מיוחד ליום העצמאות השבעים של מדינת ישראל. סיפורם של המשוריינים, אותם כלי נסיעה ענקיים ממלחמת השחרור שנמצאים בשער הגיא, בדרך לירושלים, מ־1948 ועד היום.
לרגל יום הזיכרון ויום העצמאות 2018 ובמלאת שבעים שנה למדינת ישראל לפניכם פרק נוסף מספרם החדש של יוסי שפנייר ופרופסור ישראל רוזנסון בדרך אל העיר שער הגיא כמחוז זיכרון (הוצאת כרמל, 2018) שמתפרסם כאן באדיבות המחברים.
פרקים נוספים מהספר אפשר לקרוא כאן:
באב אל ואד בדרך אל העיר – יוסי שפנייר ופרופסור ישראל רוזנסון יוצאים בעקבות שירו של חיים גורי
ברוך ג’מילי השם הכתובת והפזמון
המשוריינים בשער הגיא
פֹּה רָתְחוּ בַּשֶּׁמֶשׁ זֶפֶת וְעוֹפֶרֶת,
פֹּה עָבְרוּ לֵילוֹת בְּאֵשׁ וְסַכִּינִים.
פֹּה שׁוֹכְנִים בְּיַחַד עֶצֶב וְתִפְאֶרֶת,
מְשֻׁרְיָן חָרוּךְ וְשֵׁם שֶׁל אַלְמוֹנִים.
חיים גורי, מתוך הפזמון “באב אל וואד”
אין ספק ששלדי המכוניות המשוריינות היו אחד מהסימנים המובהקים של זיכרון המלחמה על ‘הדרך’ בכלל וקרבות שער הגיא בפרט; תפיסתן כאנדרטאות ידועה ומקובלת.[1] במיוחד ריגשו את הנוסעים בואכה ירושלים בשבוע שלפני יום העצמאות שעה שעוטרו בזרי פרחים ובדגלי הלאום.
בתום המלחמה נותרו בצדי הדרך 34 שלדי מכוניות; רובן ככולן היו מפוזרות במעלה שער הגיא. יוסי כץ סיכם את ההיערכות להנצחה באמצעות המשוריינים בד בבד עם ניסיונות ההנצחה האחרים בסביבה באמצע שנות החמישים:
“כן הוסרו מצדי הדרך הדרכים שלדי המכוניות שנפגעו במלחמה בניסיון לפרוץ את הדרך לירושלים, והועלו על סלעים בקרבת המקומות שבהם נפגעו. ליד כל רכב נחקקה בסלע כתובת קצרה המציינת את הקרב שבו נפגעה המכונית ואת תאריך הקרב. לימים דאגה המחלקה, על פי הצעתו של קולק [=טדי קולק, אז מנכ”ל משרד ראש הממשלה], לעטר את השלדים בזרי פרחים בכל שנה בערב יום העצמאות”.[2]
למעשה, הכתובות נצבעו על סלע וציינו רק את התאריך.[3] מסתבר שהסיפור היה מורכב יותר. מעוז עזריהו שחקר את מהלכי ההנצחה הקשורים במשוריינים סימן מספר תחנות. בתחילת 1950 הועלתה הצעה לרכז את השלדים במוזיאון; והדברים משתלבים עם הניסיון להקמת מוזיאון שכזה בשער הגיא (לעיל). היה זה יגאל ידין שהתנגד והציע להשאירם במקום. במצבם זה הם עוררו סקרנות וגם הסתייגות; הועלתה באחת מישיבות הכנסת הראשונה (ישיבה קמ”ג של הכנסת הראשונה; 21.3.50) שאילתה של משה ארם, נציג מפ”ם לשר הביטחון:
“לאורך שער הגיא, בדרך מלטרון לירושלים, מוטלים שלדי מכוניות-טנדרים, ג’יפים ומשוריינים, שהעלו כבר חלודה. כל מכונית מרוסקת היא מצבת זיכרון לגדוד הפורצים, מובילי השיירות ומבקיעי הדרך לירושלים הנצורה. כל שלד מכונית קשור בשם לוחמים שנפל ומסרו נפשם על מלחמת השחרור של המולדת.”
