לפניכם פרק מספרם החדש של יוסי שפנייר ופרופסור ישראל רוזנסון “בדרך אל העיר: שאר הגיא – כמחוז זיכרון (“כרמל”, 2018) שמתפרסם כאן באדיבות המחברים.
פרקים נוספים בספר הם :
ברוך ג’מילי השם הכתובת והפזמון
לגמרי לא במקרה אנו מפרסמים את הרשימה הזאת על שירו המפורסם של חיים גורי בחודש מרץ 2018 – במלאת 70 שנה לפרשיות הנוראיות ביותר המזוהות עם כביש באב אל וואד, “שער הגיא”, ובהן שיירת נבי דניאל. היו אלו שיירות שרבים מאנשיהן הושמדו בניסיון לפרוץ את המצור על העיר בחודש מרץ 1948 – לפני שהמצור על ירושלים נפרץ לבסוף על ידי סלילת “דרך בורמה”.
אלי אשד
באב אל ואד: בעקבות שירו של חיים גורי \ ישראל רוזנסון ויוסי שפנייר
שירו הידוע של חיים גורי, המוגדר “שיר זיכרון ללוחמים ולאנשי השיירות שנפלו בשער הגיא במהלך הקרבות לפריצת הדרך לירושלים בזמן המצור”,[1] התחבר ב-1949 וזכה מיד להלחנה של שמואל פרשקו. הלחן הנוגה-קצבי סייע להיקלטותו המהירה ולהיווצרות מעמד שירי בכיר כמעין המנון.[2]
על נסיבות הכתיבה חיים גורי סיפר בסרט של מאיר סויסה ‘כל אנשי כסית’ (שודר 6.6.2010). יום אחד ניגש אליו שייקה ירקוני, בעלה של יפה ירקוני, שהיה ממבקרי כסית הקבועים. הוא ביקש שגורי יכתוב שיר לאשתו. גורי התרצה. על כך סיפר חיים חפר שירקוני נתן לגורי שתי לירות עבור השיר.
ביצועו הראשון של השיר הושמע מפיה של שושנה דמארי, אך הביצוע שהתפרסם היה של יפה ירקוני שלה נועד , שאף הקדישה לאלבומה את השם ‘באב אל-ואד’.
עם כל הפרסום של ביצוע זה חיים גורי ציין שבהקלטה טעתה יפה ירקוני טעות קלה בשורה המסיימת שרה ‘לא ישכח אותנו באב אל וואד’ במקום ‘אל ישכח אותנו באב אל ואד’. גורי ייחס לטעות קלה זו משמעות רבה. הוא טען ש’לא ישכח אותנו’ זוהי קביעת עובדה, ולכן יש בה מן היוהרה, לעומת זאת ‘אל ישכח אותנו’, היא בקשה.
מ-1949 זכה השיר המולחן לביצועים רבים, שברובם ככולם הוטעם מאוד העצב, ועיצובו הבליט לא-אחת חרדת הקודש ממשית.
פה אֲנִי עוֹבֵר. נִצָּב לְיַד הָאֶבֶן,
כְּבִישׁ אַסְפָלְט שָׁחֹר, סְלָעִים וּרְכָסִים.
עֶרֶב אַט יוֹרֵד, רוּחַ יָם נוֹשֶׁבֶת
אוֹר כּוֹכָב רִאשׁוֹן מֵעֵבֶר בֵּית-מַחְסִיר.
בָּאבּ אֶל וָואד,
לָנֶצַח זְכֹר נָא אֶת שְׁמוֹתֵינוּ.
שַׁיָּרוֹת פָּרְצוּ בַּדֶּרֶךְ אֶל הָעִיר.
בְּצִדֵּי הַדֶּרֶךְ מוּטָלִים מֵתֵינוּ.
שֶׁלֶד הַבַּרְזֶל שׁוֹתֵק, כְּמוֹ רֵעִי.
פֹּה רָתְחוּ בַּשֶּׁמֶשׁ זֶפֶת וְעוֹפֶרֶת,
פֹּה עָבְרוּ לֵילוֹת בְּאֵשׁ וְסַכִּינִים.
