ד"ר אלי אשד, העורך הראשי של יקום תרבות, ממליץ
על הספר "לא זזה רוורס" מאת לילי רחל ילין מצא
הספר מורכב מאוסף סיפורים ואנקדוטות חביבות יותר ופחות של מדריכת טיולים בחו"ל, וגם קצת מחייה המשפחתיים, כולל סיפור שהוא שונה מכל השאר על זיכרון משפחתי מזוועות השואה.
המחברת דנה קצת גם במצב בארץ, בהפגנות ובחוסר המשילות, אבל מתמקדת בעיקר בסיפורי ישראלים שטסים עימה, תחת הדרכתה, לחו"ל, ואת מה הם מוצאים שם.
כמה מהסיפורים הם משעשעים ביותר, כמה מהם טיפוסיים ביותר – למשל על המטייל ישראלי שצפה בחדרו בכמה סרטים פורנוגרפיים ולאחר מכן הכחיש שצפה בהם וסירב לשלם וסיבך את כל הקבוצה…כמה הם פוקחי עיניים, כמו הסיפור על איך החבורה מצאה שמסיבות שונות המקום היחיד שהם יכולים לישון בו הוא בית זונות.
חבל שמחברת לא דנה בנושא החשוב שמן הסתם היא מתמודדת עימו בטיוליה, של התעצמות האנטי-ישראליות והאנטישמיות בחו"ל. מן הסתם היא חוותה משהו גם בנושאים אלו, אבל לספר בכל אופן זה לא נכנס וחבל. מן הראוי היה להרחיב על נושא זה שמשפיע יותר ויותר לצערנו על הנוסעים הישראלים בחו"ל.
בהחלט אפשר לקרוא כחלק מהז'אנר של סיפורי נסיעות ונוסעים לחו"ל, אבל כאמור הייתי רוצה שהמחברת היתה מרחיבה לגבי היחס שעימו מתמודדים הנוסעים הישראלים בחו"ל כיום.
אלי אשד ממליץ גם על
הגליון ה-16 של כתב העת "נכון"
אני קורא בשקיקה את גליון מספר 16 של מגזין המדע הבדיוני והספקולציה "נכון" בעריכת אורציון ברתנא. העורך אורציון ברתנא אומר לי שזה אולי יהיה הגליון האחרון אבל הוא עוד לא החליט. אני מקווה שהוא ישנה את דעתו.
אציין שההקדמה של העורך, כמו חלק לא קטן מהשירים והסיפורים, עוסקים בנושא הבינה המלאכותית ויחסיה עם בני אנוש, נושא שהוא בבירור מרכזי כיום בתודעת חלק גדול או רוב מהכותבים.
בין הסיפורים בולט הסיפור שהוא אחד המפחידים ביותר בתולדות כתב העת ובכלל, סיפורו של אפי הלפרין המוכשר "המינימליסט". סיפור שבבירור מבוסס גם על ידע מוצק על המתרחש כיום בתחום הארכיאולוגיה המקראית.
תמצית העלילה: ארכיאולוג "מינימליסטי" ידוע, מין ישראל פינקלשטיין שכזה (הדמות אולי מבוססת עליו ישירות), זוכה לביקור מאוד לא נעים במשרדו של משטרת ישראל, שלוקחת אותו למעצר. הסיבה, מתברר, הם הספקות שביטא במחקריו על אמינות התנ"ך לגבי ימי דוד ושלמה ואם הייתה ממלכה מאוחדת שהקיפה איזורים ענקיים. כעת, בסצינת חקירה מעולה ומפחידה, עליו לחזור בו פומבית – ולא, יושלך לכלא.
סיפור מצויין ומצמרר, אם כי יש לי התחבטויות לגבי הסיום, שבו על הארכיאולוג למסור, בצד החזרה בתשובה, גם ברכה מוסרטת לראש הממשלה ירום הודו לציון גיל 75 שלו. דהיינו, הסיפור אינו ממש עתידני אלא מתרחש בהווה, או אפילו בעבר הקרוב.