הוא מציע “לגדר בצורה ראויה את המקומות שבהם נמצאים השלדים, לציין את המקומות בשמות החללים ובתיאור קצר של עלילותיהם, למען הנציח בדרך לירושלים את כל פרשת המאבק על בירת ישראל”.[4]
הנצחה איננה נעשית באופן טהור כדי לשמר את תפארת העבר, היא גם משקפת גם אינטרסים מן ההווה, ומעוז עזריהו הצביע על החלחול של העבר למאבקים הפוליטיים שאפיינו את שנותיה הראשונות של המדינה:
“אף שהדברים לא נאמרו במפורש יש להבין את השאילתה בהקשר של המאבק הפוליטי־אידיאולוגי של מפ”ם נגד התפיסה הממלכתית שקידם בן גוריון. […] השאילתה של נציג מפ”ם עסקה אומנם באופן ספציפי בהפיכתם של שרידי המשוריינים למצבות זיכרון, אך הכוונה הייתה להכיר בחלקו המרכזי של הפלמ”ח במערכה על ירושלים, והדבר הובע בהתייחסות המפורשת לגדוד הפורצים. הנושא שעמד על הפרק היה אפוא הבטחת מקומו הראוי של הפלמ”ח בסיפור הלאומי.”[5]
בהקשר זה העמיד יהודה זיו פרכה היסטורית:
“[…] אלא שגדוד ‘הפורצים’, שהוא הגדוד הרביעי של אותה חטיבה, לא נטל חלק בליווי השיירות – ורק בדוחק אפשר למצוא בדברי מ’ ארם גם רמזים לשני גדודיה האחרים של החטיבה, ‘מובילי השיירות’ (הגדוד החמישי, ‘זהבי’) ו’מבקיעי הדרך’ (הגדוד השישי, ה’פורמאנים’)…”[6]
בלי להיכנס יתר על המידה למניעים העמוקים של הגורמים שהתייחסו למשוריינים, המשוריינים עצמם הצליחו לחמוק מניסיונות פינוי כאלה או אחרים, וגם מניסיונות תיוג שונים; בסופו של דבר נותרו סמלים מוצלחים ביותר למאבק, כפי שמסכם עזריהו:
“המיוחד בשרידי המשוריינים הוא שהם משמשים הן כעדים המספרים על האירוע והן כעדות פיזית המוכיחה את אמיתות הסיפור. הם לא רק מספרים את הסיפור, כמו אנדרטה סטנדרטית הנבנית אחר האירוע, אלא הם חלק מהסיפור עצמו, הם יוצרים קשר ישיר, על זמני בין העבר להווה, משום שהם כעין גשרים המאפשרים לצופה לשחזר בדמיונו את העבר.”[7]
בחלוף השנים, עם ההכנות להרחבת הכביש, המשוריינים שבמקור סימנו את מקום הפגיעה והנפילה, רוכזו בשני גושים; האחד מול הכניסה לשורש והשני מול קבר אימאם עלי (במהלך שינויים הקיצוניים בכביש מספר 1, המתבצעים בעת כתיבת הדברים, הוצב גוש אחד במתחם שער הגיא). מדובר ב־14 מתוך 34 השלדים המקוריים, שבגין מצבם הטכני הרעוע עברו פעולות שימור מתאימות.[8] עם ההחלטה של תחילת שנות החמישים להותיר את המשוריינים בצדי הדרך, הם נצבע בצבע חום־חלודה, בדומה לכלי השריון הצה”ליים; אחר שיפוצם, נצבעו המשוריינים בצבע אפור שהיה צבעם המקורי, וזאת על־פי דרישת האנגלים שביקשו ליצור הבדל ברור בין כלי הרכב שלהם לאלו של ההגנה.
