ג'ון מילטון חוזר לגן העדן

פרופסור אביהו זכאי פירסם כאן בעבר מאמר על יצירתו הידועה של ג'ון מילטון "גן העדן האבוד".

כעת, לציון חג הפסחא הנוצרי, אנחנו מביאים את מאמרו על יצירתו הפחות ידועה של ג'ון מילטון "גן העדן המוחזר" שעוסק בחייו של ישוע הנוצרי. יצירה שמעולם לא תורגמה לעברית אבל עוסקת בהיסטוריה היהודית ויש בה עניין.

המערכת

בעקבות הטראומה העמוקה שחווה מילטון עם כשלון המהפכה הפוריטנית (1640-60) באנגליה, לה הקדיש שנים רבות מחייו, כתב ג'ון מילטון שתי פואמות אפיות גדולות. האחת גן העדן האבוד (1667), השנייה Paradise Regained גן העדן המושב (1671).

מילטון חלה במחלת הגלאוקומה, ובשנת 1652 הפך לעיוור לחלוטין. את שתי הפואמות הללו הכתיב לבנותיו, דבורה ומרי, ולמזכיריו. שתיהן כתובות בחרוז לבן – ללא חריזה – ועוסקות בתיאולוגיה ומוסר. הפואמה הראשונה היא דרמטית וצבעונית, והמוכרת, הידועה, והמפורסמת ביותר. השנייה פחות מוכרת, בלשון המעטה. היא דידקטית ופילוסופית. "גן העדן האבוד" עוסק בדרמה המתרחשת בגן עדן. יחסי מין טהורים וזכים בין אדם לחווה, שלאחריהם פיתה השטן את חווה. דבר אשר הביא לגירושם מגן עדן.

"גן העדן המושב" פחות עסיסי ומושך את הלב. זו פואמה תיאולוגית במהותה. וכנראה בגלל זה מעולם לא תורגמה לעברית.

היא מבוססת על שורת פיתויים, שמעמיד השטן בפני ישו במדבר, כדי להוכיח שאינו בן האלוהים הנבחר. מילטון מבסס את מבנה "גן העדן המושב" על הבשורה על-פי לוקאס, פרק ד, בברית החדשה.

כשלון המהפכה עיצב מחדש את תפיסת ההיסטוריה של מילטון. הוא השפיע רבות על התוכן והצורה של שתי הפואמות האפיות הללו. "גן העדן האבוד" מגולל את הדרמה הקוסמית של הנפילה: הפיתוי; החטא הקדמון; והגירוש. לעומתו, "גן העדן המושב" הוא יצירה הגותית-תיאולוגית מאופקת יותר. הוא מבוסס על סדרת הפיתויים שמעמיד השטן בפני ישו במדבר, במטרה לערער על היותו בן האלוהים. ב"גן העדן האבוד" הגיבור הוא השטן, שממלכתו היא מקור החטא והסבל בראשית ההיסטוריה האנושית. ב"גן העדן המושב" הגיבור הוא ישו, העתיד להשיב את גן העדן להיסטוריה במובן הרוחני. שתיהן כאחת כתובות בקונטקסט של מהלך ההיסטוריה של הגאולה והישועה. נפילה מחסד אלוהים בראשונה. בפואמה השנייה, כפי שמציין השם "גן העדן המושב", שיקום ההיסטוריה הקדושה באמצעות ישו, בן האלוהים. בספר הראשון השטן גורם לחטא. הספר שני מסמל את הדרך בה יביא ישו לישועת וגאולת המין האנושי. כך נשמרת בידי מילטון המסגרת הכרונולוגית של ההיסטוריה הקדושה, המבוססת על תפנית קיומית מחטא לחסד.

מילטון, שהיה אחד המלומדים הגדולים בדורו ושלט בשפות קלאסיות, בחר לדחות את העולם הקלאסי ב"גן העדן המושב", עולם אותו דווקא שיבח קודם "בגן העדן האבוד". שינוי זה משקף תמורה רוחנית עמוקה. הוא ביקש לנקות את הנצרות מהשפעות פגאניות ולהדגיש שבעימות בין טוב לרע, התרבות הקלאסית משנית לאמונה. שם הפואמה "גן העדן המושב", משקף את שיבת מילטון לתורת ישו בראשית הנצרות. הסבר לכך נעוץ בתמורה הרוחנית העמוקה שחווה. לקראת סוף חייו, מילטון הפך לרדיקלי יותר באמונתו הדתית, וביקש "לנקות" את הנצרות מהשפעות פגאניות. לדוגמא, להגדיר מחדש מהו "גיבור". לא לוחם כמו אכילס או נואם כמו קיקרו, אלא אדם המנצח באמצעות איפוק, סירוב לפיתוי ומשמעת עצמית. דברים המשתקפים בבירור במאבק ישו עם השטן במדבר. או בשיבת מילטון עצמו לדת של ראשית הנצרות.