פֹּה שׁוֹכְנִים בְּיַחַד עֶצֶב וְתִפְאֶרֶת,
מְשֻׁרְיָן חָרוּךְ וְשֵׁם שֶׁל אַלְמוֹנִים.
בָּאבּ אֶל וָואד…
וַאֲנִי הוֹלֵךְ, עוֹבֵר כָּאן חֶרֶשׁ חֶרֶשׁ
וַאֲנִי זוֹכֵר אוֹתָם אֶחָד אֶחָד.
כָּאן לָחַמְנוּ יַחַד עַל צוּקִים וָטֶרֶשׁ
כָּאן הָיִינוּ יַחַד מִשְׁפָּחָה אַחַת.
בָּאבּ אֶל וָואד…
יוֹם אָבִיב יָבוֹא וְרַקָּפוֹת תִּפְרַחְנָה,
אֹדֶם כַּלָּנִית בָּהַר וּבַמּוֹרָד.
זֶה אֲשֶׁר יֵלֵךְ בַּדֶּרֶךְ שֶׁהָלַכְנוּ
אַל יִשְׁכַּח אוֹתָנוּ, אוֹתָנוּ בָּאבּ אֶל וָואד.
הפרסום הידוע הראשון בדפוס של השיר היה בשבועון “קלנוע ” בגליון ה-27 באפריל 1950.הפזמון כמובן כבר היה ידוע אז לכל בעל פה מהביצועים הקוליים השונים של יפה ירקוני ושושנה דמארי.
פרסום של “באב אל וואד” בדפוס בגיליון יום העצמאות של “דבר לילדים ” ה-11.4.1956.
בָּאבּ אֶל וָואד… השיר בן ארבעת הבתים מספר על ה’עובר’, ה’הולך’, אחד מן החבורה ששרד וחוזר כביכול לבאב אל-ואד באיזשהו מסע זיכרון עתידי, שבו הוא נפגש עם שרידי הקרב – ‘שלד הברזל’ ו’משוריין חרוך’, ובו עולים וצפים ה’שמות’. במהלך השיר הופך היחיד הדובר לרבים, כשגם קולם של המתים מצטרף לקולו כמעין מקהלה מסתורית; כולם היו ‘משפחה אחת’, החי והמתים, ולכן מוצדקת ההצהרה בלשון רבים, ‘זה אשר ילך בדרך בה הלכנו’, הקוראת ‘אל ישכח אותנו’.
שלוש נקודות חשובות עולות בשיר ביחס למקום. האחת היא הזהות, המקום מתאחד עם האנשים במעין מטונימיה, ‘אל ישכח אותנו אותנו באב אל ואד’; כביכול, ‘אותנו’ ו’באב אל-ואד’ חד המה. זה קורה בסיפא של השיר, אחרי שלאורכו חוזרת ומושמעת, בפזמונו, הפנייה הישירה לבאב אל-ואד לזכור – ‘באב אל-ואד לנצח זכור נא את שמותינו’; באב אל-ואד הזוכר, יכול אפוא להפוך להיות לחלק מהחבורה. נקודה שנייה, הפנייה להולכים בעתיד, ‘זה אשר ילך בדרך שהלכנו אל ישכח אותנו’; וזה מושמע בהקשר גיאוגרפי קונקרטי; המקום הגיאוגרפי – הדרך, ‘הדרך שהלכנו’, מזכיר. התייחסות של הולכי-עתיד לנופלים במקום נפילתם היא סיטואציית זיכרון מאוד ידועה, שביטויה הקדום והמוכר הוא בכתובת הזיכרון בתרמופילאיי.[3] נקודה שלישית, היחס לאבן: ‘פה אני עובר, ניצב ליד האבן’, בפתיחה. האבן יכולה להצטייר כחלק מהנוף הטרשי, לשקף ריאליה. אולם היחס לאבן בכגון אלה הוא מורכב, היא יכולה לרמוז לבית העלמין שמאופיין באבן או לאנדרטה אבנית.