כאמור, השינויים בתוואי הדרך השפיעו על מצבם של המשוריינים בשטח, ובגין מצבם בתודעה הלאומית עוררו שינויים אלו פחדים סמויים וגלויים באשר למעמדו וחוסנו של הסמל הלאומי הזה; ויותר מכך, מתח בין הצורך להתחדש והצורך להתייחס לעבר. הנה, לקראת הרחבת הכביש שהחלה להתבצע ב־1967 והייתה כרוכה בהזזה של המשוריינים, הובעה תקוותו של מנחם תלמי:
“[…] כביש דו מסלולי יאפשר לנו לשאוט במעלה ללא הפרעה ובמהירות. וכדי שיתאפשר הדבר יצטרכו להזיז כמה מן המשוריינים. המשוריינים שכבשו את המסלול האחד לפני תשע-עשרה שנים, שבזכות לוחמיהם ונהגיהם ניתן לנו להוסיף מסלול שני. יזיזו אותם מעט ואנו ניסע הרבה יותר מהר, אבל עדיין נראה אותם. וככל שנדהר הם עדיין יאותתו לעברנו הבהובי תחושות וזיכרונות […]”[9]
אבל היה שינוי שהוליד כותרת “המשוריינים השכוחים”; שלוש שנים לאחר מכן, אחרי השלמת העבודות נכתב :
“עשרים שנה היו שלדי המשוריינים לאורך שער הגיא מזכרת תוגה וגבורה ללוחמים, אשר בזכותם ירושלים היא שלנו, שום אנדרטה או גלעד לא יכלו לספר את אשר סיפר כל אחד משלדי ברזל על הדרמה של חירוף נפש ומוות […] הדרך לירושלים שוב אינה כביש צר ומתפתל כפי שהיה בימי מלחמת השחרור. כביש רב מסלולי בוקע גבעות עולה עתה מעדנות אל מבואות הבירה. אך בהמולת הסלילה, בפריצת הגבעות ובפיצוץ הסלעים נזרקו המשוריינים הצדה, פוזרו או נערמו ללא סדר ואיש אינו תובע את עלבונם […] מזכרת לזלזול ולשכחה […]”[10]
ביסודו הדבר נבעה העתקתם ממקומם וריכוזם מסיבות טכניות,[11] בריאיון עם מוטקה בן פורת (אפריל 2012): הוא סיפר: “את המשוריינים בשער הגיא הזיזו כידוע מספר פעמים. בפעם שלפני האחרונה גם צבעו אותם באפור. הייתה בעיה לאן בדיוק להחזיר. התייעצו עם צביקה זמיר. במקור הם היו כידוע ממוקמים במקום שנפגעו. מכיוון שהרחבת הכביש בוצעה לא על־ידי חציבה אלא על־ידי הגבהה לא נותר מקום למשוריינים בשוליים, ולכן היה צורך לרכזם בגושים, השאלה הייתה באיזה סדר; ניסו לשמור על הסדר של המקומות המקוריים. הרעיון המרכזי היה להניח אותם ובצדם לכתוב פסוקים משירו של חיים גורי באב־אל־וואד, אבל מע”צ התנגד (אסור להכניס שלטים לאורך דרך). בסך הכול היו הרבה בעיות והתייעצו אתי הרבה.” אך בפועל העמדתם צפופים זה בעקבו של זה העניקה תחושה של שיירה בת שבעה – מספר סמלי ידוע – כלי רכב. כלומר, הם הפכו לאנדרטה מסוג אחר, והתאורה שהוצמדה להם משווה לאנדרטה זו מראה מיוחד בלילות. הקבוצות הללו של המשוריינים הן פחות אוטנטיות, אבל יש בהן המחשה – אמנותית משהו – של שיירה.