מכיוון שבהווה זה עדיין לא מתרחש נכון להיום, אני חושב שעל הלפרין היה לשנות את הגיל ל-77, לעתיד המיידי, במקום ההווה מה שהופך אותו להיסטוריה חלופית. אבל בכל זאת זה סיפור משובח כי אתה יודע שיש חשש רציני מאוד שכל מה שיש בו אכן יתממש אם הממשלה הזאת תמשיך לשלוט.
מרשים. אפילו אפשר לעשות מ"המינימליסט" דרמה בהסכת או דרמה טלויזיונית.
התרשמתי גם מסיפור של אוהד עוזיאל, כותב וותיק ומוכשר בשם "אר".
הסיפור עוסק בבינה מלאכותית, שמספרת לשומע האנושי סיפור קדמון של הפילוסוף אפלטון, כהכנה לסוף המפתיע באמת של הסיפור.
אבל הייתה לי בעיה עם הסיפור, שעוזיאל לא באמת מספר לנו פרטים על אותו סיפור קדמון של אפלטון, שהוא חשוב לפיענוח העלילה. הקורא צריך לחפש את הסיפור בעצמו באינטרנט (באמצעות בינה מלאכותית…) כדי להבין על מה מדובר, ואיך זה מתקשר לפואנטה של הסיפור, אם בכלל.
מן הסתם עוזיאל סומך על הקוראים שלו שזה מה שיעשו, אבל אני לא סומך על הקוראים. עידן האינטרנט לימד אותנו שלמרות כל המידע הזמין רוב האנשים לא באמת טורחים לחפש מידע על מנת להבהיר ענינים, אלא פשוט מתעצלים וממשיכים הלאה. אני חושב שעוזיאל, בגלל המצב הזה, היה צריך לפרט יותר, לעשות מאמץ עבור הקורא העצלן שלא יטרח לבצע את החיפוש בעצמו.
אבל הסיום המפתיע מעורר מחשבה ללא כל ספק.
מאמר מעניין נוסף הוא של העתידן ועורך המדע הבדיוני ד"ר אהרון האופטמן, שעוסק בספר המפורסם של סטניסלב לם "סולאריס", ספר שהוא עצמו תירגם מפולנית, וכבדרך אגב מעיר במאמר שהוא מחשיב ספר זה לרומן מדע בדיוני "מושלם".
אהרון כבר כתב כמה מאמרים על "סולאריס". אני לא יודע על שום רומן מדע בדיוני אחר שתירגם וטרח לכתוב עליו מאמרים, ואני מסיק ש"סולאריס" זוהי יצירת המדע הבדיוני הטובה ביותר בעיניו בכל הזמנים ללא כל מתחרים.
ובכן האם זוהי יצירת מדע בדיוני מושלמת?
אין ב"סולאריס" סיפור אנושי אמיתי, וזאת הסיבה שיוצרי הסרטים על פי "סולאריס" (היו שלושה כאלו כולל סרט טלויזיה רוסי אחד) התקשו עימה כל כך, ונאלצו לשנות דרסטית את העלילה – לזעמו הרב של הסופר שהרגיש נבגד. מהדף הראשון ועד האחרון זהו סיפור ניסיון לפענח תעלומה, מושלם כניסיון מדעי ממש לפענח תעלומה – שאין בה שום אלמנט אנושי חוץ מהחיפוש אחר ידע נוסף.
מזה אני מסיק שזהו סוג הסיפור שאהרון האופטמן מגדיר כמדע הבדיוני הטהור ביותר והמושלם ביותר.
אני משווה את הגישה שלו לזאת של מי שחושבים שסיפורי הבלשים המושלמים והטהורים ביותר הם סיפורי פיענוח תעלומה, ללא כל אלמנטים "מפריעים" של ענין אנושי מחייו של הבלש והדמויות האחרות. רק תעלומה שיש לפענח אותה.
קונאן דויל התפרסם בסיפורים כאלו על שרלוק הולמס. וגם ג'והן דיקסון קר נודע בכתיבת סיפורים כאלו, כמו גם אגתה כריסטי, ועוד כמה אחרים. אבל היום נדיר מאוד למצוא אותם בספרות הבלשית.
