Mistaken Memories – פרויקט האמנות של דליה יוחננוף קנת נפרש בשני ספרי-אמן חזותיים שיצאו לאור בהוצאת Kehrer, גרמניה, והוצגו בירידי צילום בינלאומיים. הסופרת אור ארנסט, מי שעקבה מקרוב, מביאה מרשמיה.
המערכת
Mistaken Memories – פרויקט האמנות של דליה יוחננוף קנת התחיל ב-2014, עם מות אביה וגילוי ארכיון הצילומים שלו, ובו אלפי פרינטים ונגטיבים שצילם לאורך השנים. דליה, צלמת בעצמה, הופתעה לגלות בהם שפה צילומית עכשווית מקורית, וקווי דמיון משותפים, והחליטה לצאת למסע חקירה אישי ויצירתי המערבב את צילומי שניהם לכדי פסיפס שנון על אב חמקמק, שברי זכרונות-בדיונות, רפרנסים תרבותיים ופרשנויות אירוניות.
דליה יוחננוף-קנת .
האב, משה יוחננוף, איש עסקים מצליח בעל חברה לכימיקלים, ראה את עצמו צלם חובב אך ניכר שהיה מחונן. בהיותו כימאי, עיקר תשוקתו הייתה פיתוח תמונות במעבדה שהקים בביתם, ונדמה שהצילום שימש עבורו חומר גלם. גם דליה, המגיעה מתחומי הקולנוע והעריכה, מתייחסת לצילום כאל חומר גלם, ופחות נוהגת בו בחרדת קודש המאפיינת צלמים וצלמנים רבים (אולי השנים שבהן שימשה שותפה בניהול אמנותי של פסטיבל הצילום הבינלאומי בישראל, תרמו בכך), את התוצאה אפשר לראות בספר שכולו הדבקים (קולאז'), הצבות כפולות, הגדלות, משחק טיפוגרפי, צבע וקומפוזיציות, ועד לשימוש בצילומים "פגומים" לכאורה כמו חשיפות ארוכות-מסמאות או שריטות בקונטקטים.
שם הספר, כשם הפרויקט (בעברית, "זכרונות מוטעים/שגויים"), מרמז כי אין כאן חתירה לאמת או עדות ביוגרפית מהימנה כי אם אוסף תחושות, מצבי נפש, הקשרים. זכרונות נארזים ומוגשים מחדש. היוצרת שולטת בנרטיב, היא זו שמנהלת שיחה – בינה לבין עצמה, בין בת לאב, בין שני יוצרים, בין סוגות צילום, תקופות והשקפות. האב פיתח דימויים בחושך, הבת מפתחת משמעות בעריכה.
האמנית כמחוללת ומחללת זכרונות
אל הפרויקט התוודעתי בשלב גיבושו כשהחל לתפוס צורה. בכל כמה חודשים פקדתי את הסטודיו, נפעמת מהתהליך האוצרותי והחלטות העריכה שלא התחשבו מי צילם מה, באיזה פורמט, דיגיטלי/אנלוגי, או מתי והיכן צולם. הכל הולך! כל מה שמשרת את הדימוי והחוויה, ומאפשר לכל אחד ואחת לשוטט במרחב אסוציאטיבי פרשני, אישי או תרבותי.
לדוגמה, תיאור הפנאי וחיי חברה. מסיבת ריקודים בסלון גנרי משנות השישים-שבעים כמו ממשיכה אל משתתפי טקס תה בחופשה עכשווית ביפן, צילום משפחה על רקע הרים מושלגים, מודבק, ובכן, על רקע נוף הרים מושלגים, ראש אישה בשיער מנופח "אופנתי" מציץ מעל אחוריים של כלב, אישה מהדסת בכובע-ים לבן משודכת לשחף "תואם". אין כאן בוז מעמדי מושחז נוסח מישל וולבק, אלא יותר ציטוט נשכני-משועשע של אדית' וורטון בתארה את גינוני החברה בניו יורק הישנה, או אוסקר ויילד בגיחוך שנון המתענג על התיאטרון החברתי.
בדוגמה אחרת, צילומי תעשייה מגורענים, ארובות מעשנות, קו רקיע של כרך על רקע צהבהב-חולני, שולחים אותי לז'אנר המד"ב והדיסטופיות העירוניות: סרטי "בלייד ראנר" הפיוטיים של רידלי סקוט ודני וילנב, "ימים מוזרים" של קתרין ביגלו (עולם סוחרי זכרונות!),או הסייברפאנק החלומי "אקירה" של יוצר המנגה קאצוהירו אוטומו. דליה מנווטת בין דימויים. פעם עומס ויזואלי וחיתוך עצבני, פעם כפולת עמודים מהממת בעוצמה שקטה – דקל. עננים. אנחנו הצופים אחראים על הפרשנות.הספר, בעריכת הצלם אלדד רפאלי, מי שהניע והוביל את הפרויקט כולו, יצא לאור בשנת 2023 בהוצאת Kehrer הגרמנית, הוצג בפסטיבלי צילום בינלאומיים ביניהם פריז פוטו, פסטיבל הצילום של ארל, ויריד הספרים של טוקיו, ונמנה ברשימה הקצרה לפרס עיצוב הספר הגרמני הטוב ביותר לשנת 2024. בספר מעט טקסטים (באנגלית) ביניהם מאמר קצר שכתבתי בהשראת כמה מהעבודות.