עקרונית ניתן לסווג את אנדרטאות המשוריינים כאנדרטאות המבוססות על כלי נשק ויש לכך דוגמאות רבות בארץ ובעולם,[12] אולם, די ברור שיש כאן משהו מעבר לכך; האוטנטיות, העובדה שהן מציינות ציר, מסלול, ומיקומם על הציר הראשי, ובמיוחד מעמדם באתוס הלאומי. אכן, הם נתפסו כסמן זהות לזרים – הדור החדש או אורחים אינם יודעים ומוטל הצורך להציג את סיפור האומה: “[…] מבוגרים הסבירו לילדים וישראלים סיפרו לאורחים ולתיירים, כי לא גרוטאות הן המשוריינים שנעזבו בצדי הדרך, אלא זיכרונות שנחרטו בברזל בפלדה”.[13] ובניסוח שיש בו מעט מן ההתנשאות:
“היה זה צחוק מהול בתוגה, כאשר שני נערים נסעו במונית לירושלים, ובעברם בשער הגיא, על פני שלדי המכוניות השרופות, אמר האחד לרעהו ‘הרואה אתה כמה תאונות ארעו במקום זה בחודש האחרון!’. נערים אלה, כרבים בגילם, ואף מבוגרים מהם, שהגיעו זה מקרוב לארץ, הם בבחינת ‘דור המדבר’ אשר לא ידע את מלחמת הקוממיות של עמנו, שהתחוללה אך לפני 8 שנים.”[14]
אכן, הצורך להסביר ‘כי לא גרוטאות הן המשוריינים שנעזבו בצדי הדרך, אלא זיכרונות שנחרטו בברזל בפלדה’ הפך את המשוריינים למעין אביזר לאומי המצריך תורה שבעל־פה. מבחינה פדגוגית, מצב שכזה איננו בהכרח רע, ככלות הכול את הציווי ‘והגדת לבנך’ יש ללוות באתגר דידקטי מתאים. ובאמת, במהלך השנים המשוריינים ממושא להערצה לגורם לסקרנות ועניין.
[1] “שרידי הרכב המפוזרים בקטע סאריס–שער הגיא הם עדות אילמת למאבק ההירואי על הדרך לירושלים, ואנדרטת זיכרון ללוחמים שמסרו את נפשם על הצלת העיר” [יצחק לוי (לויצה), תשעה קבין, תל אביב תשמ”ו, עמ’ 180].
[2] יוסי כץ, לעצור את הדחפור – הקמתם של הכלים המוסדיים לשמירת ערכי הטבע, הנוף והמורשת ההיסטורית של מדינת ישראל, רמת גן תשס”ד, עמ’ 95.
[3] תיאורו של יצחקי מדויק יותר: “ליד המשוריינים סלעים צבועים לבן ועליהם תאריכי הקרבות בהם נפגעו השיירות” (אריה יצחקי, בעקבות לוחמים: מדריך לאתרי גבורה בישראל, כרך ב – דרום, תל אביב תשמ”ח, עמ’ 43).
[4] ישיבה קמ”ג של הכנסת הראשונה; 21.3.50, דברי ימי הכנסת, עמ’ 1474.
[5] מעוז עזריהו, ‘שלד הברזל שותק כמו רעי”, סיפורם של שרידי המשורינים בשער הגיא, קתדרה 106 (תשס”ג), עמ’ 124.
[6] יהודה זיו, חזית ברוחב של כביש, פלמ”ח – עלון עמותת דור הפלמ”ח, מס’ 5, אוגוסט 2005, עמ’ 45.
[7] מעוז עזריהו, ‘שלד הברזל שותק כמו רעי”, סיפורם של שרידי המשורינים בשער הגיא, קתדרה 106 (תשס”ג), עמ’ 129.
[8] בין מי שעקב אחריהם התעוררו גם ספקות לגבי האוטנטיות שלהם וטענות על החלפתם.
[9] מנחם תלמי, ‘פנים חדשות לשער הגיא’, מעריב, 10.2.1967, עמ’ 5.
[10] ‘בשולי הדברים’, דבר 14.3.1972, עמ’ 7.
[12] אילנה שמיר, הנצחה וזיכרון, תל אביב תשנ”ז, עמ’ 76-73.
[13] ‘בשולי הדברים’, דבר 14.3.1972, עמ’ 7. בניסוח אחר: “[…] כי כך מתבזבזים כספי המענק או המלווה, ו’הראיה’, כי ‘”מכוניות יקרות נהרסות” בכבישי ארץ זו ומתגלגלות בצדי הדרכים’ […]” (י’ שמ”י, ‘הטור השמיני’, חרות 14.5.1957, עמ’ 2).
[14] מ’ בן-שחר, ‘שלטים יביעו אומר…’, חרות, 31.7.1956, עמ’ 2.