לא-מטוס / שי קומרוב
אַתֶּם שׁוֹמְעִים אֶת זֶה?
צְלִיל שֶׁל לֹא-צִפּוֹר.
מַשֶּׁהוּ הֵטִיל בֵּיצִים עַל אֶדֶן חַלּוֹנִי
כְּשֶׁהַבֵּיצִים יִבְקְעוּ, הַנְּחִיל עָשׂוּי לֶאֱכֹל אאאאוֹתִי,
הַיּוֹם לֹא קַר, הַיּוֹם אוֹרֵךְ שְׁלֹשִׁים וּשְׁתַּיִם דַּקּוֹת
הַיּוםֹ אוֹרֵך שִׁשָּׁה קְרוֹנוֹת
הַיּוֹם שֶׁלִּי שָׁעוּן עַל הַחַלּוֹן לֹא מְעַנְיֵן
מַשֶּׁהוּ הֵטִיל בֵּיצִים לִפְנֵי הַרְבֵּה שָׁנִים הַאִם זוֹ סִימְבְּיוֹזָה?
–
כָּל מַה שֶׁבָּעוֹלָם אוֹכֵל אוֹתְךָ
מַלְאַךְ הַמָּוֶת הִמְלִיץ לִי בְּחֹם:
אַל תְּפַחֵד לִתְקֹעַ אֶת הַזַּיִן
לְתוֹךְ קֵן טֶרְמִיטִים.
השבוע (30.4) שמעתי ברדיו 103FM שיחה שקיימו ניסים משעל וענת דוידוב עם אל"מ במיל' טליה לנקרי, לשעבר ראשת חטיבת העורף במל"ל (המטה לביטחון לאומי), בנוגע לכטב"מים שהחיזבאללה משגר לעבר חיילי צה"ל בדרום לבנון ואזרחי צפון הארץ. "זה איום טקטי, לא אסטרטגי", כך היא אמרה, והוסיפה שלצערה הוא נמצא בתחתית סדר העדיפויות של הצבא, וכי זו הייתה תחתית עמוקה מדי, ועכשיו יש למצוא לבעיה פתרונות מידיים. היא סיפרה אפילו על כך שנעשתה פנייה לציבור, לחברות טכנולוגיות, כדי למצוא פתרון מהיר. עד שזה יקרה, הנשק הזה גובה קורבנות ומחיר דמים יקר מאיתנו, למרבה הצער, שהוא לא טקטי ולא אסטרטגי אלא אנושי.
השיר שלפנינו, "לא-מטוס", מופיע בספר ביכוריו של המשורר שי קומרוב (יליד 1991, חיפה), "פלסטליזה" (2025, הוצאת נצח שירה, עורך ניסן אליהו כהן, עמ' 53). על הספר בכללותו, ועל שפת הלישה הפלסטית הייחודית של קומרוב, כתבתי לא מכבר במדורי "משורר בשטח" במוסף לתרבות וספרות של עיתון "הארץ".
כאן ברצוני להתמקד בשיר אחד מתוך הספר, שמופיע בשער השלישי מתוך ארבעת שעריו, "קולאז'". השיר הזכיר לי בקריאה ראשונה את להיט הטיקטוק הויראלי של הילד ניר קריגל, "כטב"ם", או במילותיו המוכרות לציבור הרחב: "מה זה שמה בשמיים / לא ציפור ולא מטוס / זה כטב"ם", וכן הלאה. זהו בעצם ניסיון ילדותי (במובן הטוב של המילה) והומוריסטי להתמודד עם הפחד מהאיום הטקטי הנ"ל.
שירו של שי קומרוב לעומת זאת, נכתב כמובן מנקודת-מבט בוגרת יותר ושונה. הוא מעמיד זה מול זה את עולמו הפנימי, היום-יומי, אולי אפילו הלא-מעניין לכאורה באותם רגעי השראה שבהם נכתב השיר, ולעומתו את העולם החיצון, המאיים והמטיל את אימתו עליו (ולא רק ביצים).
מהו אותו משהו שהטיל ביצים אם זו לא ציפור? אולי הבית השני של השיר חושף את התעלומה או לפחות נותן לנו כיוון. הופעתו של מלאך המוות כיודע-כל, וכמי שמורה לדובר בשיר להבין שמאידך כל מה שקיים בעולם מהווה כלפיו איום קיומי, ומנגד, שאין מה לפחד מכך – להיפך, יש להתמודד עם הסכנה דרך האמצעי הכי נועז, לכאורה, שיש לגבר להציע: כלי הזין שלו, שיוחדר לתוך קן טרמיטים.
ואולי השיר "לא-מטוס" חושף בפנינו גם את המנגון של זרע הפורענות, האלימות שפורצת החוצה מבני האדם כשם שהיא יכולה לפרוץ מבעלי החיים.
"האם זו סימביוזה?", שואל קומרוב בסיום הבית הראשון של השיר, ונדמה שהתשובה לכך, לפחות לפי שירו, היא חיובית. האקט שמלאך המוות מציע הרי יגרום הן לפגיעה בדובר עצמו אך גם להרס רב בקן הטרמיטים. הסימביוזה תהיה הרסנית לשני הצדדים.