כאדם דתי לא יכול היה מילטון להסתפק בכתיבה רק על אובדן גן העדן המוחשי, ומכאן שלילת האמונה שאלוהים מעורב באופן פעיל בניהול העולם ובהכוונת חייהם של בני האדם. היה עליו גם להראות אפשרות של ניצחון, לא רק של כישלון, בתולדות ההשגחה האלוהית בעולם. התוצאה היא "גן העדן המושב". הפואמה המציינת שיבת החסד האלוהי לנפתולי ההיסטוריה האנושית, לאחר החטא הקדמון בגן העדן. מעניינה שיקום מהלך ההיסטוריה הקדושה, וכך להצביע על הדרך ל"מלכות השמיים". לאחר כשלון המהפכה הפוריטנית, זנח מילטון את השאיפה להביא לכינון מלכות אלוהים עלי אדמות, כאן ועכשיו, בדמות מהפכה דתית, חברתית, ומדינית. הוא המיר זאת באמונה שמלכות אלוהים היא רוחנית, ומקומה נמצא בלב ונפש המאמינים. מהפכה רוחנית במקום פוליטית, המציעה גאולה, סליחת חטאים, וחיי נצח למאמינים. בהשראת הבשורה על-פי מתי והאמירה שמלכותו של ישו "איננה מן העולם הזה", מציב מילטון את הניצחון המוסרי כדרך היחידה לשיקום הקשר בין האדם לאלוהיו.

ב"בשורה על פי מַתַּי", אחת מארבע הבשורות בברית החדשה, אומר ישו לפטרוס: "ואתן לך את-מפתחות מלכות השמים וכל-אשר תאסור על-הארץ אסור יהיה". הפרשנות הנוצרית רואה ב"מפתחות" את הכוח הרוחני שניתן לפטרוס ולכנסייה להנחות את המאמינים לעבר מלכות השמיים. כך גם הדגיש ישו באומרו, שמלכותי "איננה מן העולם הזה". זו היא יעדו העליון של האדם, אשר ישו, באמצעות תורתו ומעשיו, מראה את הדרך להגיע אליה. המלכות היא רוחנית. לכך כיוון מילטון בדבריו על ישו.

"גן העדן האבוד" דן בנפילת האדם והגירוש מגן עדן. "גן העדן המושב" מתמקד בשיקומו של הקשר בין האלוהות לאנושות. היצירה מתמקדת בפיתוי ישו במדבר על ידי השטן. ניצחון זה הוא הרגע המכונן שבו האדם, לאור המופת של ישו במדבר, משיב לעצמו את האפשרות לזכות בגן עדן. לא באמצעות כוח צבאי אלא דרך חוסן מוסרי ורוחני. הפואמה קצרה משמעותית מ"גן העדן האבוד". היא כוללת ארבעה ספרים בלבד, לעומת שנים עשר בקודמתה. סגנון מילטון ב"גן העדן המושב" הוא מאופק ופילוסופי. ניתן דגש רב לדיאלוגים ועימות אינטלקטואלי בין ישו לשטן. מילטון מדגיש את ניצחון הרוח על החומר. השטן מציע לישו עושר, כוח פוליטי וידע פילוסופי כמו ביוון העתיקה, אך ישו דוחה זאת לטובת נאמנות לאמת האלוהית. בדרך זו מציע מילטון הגדרה חדשה לגבורה וגיבור. לא הלוחם בשדה הקרב, אלא אדם העומד איתן מול פיתויים פנימיים וחיצוניים. לכבוש את עצמך זו הגבורה הגבוהה ביותר.

