברתי שאין זה הוגן ששם פרטי כלשהו יתנוסס בראש בניין המשאבות, ואם כבר מופיע שם כל שהוא, מדוע יהיה זה שם של איש הגדוד החמישי ולא שמו של אחד מאנשי הגדוד שלנו – הגדוד השלישי (למשל שמי שלי) […]".חנן סבר, אגדה של חסד, תל אביב 2012, עמ' 125-123.
הדברים הם דברי ביקורת, הגם שמאוחרת, של נציג דור ה'אנחנו' המתקומם מול מי שמבליט את ה'אני' בצורה כה פומבית. אומנם, שלמה ארצי ראה בברוך ג'מילי את נציג הדור, זה שנותר: 'מעצב באב אל ואד רק שם אחד נותר', ולכן באה הפנייה החוזרת ונשנית לג'מילי: 'אנחנו פה ג'מילי'; 'ברוך ג'מילי עוד נמשך….'. ולכאורה, אין זה ג'מילי האינדיבידואל, אלא ג'מילי הנציג, סמל לדור. אכן, בהתכתבות ישירה עם 'באב אל-ואד' של חיים גורי, הקורא 'לנצח זכור נא את שמותינו', נקרתה הזדמנות לשלמה ארצי לזכור בצורה אפקטיבית לפחות שם אחד. אולם, חנן סבר בשלו, 'סברתי שאין זה הוגן ששם פרטי כלשהו יתנוסס בראש בניין המשאבות'.
יחס אחר לכתובת מובע בספרו של יורם קניוק 'תש"ח":
"בשנת 1955 חזרתי לביקור קיץ מאמריקה. טיילתי, פגשתי חברים. בבאב אל ואד, על הקיר המשאבה הראשונה, היה כתוב באותיות גדולות 'ברוך ג'מילי'. מצא חן בעיני שמישהו שאיש אינו מכיר, שלחם במלחמה, ידע כבר אז את מה שיעלימו אחרי כן, עם דור הפלמ"ח לזיכרון המפקדה הלא לוחמת, ולכן כתב את שמו באותיות גדולות מול הבאים לירושלים. לפני כמה שנים מחקו את שמו. מי מחק איני יודע, אבל בשבילי זה היה כאילו מחקו את הכותל המערבי ועשו ממנו את מה שעושים עכשיו למדבר: קיר של מלון יוקרה לעשירים. היה צריך להאיר את שמו. אין לי מושג מי היה אבל הוא היה אתנו באותם ימים".[8]
קניוק ראה בכתובת הזו לא אלמנט של נצח, כי אם כתובת מחאה, משהו שמאפיין כמעט כל גרפיטי בעולם; משהו שנועד להיאבק באיזושהי שכחה מכוונת 'מצא חן בעיני שמישהו שאיש אינו מכיר, שלחם במלחמה, ידע כבר אז את מה שיעלימו אחרי כן, […]'.
הנה כי כן, הכתובת צפה בתודעה הציבורית בעקבות הבלדה. היא לא הותירה צופים אדישים, ולא שומעים אדישים. היא עוררה רגשות עזים, איש איש ותחושותיו; חידה ומחאה היו הבסיס לתחושות אלו.
ברוך ג'מילי
ראו גם:
הבלדה על ברוך ג'מילי בביצוע שלמה ארצי
הבלדה על ברוך ג'מילי בטקס סיום במצדה
[3] צביקה דרור, הראל – חטיבת פלמ"ח-הראל במערכה על ירושלים תש"ח, תל אביב 2005, עמ' 180.
[4] במחנה נח"ל גיליון העצמאות 1959.
[5] "הדבר היה באחד מלילות אמצע אפריל 1948. צעיר עטוף שינל בלוי התהלך הלוך ושוב על גג בנין מאורך, שניצב גדול ואפל על אם הדרך לירושלים. ניסים טוקטלי, ירושלמי בן 17 וחצי מאנשי הגדוד החמישי של הפלמ"ח, עמד בשמירת עונש […] הנער הצעיר והאינטלגנטי, בוגר הגימנסיה העברית, השתעמם מאוד. הוא פנה לעבר הצוהר שהיה קבוע בגג תחנת השאיבה, ירד בשלבי סולם חורקני לקומה התחתונה של הבנין הריק […] ניסים הבחין בפחית עזובה של שמן מכונות, נטלה וחזר לגג. כשהגיע עד למעקה הנמוך רכן כולו מעליו וכתב על הקיר את שמו בעזרת מברשת קטנה לאור הירח. השם שנכתב הפוך, יצא לאור העולם שחור ואלכסוני ביותר, כמידת פחדו של הצייר הצעיר מתוצאות רכינה יתירה" (י' יניב, פגישה ליד המשאבה, במחנה נח"ל, 9 [91] (תשי"ט), עמ' 23-22).
[6] ויקיפדיה, ערך: ברוך ג'מילי, 26.1.12.
[7] אבי חיים, 'חודשה כתובת הזפת של ברוך ג'מילי בשער הגיא', בשבע, 10.5.11; אנשל פפר, 'מזכרת מברוך ג'מילי', הארץ, 21.5.11.
[8] יורם קניוק, תש"ח, תל אביב 2010, עמ' 188.
