לרגל יום הזיכרון ויום העצמאות 2018 ובמלאת שבעים שנה למדינת ישראל לפניכם פרק נוסף מספרם החדש של יוסי שפנייר ופרופסור ישראל רוזנסון בדרך אל העיר שער הגיא כמחוז זיכרון (הוצאת כרמל, 2018) שמתפרסם כאן באדיבות המחברים. הפרק עוסק באנדרטאות לנופלים בשער הגיא.

פרקים נוספים מהספר אפשר לקרוא כאן:

באב אל ואד בדרך אל העיר – יוסי שפנייר ופרופסור ישראל רוזנסון יוצאים בעקבות שירו של חיים גורי

ברוך ג’מילי השם הכתובת והפזמון

המשורינים של שער הגיא

Image result for ‫שער הגיא שלט‬‎

אנדרטאות וסיפוריהן

Image result for ‫שער הגיא  שילוט‬‎

רכב משורין בין הרי באב אל-ואד במלחמת העצמאות  (מקור: מרכז מידע פלמ”ח)

המלחמה העזה בפרוזדור ירושלים נחרטה מיד בזיכרון וגם בנוף. לבד משרידי ה’משוריינים’ הידועים, הוצבו במקומות משמעותיים בדרך אל העיר שתי אנדרטאות; האחת ב’צומת הגבורה’, והשנייה, לזכר חטיבת הראל, בבית העלמין של קריית ענבים. שתיהן שונות מאוד זו מזו.

הראשונה הוקמה זמן לא רב אחרי שוך הקרבות (הסרת הלוט: 7.12.48), במקום מרכזי על אם הדרך המכונה בשם המזכיר את המלחמה, ‘כביש הגבורה’, וסמוך לקיבוץ החדש ‘משמר דוד’;[1] היא צופה על עמק איילון ואתרי הלחימה בלטרון. השנייה מצטנעת בגיא שליד הקיבוץ, וההגעה אליה מחייבת סטייה מהדרך הראשית.

אנדרטת הגבורה. בעיצובו של משה ציפר

את ‘אנדרטת הגבורה’ עיצב משה ציפר (1989-1902 חלוץ שהפך לפסל מוביל בפיסול הישראלי; בעיקר בשנות החמישים של המאה העשרים) בדמות אובליסק בגובה 13 מ’. חומר הגלם נשא אופי סמלי – אבנים משדות הקרב בדרך אל העיר; הכתובות שנחרטו: “זיכרון עולם ללוחמים והסוללים בדם נפשם סללו וכבשו את הדרך לירושלים”, “אם תשכח ירושלים תשכח ימיני”.

אנדרטת הראל היא חלק מהקומפלקס של בית העלמין המיוחד שבו נקברו נופלי החטיבה.[3] האנדרטה דמוית מגדל מבוצר רבוע, שבתוכו חדר הנצחה, שנועד להזכיר במשהו את ‘האריה השואג’ בתל חי, היא הוצבה ב-1951 ומוקמה בראש הגיא הצופה אל בית העלמין. האנדרטה עוצבה על ידי האמן מנחם שמי על-פי צוואתו הלא-כתובה של בנו אהרן (ג’ימי); היא מוקדשת לחללי חטיבת הראל, ונושאת כתובת וסמלים בהתאם; הכתובת המתנוססת מעל פתח חדר ההנצחה “ללוחמי פלמ”ח הראל שחירפו נפשם למות למען ירושלים יהודה והנגב במלחמת שחרור ישראל”, והסמל של הפלמ”ח בראש האנדרטה כולל את מילת “הראל”.