כך גם עם ספרו של לם. הוא יצירה קלאסית ומושלמת מסוגה אבל היום נדיר למצוא סיפורים נוספים מסוג זה במדע הבדיוני. רוב הסופרים לא מסוגלים ולא רוצים לכתוב משהו כזה, ובנוסף, התברר שזה בלתי אפשרי להעביר סיפורים כאלו כפי שהם למסך הגדול או הקטן.
ד"ר עופר חן כתב מאמר מעניין וגם חשוב, בשם "חזון מדינת התורה – בין אוטופיה למציאות", שבו הוא בודק את הנסיונות השונים בידי הוגים כמו הרב בן ציון בן חי עוזיאל להשתמש במשפט העברי ולתכנן מדינת הלכה מאז ימי הרב קוק.
נסיונות למימוש מטרה זאת כמובן נמצאים היום בשיאם תחת הממשלה הנוכחית.
מסקנתו של עופר חן, לאחר ניתוח מפורט של הנסיונות השונים בנושא, היא שכל מי שעסק בכך עד לשנים האחרונות הגיע למסקנה שזה אינו בר ביצוע וגם גרוע מזה – לא רצוי בתנאים של מדינה מודרנית. מסקנתו הסופית היא "למרות זוהרו של חזון 'מדינת התורה' אשר שב מעת לעת להאיר בשמי הציונות הדתית, אפשרות מימושו אינה ריאלית כמו אז, וביתר שאת, עתה".
הרצל חקק כתב יצירה בשם "מסדה לא תיפול", שהיא תגובה עתידנית לפואמה הידועה של יצחק למדן "מסדה", ומתארת את הקמתו מחדש של ישוב חדש.
התרשמתי מאוד.
וישנן עוד יצירות בגיליון הגדוש, כולל מאמר של עבדכם, אבל זה מספיק ומעבר כסקירה קצרה.
חגית בת-אליעזר, שגרירת יקום תרבות לאירועים, ממליצה
על הסרט "הטיפול האחרון של פרויד"
הסרט "הטיפול האחרון של פרויד" מתרחש ביומו האחרון של זיגמונד פרויד, בדירתו בלונדון, בספטמבר 1939, תוך כדי הפצצות גרמניות, ימים אחדים אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה.
בערב פרויד, שסבל מכאבים עזים, בלתי נסבלים, בשל סרטן הפה, שם קץ לחייו בבליעת רעל, אך בשעות היום התקיימה פגישה בדיונית שלו עם ק.ס. לואיס, המכונה "ג'ק", שהיה סופר בריטי, פילוסוף, פרופסור לספרות, ותיאולוג נוצרי אדוק. ג'ק הכיר את כתביו של פרויד, והעריך אותו כמדען. בשיחתם הם העלו נושאים רבים, והתמקדו בשאלת קיומו של האל.
הסרט מבוסס על מחזהו של מארק סנט ז'רמן באותו השם, שכתב גם את התסריט. המחזה עצמו מבוסס על הספר "שאלת האל" מאת ארמנד ניקולי.
ראוי לציון האתאיזם הטהור של פרויד – השלילה מוחלטת של האל. לדבריו של פרויד, אלוהים אינו קיים בטבע, אלא מהווה דמות ספרותית, חבר דמיוני של ילד בודד, או דמות האב של יתום. על זה פרויד אומר שהאנושות ילדותית, ועליה להתבגר – להתפתח ולהתפכח.
ראויה לכל שבח הגישה הליברלית הנאורה של פרויד ליחסים חד מיניים – קבלה מוחלטת של ההומוסקסואליות והלסביות. וזה בשנת 1939, 13 שנים לפני המשפט ההומופובי, האווילי, המחפיר, נגד אלן טיורינג, גאון המחשבים, מפצח האניגמה, אשר תרם באופן מכריע לניצחון במלחמת העולם השניה.
ועוד איוולת: האנושות לא למדה, לא התבגרה, ב-86 השנים מאז 1939 – במזרח התיכון, ולא רק בו, מדינות ממשיכות להפציץ אלה את אלה.