עוז אלמוג סיכם את מעמדה הסימבולי של האבן הדוממת כדממת המתים: “האבן היא מען ‘טיפוס אידיאלי’ קונצפטואלי לדומם” (עוז אלמוג, ‘אנדרטות לחללי מלחמה בישראל: ניתוח סמיולוגי’, מגמות, לד [1991], עמ’ 187-186).
שער הגיא מסמל מבחינה זו את אתר הזיכרון המלא; שם, ולא בבית העלמין, נמצאים הנופלים. שם הוא מקום מנוחתם וזיכרונם.
לשיר הייתה השפעה בלתי רגילה; בגודל פרסומו, הוא היווה גורם בהחלטה להותיר את המשוריינים במקומם כאנדרטות; שרידי המשוריינים קיבלו בגינו ערך מקודש. פעמים שנלקח-הושאל ממנו ביטוי, למשל כותרת ספרה של הדסה אביגדורי, ‘הדרך שהלכנו – מיומנה של מלוות שיירות’, מתבססת על ‘הדרך שהלכנו’ (גם בכותרתו של חיבור זה משוקעת הדרך באמצעות הביטוי ‘בדרך אל העיר’). לעתים, צוטטו ממנו קטעים שלמים, למשל בשלט ההנצחה בשער הגיא שהוזכר לעיל (בפרק 4), מופיע הפזמון.
ולעתים הוא שובץ בטקסט היסטורי, או למצער החותר להיות כזה, כמו ספרם של לאפייר וקולינס, ‘ירושלים, ירושלים’. בשל מיוחדותו הספרותית, קטע זה ראוי להצגה. הוא נכתב במין טכניקה של שילוב שיר ידוע בטקסט חדש:
“במרוצת השבועות נזרע הכביש מבאב אל-ואד כלי רכב שרופים. אותם שלדי מתכת ערומים, שנחרכו בבקבוקי מולוטוב, רוטשו במוקשים, שכל חלק מטלטל שבהם נשדד, היו מזכרת תמיד למחיר ששילמה ה’הגנה’ בעד הספקת צרכיה של ירושלים. לגבי נערי ה’פורמנים’, שעברו פעמיים ביום על פני שורותיהם המתרחבות, היה כל גל שברים מושחר אנדרטה לאיזה ידיד שתמו עלומיו בבאב אל-ואד. ‘בצדי הדרך מוטלים מתינו’ כתב אחד ה’פורמנים’ חיים גורי,
שלד הברזל שותק כמו רעי.
באב אל-ואד!
לנצח זכור נא את שמותינו.
באב אל-ואד בדרך אל העיר”.
דומניק לאפייר ולארי קולינס, ירושלים, ירושלים (תרגם: אהרן אמיר), ירושלים תשל”ב, עמ’ 113.
חיים גורי לא היה מן “הפורמנים” ולא נלחם באזור ירושלים דווקא. .ב-1947 הוא היה שליח ההגנה במחנות העקורים בהונגריה, ובמלחמה עצמה, שירת כסגן מפקד פלוגה בגדוד השביעי של בחטיבת הנגב של הפלמ”ח.
אך חרף הניסוח השגוי, יש בנאמר ראיה כיצד השכיל גורי להביע את תחושותיהם של רבים, בשימוש בגוף ראשון רבים.