ההבדל בין האנדרטאות בולט גם בכל הקשור לנסיבות הקמתן. בעוד שאנדרטת הראל משקפת יוזמה מקומית של אנשי החטיבה, אנדרטת הגבורה נושאת אופי ממלכתי, דבר המתבטא גם בכתובותיה; היא הייתה הראשונה מבין שמונה גלעדים – ציוני זיכרון מרכזיים של מלחמת העצמאות. ב-1951 מונתה ‘המועצה הציבורית להנצחת החייל’, ובתוכה ‘ועדה לקביעת מצבות זיכרון’. התוכנית כוונה להקים תשעה גלעדים – ‘גלעד’ היה הכינוי שנבחר – מרכזיים במקומות שונים בארץ. בסופו של דבר, חלק מהם לא הוקם.[4]

הנה כי כן, ‘אנדרטת הגבורה’, הנושאת את הסיסמה המסוגננת מקראית – ‘אם תשכח ירושלים תשכח ימיני’, נועדה להיות הביטוי הממלכתי לגבורת כל הלוחמים בדרך לירושלים; והיא ניצבה על תילה כבר בשלהי מלחמת העצמאות. אולם, גם כשהמאבק על הדרך כבר הוטבע בנוף הזיכרון, לרבים קשה היה להסכין למצב שמקום עתיר סמליות כשער הגיא איננו זוכה לציון.

Image result for ‫שער הגיא  שילוט  הנצחה‬‎

פרשת הקמת אנדרטה לזיכרון נופלי שער הגיא מחייבת פרישת רקע מסוים.[5] כאמור, אנדרטה בשער הגיא לא נכללה בין האנדרטאות הממלכתיות המתוכננות; הרעיון להקמת אנדרטה באזור שער הגיא הועלה על ידי ‘איגוד החיילים המשוחררים בירושלים’ במרץ 1950, בבקשתם הם פנו למנכ”ל משרד הביטחון דאז פנחס ספיר. דבריהם הועברו לוועדה להנצחת החייל והתקבלו בחיוב, ולאחר התמהמהות, ב-1953, פורסם מכרז על גלעד לחיילים ולאזרחים פורצי הדרך לירושלים. הדברים קושרו גם לנוכחות המכוניות השרופות בצדי הדרך; השאיפה הייתה לשלבן בצורה כזו או אחרת באנדרטה המוצעת; ובאופן כללי, גורלן, כך סברה הוועדה, יידון לאחר קבלת תוצאות המכרז. הכוונה הייתה למקם את האנדרטה במדרון הדרומי של שער הגיא במקום שייראה על נקלה מן המכוניות הנוסעות בכביש. ביולי 1953 החליטה ועדת השיפוט כי הפסל מיכאל קארה[6] יזכה במקום השני בתחרות (במקום הראשון לא זכה איש!). הוא הציע דגם פיגורטיבי – פסל בגובה של כשנים-עשר מטר החצוב בסלע במרחק של כ-30 מטר מן הכביש; דמות של צעיר בתנוחה של הסתערות, בימינו מונף רימון ובשנייה תומך בפצוע שעון על ברכיו; האנדרטה לא נועדה לשאת שמות של נופלים. לענייננו חשוב לציין כי אף שהפסל המתוכנן נועד להיות ניבט בעיני הנוסעים, הוא הוצב בקצה של משטח עגול שאליו הוביל שביל וגרם מדרגות; כלומר, הכוונה הייתה שיהיה יעד לביקור פיסי! סיור או טקס זיכרון! בשני המקומות הבאים בתחרות זכו דגמים מופשטים יותר, המבוססים האחד על גושי אבן, והשני על עמודי אבן כפופים.