בסרט השניים נזכרים גם בילדותם. בדרכו של ג'ק לפגישה עם פרויד, מבטו משתהה על ילדים, אשר בנפרד מהוריהם מפונים ברכבות לאזורים בטוחים יותר של אנגליה. בהמשך המלחמה ק.ס. לואיס טיפל בביתו בילדים מפונים, וכתב בהשראתם את סדרת ספרי נרניה.
הסרט מסתיים באופן סימלי-מנחם, כשאנה, בתו של פרויד, משתחררת מהתלות באביה, ומציגה בפניו את אהובתה. פרויד מאשר את איחודן של הנשים בהנהון קל, בחיוך דק ועוצם לנצח את עיניו.
אנתוני הופקינס, בן ה-85 בעת צילומי הסרט בשנת 2023, עושה תפקיד נפלא. בשלוש השנים מאז הוא ממשיך לשחק בסרטים. לכלבתו של פרויד בסרט קוראים "יוֹפִי". מפתיע ונעים לשמוע את המילה העברית הזאת מפיו של השחקן האנגלי. מאז צפייתי בסרט, באומרי "יופי" בתוך שיחה, אני רואה בעיני רוחי את הצ'או-צ'אוית הג'ינג'ית החיננית, הנמרצת, שהשתתפה בטיפולים של פרויד, בכך שהייתה מתאימה את התנהגותה למצבו הנפשי של המטופל.
צפו בקדימון:
חבר יקום תרבות יואב ויכסלפיש ממליץ
על הספר "עיתונות ספורט ופוליטיקה בארץ ישראל המנדטורית – המקרה של ליפא לויתן" של אודי כרמי וענת קדרון
ליפא לויתן נחשב לאחד ממייסדי עיתונות הספורט בארץ, וכינה את עצמו "עיתונאי ספורטיבי". זה קרה בימי המנדט הבריטי, ולויתן פרסם את כתבותיו בעיתונים "העם" ו"הירדן" שהיו מזוהים עם המחנה הרווזיוניסטי. הראשון הופיע ב-1931 במשך מספר חודשים בירושלים, והשני שרד כחמש שנים והוקם ב-1934 בתגובה להאשמות כנגד "ברית הביריונים" ברצח ארלוזורוב.
שני העיתונים התנגדו להסתדרות ולהנהגת היישוב, אבל לויתן לא מצא סתירה מהותית בין אחיזה בפנקס האדום בזמן עבודה בחברת החשמל (מטעמים סוציאליים), לבין מתקפות פובליציסטיות משולחות רסן על ראשי ההסתדרות.
הספורט היה יקר ללבו ותפס חלק נכבד ממאמריו, אבל לא במובן המקובל של מעקב אחרי קבוצות, ספורטאים מצטיינים, שיאים, והישגים, אלא כמצע לדיונים אידאולוגיים סוערים. אגודות הספורט של "הפועל" ייצגו את ההסתדרות, "בית"ר" את הרוויזיוניסטים, ו"מכבי" את התנועה הציונית העולמית, וחבריהן גויסו גם למשימות פוליטיות. מצעדים ברחובות התלקחו לא אחת לתגרות אלימות בין דוברי עברית.
לויתן כרך בין פוליטיקה לספורט, ותמך באימוץ ענפי "ספורט שימושי" (כושר קרבי וכו') כדי לשפר את הכשרת הלוחמים, וזאת על חשבון ענפים פופולריים, אשר נועדו "רק" להנאת הספורטאים והצופים.
לויתן הצטרף ל"גדוד מגיני השפה", יזם אירועי ספורט, כתב ספרים, והקים לעצמו אויבים רבים. הוא גלה מהארץ ומת בנסיבות עלומות בברלין ב-1951, וגם נקבר בעיר זו. הספר מתאר את תרומתו לדיון על מעמדו של הספורט בימי היישוב ואת המחיר ששילם על דעותיו הקיצוניות.
הוצאת מוסד הרצל לחקר הציונות, אוניברסיטת חיפה, 257 עמ'.