כאמור, השפעתו של השיר הייתה עצומה, והוא היה חלק מרפרטואר הזיכרון והובנה בטקסי הזיכרון בכל הרמות ומעגלים. עם הזמן השפעתו הצטמצמה, ועם שינויי הדגש בתרבות הישראלית הוא אף זכה להוות רקע לביטויים שמתכתבים אתו, מהם אירוניים המביעים מחאה נגד תרבות השכול. מי שמתואר כ’גדול פייטני מרוקו במאה העשרים’, רבי דוד בוזגלו, הגיב ל’באב אל-ואד’ של חיים גורי שנתגלגל למרוקו זמן לא-ארוך אחרי פרסומו, והגיע לאזניו, בשיר משלו: “בוזגלו מזדעזע כאשר הוא שומע את ‘באב אל ואד’: השיר כולו עוסק במוות, בשכול ובזיכרון הנופלים, אך אין בו כל קריאה לשלום. בשירו שלו מבקש בוזגלו להזכיר לאדם את מהות יצירתו ובריאתו – עשיית שלום: ‘זכרו נא יום בן חלוף הוכן ליצירה / בת שלום נתנה בקול מר למריו / הלא הוא יציר נפשו לריב נמהרה / זאת עשו קראו לכם שלום'” (נריה רפאל כנפו, קראו לכם שלום’, מקור ראשון, מוסף שבת, 19.5.2017, עמ’ 8).
וכך הזמרת קרן מור ביצעה את ‘באב אל-ואד’ בשנות התשעים במסגרת תכנית של ‘החמישייה הקאמרית’; בחיקוי ובתפאורה של ‘זמרת בארים’ ובסגנון חושני קיצוני, הפך השיר המקודש למעין פרודיה שהגחיכה את מעמדו בפרט ואת תרבות השכול הישראלי בכלל.
להקת ‘הבילויים’, שם טעון בפני עצמו, בתכניתם מ-2007 ‘שכול וכישלון’, העלתה את השיר באב אל-ואד 38א’.
יחס מסוים ל’באב אל-ואד’ של גורי מקיים כמדומה שירו עתיר הארמזים המקראיים של יצחק שלו ‘שלדים אפורים מוחלדים’ שיר שהופיע בהגדת יום העצמאות של שנת תשי”ז שערך יצחק שלו (אלבום ישראל, תל אביב תשי”ז, ללא ציון עמוד). יחס הניכר בפנייה הישירה של הדובר אל שרידי הקרבות ‘בדרך אל העיר’ – ‘הקרת’ בלשונו של שלו:
“הוי שלדים אפורים, מוחלדים, בעצבת הדרך שלדים / למן שער הגיא בהרים העולים אל הקרת שלדים […] בבתי כנסיות מופגזים התפלל עם נצור לשלומכם, / ורק זאת שאל איש בלבבו: מה מליל, אלוהים על הכביש? / […] מי אשר לא ראה את עירי מברכת ימי בואכם / בהמיית רננה ותודה – לא ראה ששון עיר מימיו… / […] גם גברים בציון, עם קישח כקרש – הרעידו עפעף… / […]”.
מול תפארת עברם הכרוך בחשיבותם הרבה לעיר, מציג המשורר את מעמדם בהווה, וגם הוא נאמר בפנייה ישירה למשוריינים מצולקי הקרבות:
“אל תוצאו ממקומכם שברכם, הוי שלדים אפורים, מוחלדים, / נוחו איש כאשר הוא: הפוכים על גבכם, על צדכם מוטלים, […] יעלו עשבים בחורי-פנסכם הריקים-חשוכים, / ופרחים – כמסכת ביתד אופנכם המוקע יארגו, […] כמצבות גיבורים התייצבו בדרכי העולים לציון / לספר מלחמות ה’ וכל כובד ידו בגבול שער הגיא…”.
כך, בהתמזגותם עם הטבע – עשבים ופרחים, הופכים הם כביכול לחלק מהארץ שעליה נשפך הדם, ויותר מכך, הטבע וההיסטוריה המקופלת בסיפור הצלת העיר נמסכים למזיגה אחת. במובן זה, ודווקא במובן זה, הם מהווים אנדרטה נכונה, שכן אנדרטה אמתית יוצרת קשר בין סביבה לסיפור.
[2] חנה נוה, ‘”פה אני עובר. ניצב ליד האבן”: פרטיות ואינטימיות באבל הלאומי, דפוסים של הנצחה (עורכים: מתתיהו מייזל ואילנה שמיר), תל אביב תש”ס, עמ’ 50.