התוכניות לאתר המתוכנן הוצגו בציבור בירושלים ובתל אביב באוגוסט 1953. לנוכח הדגם המוביל של מיכאל קארה, שלא התחשב בהנחיה להימנע ככל שניתן מהצגה ברורה של דמויות, התעוררו תגובות לא-קלות. היו שראו בו בנאליות; דגם שגרתי שאין בו כל ייחודיות שכל כך אפיינה את מאבק השיירות בדרך לבירה. יהודה אליצור מ’מחלקת הנוער והחלוץ של הסוכנות היהודית’, הטיח במכתב לבן גוריון ביקורת על הדגם שראה; גם לטענתו מדובר היה בגישה בנאלית, אנדרטות שכאלה נפוצות לרוב בכל העולם. כמו כן, כך הצביע בדבריו, לא היה בדגם שהוצע גילוי ייחודיות של עם ישראל וירושלים. גם דמות האדם, שלא הייתה נפוצה באנדרטאות זיכרון בפרהסיה הציבורית בארץ, עוררה התנגדות; מה שהתקבל כרצוי בחצר הפנימית של קיבוצים ויישובים, לא נראה מתאים למקום כה מרכזי כמו שולי הדרך לירושלים, שחלק מן העוברים והשבים בו הינם דתיים ומסורתיים.

למרות ההחלטה על הביצוע, בפועל, לא חלה התקדמות בשטח; מסתבר שהייתה פנייה בנידון לרבנות, והסכמתה של זו לא התקבלה; לכך נוספה העובדה שגם נשיא המדינה הביע הסתייגות. במצב עניינים זה, וחרף העובדה שדובר בזכייה במכרז המעוגן בהחלטה של הוועדה העוסקת בהנצחה, לא יכלו הגורמים המכריעים להתעלם מהטענות הבסיסיות הללו והן זכו לאוזן קשבת. סוף דבר, האמן זכה לפיצוי כספי, ועד 1961 לא היה ניסיון לחזור לאתר זיכרון בשער הגיא; הגלגול הבא של אתר שכזה עלה שוב באנדרטה לפורצי הדרך.[7]

בהקשר זה, ראוי להביא תגובה מיוחדת להצעת האנדרטה מתחילת שנות החמישים שפורסמה ב”מכתבים למערכת” תחת הכותרת “מצבה לחללי שער הגיא”:

“שלטונות הצבא הכריזו על התחרות לתכנון מצבה לחללי שער הגיא. הרעיון יפה כשלעצמו ולכבוד החיילים אשר נתנו את חייהם לפתיחת הדרך לירושלים. אולם מתעוררת השאלה: החסירים כבישנו במצבות כאלה, אולי אפשר להעלות הפעם הצעה שונה? […] להקים מצבה חיה בצורת אכסנית נוער על שם חללי שער הגיא. […] ובכן הצעתי היא ששלטונות הצבא ישנו את תכניותיהם  […]”.[8]

לנוכח תפיסת הבנאליות והטענה הסמויה שראוי שער הגיא להנצחה ייחודית יותר, צומחת התפיסה של זיכרון חי הנשען על יחס מתמשך לסביבה המיוחדת שיש בה גם ערכי טבע ונוף. שנתיים לפני הקמת החברה להגנת הטבע הרעיון נתפס כחדשני (אם כי יש לו מקבילה כפי שיודע לציין הכותב באכסניית יד לי”ד בגליל המערבי); הוא לא זכה למימוש בעת ההיא, אלא שנים לאחר מכן; ולא בשער הגיא עצמו, כי אם בבית ספר שדה שער הגיא בבית מאיר (על הסוגיה בכללותה, להלן פרק 8).

האנדרטה המכונה ‘אנדרטת פורצי הדרך לירושלים’[9] ירשה את מקומה של האנדרטה המתוכננת מתחילת שנות החמישים. כמוה כקודמתה שלא באה לאוויר העולם, גם בזו מדובר באנדרטה ממלכתית האמורה להציג את המאבק על פריצת הדרך לירושלים כמאבק לאומי כולל; ויחד עם זאת, רבו ביניהן ההבדלים. ההתנגדות לדגם המוחשי של שנות החמישים הכתיב את אופייה המופשט של האנדרטה החדשה, והשתלבה בכך המגמה למיקומה המיוחד. בעוד שאנדרטת פסל הלוחם מ-1951 נועדה להצבה קרוב מאוד לכביש, מוקמה אנדרטה זו על גבעה במרחק ניכר מהדרך. המיקום שנבחר הוא למעשה בקצהו השני של מעלה שער הגיא, ב’גבעת משב’ (המשמרת את זכר ‘באב אל-הווא’, פתחו השני של הגיא; לעיל בפרק 1), מול מושב שואבה, גבעה שבה שכן ‘משלט מספר 1’;[10] בשונה מפתח הגיא – באב אל-ואד עצמו, אזור זה הוא פתוח וניבט ממנו נוף רחב. מיקום זה מעניק משמעות לאנדרטה בהיותה נצפית ממרחק (“אנדרטה זו היא כנראה הפסל הסביבתי הנצפה ביותר בישראל, הן בשל מיקומה […] והן בזכות עיצובה הפשוט והסמלי”[11]), ולא כפסל שהוצע בזמנו שההתבוננות בו מצריכה מבט מקרבתו.