ראי, ראי שעל הקיר
ב-2025 יצא החלק השני בפרויקט, בשם Mirror Mirror, המהווה זיקוק או לחלופין תמונת נגטיב לספר הראשון על כאוטיות הדימויים, החיבורים וההפתעות (כמו פולרואידים המוטמנים בספר). זהו ספר שקט. ממוקד. בפורמט קטן בהרבה, ובו סדרת דיוקנאות-עצמיים שהאב יצר בשהותו בנסיעות-עסקים.
דף אחרי דף נגלית בפנינו דמות רבת פנים – מרתקת, מבודחת, נוקבת. ניסויים בצילום, בזוויות, בתאורה, בקומפוזיציות, בחשיפות. האיש מביים סצינות כשהוא הנסיין, דוגמן-בית. למעשה, הוא יצר "סלפי" לפני שהמושג נולד, רק שבעידן שלנו הסלפי משמש ליחצ"ן עצמנו ברשתות חברתיות, ואילו כאן הסלפי היה עבורו בלבד, והבת היא זו שבחרה לחשוף את רגעיו הפרטיים.
שם הספר, "ראי, ראי", מרפרר לאגדה "שלגיה ושבעת הגמדים" של האחים גרים, שם המראה היא ביטוי להתרכזות אובססיבית ב'עצמי', אך במקרה זה, האיש הנוכח אינו משדר נרקיסיזם אלא אינטימיות. אנו מביטים בו מביט אל העדשה – עמה הוא מתקשר, אותה הוא חוקר. ואנו אוהדים אותו.
"התמונה מגלה לי משהו על האדם, שלא קשור לתפקידו או למעטה שלו", כתב רולאן בארת' בספרו "מחשבות על צילום", "היא מנקבת את פני השטח וחושפת משהו פרטי, בלתי חוזר, של קיומו".
רוב התמונות צולמו בחדרי מלון מנוכרים הזהים זה לזה בריטואל ידוע מראש של צ'ק אין, מיני בר, צ'ק אאוט. הוא לבד אך למרבה הפלא גם אין תחושת בדידות. ככל שמדפדפים מבינים: האיש לא בודד, הוא לבד. בדרך כלל זה אינו נושא מטופל ביחסי הורים וילדים, שיעדיפו לעסוק בהיעדרות ובדידות, נושאים ברורים ופחות מורכבים כמו עובדת היותנו גם פרטים שאינם תלויים בשיוך, ובתשוקתנו לקיים ולפתח חלק זה בזהותנו. כשאני מישירה מבט למצולם אני לא רואה איש שמעסיק את עצמו כי הוא בודד (מסכן), אלא אדם שסופסוף לבד ויכול לעסוק בעניינו (בוחר).
דיוקן האמן כנוסע-מתמיד
בתי מלון כמו שדות תעופה נתפסים כ"אל-מקומות" ו-"כל-מקומות", חללים נטולי זהות וזכרון. אך יוחננוף אינו משרת את קלישאת הניכור אלא מפקיע את האלמנטים הזרים כשהוא בוחר דווקא שם ליצור לעצמו זכרונות וזהויות. במקום שהוא כביכול ריק, אנונימי, טבולה ראסה של רעיונות, שם הוא מצמיח חיים אישיים מנותקים מהביוגרפיה הפרטית שלו.
יותר מזה, חדרי מלון מתפקדים כ"מקום אחר", חללים הטרוטרופים כהגדרת מישל פוקו, כשנורמות ותפקידים חברתיים מושעים ("מה שקורה בוגאס נשאר בוגאס", ושות'). "מרחבים אלו", טען פוקו, "משמשים מעין אתרי-נגד, סוג של אוטופיות ממומשות". ואכן, באקט הבימוי והצילום נוצרת אוטופיה בפועל, כשחלל מנוכר-סטרילי מותמר אל הזירה האינטימית והאהובה על האמן – מעבדת ניסוי.
בסביבה הרמטית שכזו, מופיע בפנינו דיוקן האמן נטול ההקשרים (ולא איש מדע, עסקים, משפחה). אומנם הוא לא תפס את עצמו ככזה, אך הספר מוכיח – אולי הוא לא בחר באמנות, אבל האמנות בחרה בו. לטעמי, המעשה האמנותי של הבת הוא בבחירה אמיצה לראות מחדש את אביה כאמן, ובכך להעניק לו מעמד ולגיטימציה בדיעבד.
הספר הראשון הציע מרחב שוטטות בין האב, הבת, ורוח מערכות היחסים והמשקלים. בספר השני המיקוד בדמות אחת. מי היה האב? דליה מצביעה דווקא על מיקומו, היא מראה היכן הוא, ובעצם כך חושפת את זהותו. האיש מוגדר על ידי הרווחים. הוא קיים בין תפקידים, הוא גם וגם, ולכן גם בין לבין. במעברים, בדרכים, במרחק – כשכבר עזב מקום אחד ורגע לפני שיגיע ליעדו, שם הוא מלא יצירתיות, השראה, סקרנות. אפשר שהיה מאושר.
קיראו גם:
דף הפייסבוק של דליה יוחננוף-קנת
צפו בסירטון על הספר:
ספרים מרגשים ביותר,
כקרובת משפחה, אני מרגישה שזכיתי לזויות ראייה נוספות, מעניינות.וייחודיות של משה, דליה וכל המשפחה.
דליה, את אלופה, אומנית בחסד!