ראו גם:
באב אל ואד בביצוע החמישייה הקאמרית
מחוות לבאב אל וואד:
פרופסור ישראל רוזנסון מרצה על חיים גורי ועל “באב אל ואד”
עוד שירים של חיים גורי ב”יקום תרבות”:
“הנה מוטלות גופותינו”: לרגל שבעים שנה לנפילת הל”ה ולפרסום השיר
“הנה מוטלות גופותינו” – סיפורו של התרגום לערבית
“ברך נשקם לבל יחטיא” – “תפילה” של חיים גורי במקור ובכמה תרגומים
צלקתו של אודיסאוס – “אודיסס” מאת חיים גורי במקור ובתרגומים לשפות אחרות
וראו גם:
מי שרה ראשונה “באב אל וואד” ? שושנה דמארי או יפה ירקוני?
למעלה במאמר כתוב שהביצוע הראשון היה של שושנה דמארי ורק לאחר מכן השיר בוצע בידי יפה ירקוני.
זאת למרות שהשיר הוזמן במקור בעבור יפה ירקוני בידי בעלה.
כך כתוב גם במקורות אחרים .
אבל לעומת זאת בערך הויקיפדיה על “שער הגיא” כתוב “השיר בוצע לראשונה ב-1949 בידי יפה ירקוני, בהופעתה הראשונה ללא מדים”.
וראו כאן:
https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A9%D7%A2%D7%A8_%D7%94%D7%92%D7%99%D7%90
זכור לי שלאורך השנים ניתקלתי בעיתונות בכתבות על הזמרות השונות בשתי הטענות/
כשאלו היו כתבות על שושנה דמארי צויין באגביות שהיא שרה את השיר לראשונה.
ובכתבות על יפה ירקוני נטען אותו הדבר בדיוק לגביה.
ברור שכל זמרת טענה לזכות ראשונים לגבי ביצוע השיר. וכידוע הייתה בינהן עויינות שנבעה בין דברים אחרים גם בגלל הטענות שלהם ל”בעלות ” על השיר הזה.
ההיגיון אומר שאם השיר הוזמן במקור מהמחבר חיים גורי בידי בעלה של יפה ירקוני ( שמן הסתם הוא היה גם זה שהזמין את הלחן של שמואל פרשקו ) ,אז השיר בוצע על ידיה לראשונה ולא בידי שושנה דמארי.
איזה אינטרס היה לשייקה ירקוני להעביר את השיר שהוזמן עבור אישתו לזמרת אחרת?
אבל זוהי השערה בלבד.
יש מישהו שיש לו פרטים מדויקים בעניים לגבי הביצוע הראשון של השיר מתי זה היה ובעצם בידי מי?
אלון מוסקו כותב בפייסבוק:
“ההקלטה הראשונה היא של יפה ירקוני,היא יצאה לאור ע”ג תקליט 78 מסחרי תוצרת הד ארצי,מק”ט 680 ב-1949.אורך השיר לא אפשר להכניסו בצד אחד והוא מוקלט חצי בצד הראשון וממשיך בחציו השני בצד השני. שושנה דמארי הקליטה את השיר בקול ישראל ב-31/5/1954 ע”ג תקליט לצרכי שידור “.
מעניין מאוד. אבל השאלה היא של מי היה הביצוע הראשון ולא דווקא ההקלטה הראשונה.תיאורטית יכול להיות ששושנה כן ביצעה את השיר לפני יפה וההקלטה שלה.
במקרה הזה אני חושב שלשאול את שתיהן לא היה עוזר לנו.כל אחת מהן הייתה טוענת שהיא ביצעה את השיר ראשונה.כך בכל אופן נטען בכתבות שפורסמו על כל אחת משתיהן והתבססו על המידע שהן סיפקו.
גם חיים גורי וגם שמואל פרשקו המלחין נפטרו וכבר לא יכולים לספק מידע בעניין.
מצד שני ישנם אנשים שעדיין עימנו שהיו בחיים ופעילים ב-1949 ואולי זוכרים אם שמעו את יפה או שושנה שרות את השיר במהלך חודשי 1949.