הפסלת נעמי הנריק[12] בסיוע האדריכל טוביה קץ עיצבה סטרוקטורה המבוססת על מקבץ של מעין צינורות, חמישה במספר, המורכבים ממקבצי מוטות פלדת אל-חלד; הם מיוצבים על-ידי תמוכות שצורתם דומה, השומרים על המבנה. הצינורות מוטים באלכסון קדימה, תוך שהם יוצרים תחושה של פריצה, תחושה של יד פשוטה הנשלחת קדימה ולמעלה במעלה הדרך לירושלים.[13] נוסיף כי בגלל אורכם השונה של המוטות שבמקבצי המוטות הללו, נוצרת תחושה של סידוק, שבירה, כביכול, הפריצה קדימה הביאה לשבירה המסמלת את המחיר. ה’צינורות’ והתמוכות בוקעים מתוח משטח בטון חשוף שלמרגלותיו לוח אבן ובו נכתב: “יד לפורצי הדרך לירושלים ולמגיניה במלחמת הקוממיות תש”ח”, ונחקק הפסוק: “למען ציון לא אחשה ולמען ירושלים לא אשקוט” (ישעיהו סב, א). הכתובת והפסוק מעצימים את התחושה הממלכתית שגלומה באנדרטה.

מספר שנים חלפו מהמכרז ב-1961 (התוצאות התפרסמו ב-1962), ועד שהאנדרטה נחנכה (15.3.1967) בטקס ממלכתי כיאה לאנדרטה מהסוג הזה. נשאו דברים ראש הממשלה ושר הביטחון לוי אשכול; רב אלוף יצחק רבין דיבר כרמטכ”ל, ולאו דווקא כמפקדה לשעבר של חטיבת הראל, ונציגי משפחות הנופלים שיקפו את כלל הלוחמים והאזרחים שהקריבו את חייהם בדרך לבירה. את הטקס ליוותה אפוא הרוח הממלכתית המתאימה לתפקיד שיועד לאנדרטה הזו מעת בואה לעולם. בכניסה לדרך המטפסת אל האנדרטה הוצב שלט הסבר מהסוג הרגיל (לוח מתכת כתום מקובע במסגרת ברזל גלילי), מטעם ‘משרד הביטחון – היחידה להנצחת החיל’, ובו סיפור הפריצה לירושלים שנגלל באריכות רבה. הוא מסתיים בהסבר על המיקום: “האנדרטה ניצבת באחת הנקודות ממנה תקפו הערבים את השיירות העולות אל הבירה”. כשהוקם פארק רבין בסוף שנות התשעים, הוצב במקום הכניסה לגבעת האנדרטה סמוך לכביש ירושלים ‘אתר הגדוד השישי של הראל’ (להלן), והעניק נופך של זיכרון פלמ”חאי לסביבתה הקרובה.

הנה כי כן, האנדרטה הלאומית הוקמה בקצה מעלה שער הגיא, עם גניזת התוכנית הראשונה של אנדרטת הלוחם; השער – שער הגיא עצמו, לא זכה אפוא לאנדרטה לאומית. אולם, המקום לא נותר ריק, במקום אנדרטה ממלכתית הוצב במקום ‘סלע הגדוד’ של הגדוד החמישי, הלא הוא גדוד ‘שער הגיא’.

בתחומי שער הגיא, במרחק של כמאתיים מטר דרומית לחאן, נמצאת  גם אנדרטת הזיכרון למתנדבי חוץ-לארץ – המח”ל. האנדרטה שהוקמה בשנות התשעים מעוצבת כמתחם כלוא על-ידי ‘קירות’ בדמות אותיות מח”ל; בתוכו לוח של רשימת שמות הנופלים מסודרת על פי ארצותיהם. משובצים בקירות ציטוטים מדברי דוד בן גוריון ויצחק רבין על גודל תרומתם והקרבתם. האנדרטה היא פרי יוזמתו של סטנלי מדיקט מקנייה (היה יו”ר המח”ל באירופה), שהיה מפקד מחלקה בחטיבה שבע בקרבות לטרון. מיקומה בשער הגיא נבחר הן בגין מעמדו של המקום בזיכרון הלאומי, והן בגין קרבתו ללטרון, שם לחמו מתנדבים רבים. עשרות מטרים ממנה, נמצא אבן זיכרון ושלט הסבר לשלושת חללי שיירת הרטוב (26.12.1947), שנפלו במקום זה בשער הגיא; שניים מהם בניסיון להגיע למשטרת לטרון לבקש עזרה. כ-500 מטר מזרחית לחאן, בסמוך לכביש הישן נמצאת אנדרטה פשוטה דמוית נר שמצויר בה עץ כרות לזכרו של החייל שמואל (מולי) יחזקאל שנספה בתאונה במקום זה. הכתובת “הקרבן האחרון של שנת השלושים”, המדגישה את מספר שנות העצמאות של מדינת ישראל, רומזת לאופיו הלאומי של המקום.


[1] על שם דוד מרכוס. דוד מרכוס (מיקי סטון), היה מתנדב במח”ל שהגיע ארצה כדי לתרום מניסיונו הצבאי. הוא היה קולונל בצבא ארצות הברית. רכש השכלה צבאית מסודרת. לאחר שירותו הצבאי עסק בתפקידים שונים, והתנדב לצבא האמריקאי ב-1940. השתתף במספר קרבות עם כוחות הפלישה לצרפת. במלחמת העצמאות כתב דו”ח עבור בן גוריון על מצבו הארגוני של הצבא ופעל ליישומו. נתמנה לתפקיד מפקד חזית ירושלים שתחת פיקודו נימנו חטיבות עציוני, הראל ושבע. נורה בטעות על-ידי זקיף ערב כניסת ההפוגה הראשונה לתוקף.

[3] “בית העלמין של קריית ענבים הוא בית העלמין היחידי בארץ שמוקדש לחללי חטיבה מסוימת – חללי חטיבת הראל פלמ”ח. לאף חטיבה אין בית עלמין משלה […]” (‘סיפורו של בית הקברות הצבאי בקריית ענבים’, הכל על ירושלים, 17.1.12; http://alaboutjerusalem.com/he/article. הקטע הבא מופיע אחרי תיאור בית העלמין של חטיבת הראל: “חטיבת יפתח: לחטיבה לא היה בית עלמין חטיבתי משלה. חלליה נקברו באזורי הקרבות […]” (רמי יזרעאל, ‘ספרות ההנצחה בישראל תולדותיה ואופיה’, ובדמם הבוקר יעלה, אריאל 172-171, [תשס”ו], עמ’ 28). “בבית קברות זה נוצר שילוב מיוחד בין מקום קדוש בעל אופי דתי, לבין מקום הנושא אופי של קדושה לאומית חילונית” (אלי שילר, ‘בית הקברות הצבאי בקרית ענבים’, ובדמם הבוקר יעלה, אריאל 172-171 [תשס”ו], עמ’ 105).

[4] בעת ההחלטה, ‘אנדרטת הגבורה’ המנציחה את המאבק על ירושלים, כבר הייתה קיימת. הוצעה גם אנדרטה לחייל האלמוני במשרדי הממשלה; נוספו על כך: “1. לוחמי הדרום בצומת פלוג’ה; 2. לוחמי הגליל המערבי בסביבות תרשיחה-יחיעם; 3. אנשי גוש עציון בסביבות נפילת הל”ה; 4. לוחמי הגליל התחתון בסביבות סג’רה; 5. לוחמי הגליל העליון בנבי יושע; 6. מגיני העמק בדרך לג’נין, על יד סנדלה; 7. מגיני עמק הירדן בין דגניה לצמח”. (אילנה שמיר, לבל יהיו כלא היו, תל אביב תשס”ד, עמ’ 119). האנדרטה לגוש ול-ל”ה לא הוקמה; ואין לנו אלא לשער שעם ההכנות להקמת האנדרטה המשפחתית-קיבוצית בנתיב הל”ה התמסמס הצורך בהקמת אנדרטה ממלכתית ב’סביבות נפילת הל”ה’.

[5] דיון בפרשה אצל מעוז עזריהו, ‘זיכרון בנוף: האנדרטאות הסמויות מן העין – שלושה מקרים’, קתדרה 150 (תשע”ד), עמ’ 230-224.

[6] מיכאל קארה (1964-1887), אמן רב-תחומי, צייר, מעצב ופסל, במלחמת העולם השנייה לחם כפרטיזן באיטליה ועלה לארץ אחריה. בין יצירותיו נמנות אנדרטות לא-מעטות לזכר הנופלים במלחמת העצמאות הפזורות במקומות שונים ברחבי ארץ.

[7] אילנה שמיר, לבל יהיו כלא היו, תל אביב תשס”ד, עמ’ 124-123.

[8] הכותב: ד”ר וולטר כץ מירושלים; דבר, 19.1.1953. להלן בפרק 8.

[9] קוריוז מעניין קשור לרצונה של משפחת שושני בעלת הקרקע ליצור קשר עם ותיקי גדוד הפורצים בפלמ”ח (הראל), כדי להקים במקום מרכז לימודי לגדוד. אין זאת אלא שדמיון השם ‘פורצי הדרך’ ל’הפורצים’ הוביל לכך. הניסיון לא צלח.

[10] במקום שכן כפר ערבי קטן, ליתר דיוק חווה חקלאית, שנקרא ח’רבת א-זנקולה; השתייך ככל הנראה לאחד מנכבדי סאריס. החלקה שבה שוכנת האנדרטה נרכשה במחצית שנות העשרים על-ידי משפחת הרברט סמואל (הנציב העליון הראשון), ונעשה ניסיון שלא צלח להתיישב בה על-ידי פלג מן המשפחה. בשלהי תקופת המנדט הוקם בה מוצב בריטי שאמור היה לשמור על הדרך. בשנת 2006 נרכשה מהבעלים הבריטים על ידי משפחת שושני (ככל הנראה לאחר שנודע להם על ניסיון לרכישה על ידי גורמים פלסטיניים).

[11] מיכאל יעקובסון, ‘יד לפורצים, זיכרון למתכננים’, עת-מול, 229 (2013), עמ’ 25.

[12] נעמי הנריק (נולדה 1920; עלתה עם משפחתה 1930). למדה פיסול וחינוך. עם נישואיה עברה להתגורר בלונדון והמשפחה חזרה ארצה אחרי מלחמת העצמאות. אנדרטת פורצי הדרך היא יצירתה הידועה ביותר. יצירה מונומנטלית שלה ביד ושם, לא הוקמה בסופו של דבר בגלל בעיות טכניות.

[13] מיכאל יעקובסון, ‘סיבוב באנדרטה לפורצי הדרך לירושלים’, חלון אחורי – ארכיטקטורה ואידיאולוגיה בדיסנילנד המקומי, https://michaelarrch.wordpress.com/2013/07/23.

Related image

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

8 + שבע =