ב"גן העדן האבוד" המקום בו מתרחשת הדרמה הוא גן העדן. ב"גן העדן המושב" המדבר הוא מוקד הפואמה. זה  המקום בו נערך המאבק בין ישו לשטן. בבשורה על פי מתי, המדבר הוא הרבה יותר מציון גיאוגרפי של מקום שומם, או ישימון. הוא זירה תיאולוגית רבת עוצמה, המקשרת בין העבר לימי המשיח. כשם שעם ישראל נדד במדבר ארבעים שנה, שוהה בו ישו וצם ארבעים יום ולילה. במסורת הנבואית, המדבר הוא המקום שבו מתרחשת טרנספורמציה קיומית. הוא מספק מפלט מוחלט מהסחות דעת חברתיות, פוליטיות או כלכליות. שם, בשיא חולשתו הפיזית (הצום) של ישו, מתגלית עוצמתו הרוחנית במאבק עם השטן. רק לאחר הניצחון על השטן במדבר, מקום המבחן לעוצמתו הרוחנית, נושא  ישו את דרשתו הראשונה בגליל במפעל חייו, שמטרתו להביא לגאולת האדם. בלי השהות במדבר, אין כל סמכות למסר שלו. עוד לפני פיתויי ישו במדבר, יוחנן המטביל פועל במדבר יהודה. בכך מסמל את האמור בספר ישעיהו: "קוֹל קוֹרֵא בַּמִּדְבָּר פַּנּוּ דֶּרֶךְ יְהֹוָה יַשְּׁרוּ בָּעֲרָבָה מְסִלָּה לֵאלֹהֵינוּ". לשון אחר, המדבר הוא תנאי הכרחי לישועה וגאולה.

מבחינת התוכן והצורה, יש הבדלים משמעותיים וחשובים בין "גן העדן האבוד" ל"גן העדן המושב". בפואמה הראשונה מוצג השטן כדמות מורכבת, מרדנית. "אנטי-גיבור" קלאסי. דמות כריזמטית גאה. הוא מדבר על חופש ועל אי-כניעה, והקורא מוצא עצמו לעיתים מזדהה עם מאבקו. ב"גן העדן המושב", מתחוללת תמורה עמוקה בדמות השטן. הוא איבד את הברק שלו והפך ליצור מותש ומריר. ב"גן העדן האבוד" הוא מקווה להרוס את הבריאה, וכך לשבש את דרך ההשגחה האלוהית בעולם. ב"גן העדן המושב", פועל השטן מתוך פחד. יודע שזמנו קצוב, והציניות שלו היא דרכו  להתמודד עם הידיעה שהוא כבר הובס. הוא מתנהג כמי שראה הכול, ניסה הכול, אך לשווא. כדבריו, "עייפתי מנדודיי אלו, ואת מנוחתי לא מצאתי". מהגיבור האפי ב"גן העדן האבוד", הפך השטן ב"גן העדן המושב" לנוכל נרגן, ערמומי ומפוקפק. 

"גן העדן המושב" מראה את ניצחון ישו על השטן. מבחינת מצב הקיום האנושי, יציאת אדם וחווה מגן-עדן איננה רק כישלון טראגי, אלא גם תחילת מסע, שבסופו ימצאו בני-האדם את הדרך לגאולתם. כפי שמראה דמותו של ישו בפואמה זו. גלות מגן העדן איננה רק עונש, אלא מהווה שלב הכרחי בתהליך שיקום האנושות מחטא לחסד.

בניגוד האמור בשם היצירה, ב"גן העדן המושב" לא מתאר מילטון חזרה פיזית לגן עדן עם נהרות ועצי פרי. המסר הוא ש"גן העדן המושב" נמצא בתוך האדם, בנפשו ובליבו. מלכות האלוהים איננה פיזית, חומרית, אלא רוחנית, כפי שניתן לראות בדברי ישו ותורתו. באמצעות הניצחון על השטן במדבר, ישוע מוכיח שהאדם לכונן גן עדן בתוכו. שיקום  של האנושות מתחיל בתיקון היכולת לבחור בטוב על פני הרע. השיבה לגן עדן לכן איננה אירוע חיצוני הקורה בעתיד, אלא תהליך שמתרחש כאן ועכשיו בלבבות בני האדם, כפי שניתן לראות בניסיון ישו במדבר.

בעת שמילטון יצר את הפואמה "גן העדן האבוד", זיכרון המהפכה הפוריטנית עוד היה טרי. לכן ניצחון השטן ייצג את האנרגיה המהפכנית, שהגיעה על עברי פי פחת. אך בזמן חיבור "גן העדן המושב", ראה מילטון את שיבת בית סטיוארט למלוכה. זו הסיבה, מדוע השטן מייצג ביצירה זו פוליטיקה ריאליסטית ומושחתת, אותה מילטון תיעב. עולם שבו אידיאלים הוחלפו בציניות, בחומרנות, ודיבורים ריקים. בפואמה זאת, שהות ישו במדבר הפכה לסמל, דוגמא, לחיקוי ישו (Imitatio Christi), על ידי המאמינים. לא בכוח אלא ברוח.

בראשית "גן העדן המושב" מדגיש מילטון את הקשר ההדוק בין "גן העדן האבוד" ל"גן העדן המושב": "מי ששר בעבר על הגן המאושר \ אשר בגלל חוסר ציות האדם אבד, שר עכשיו \ על שיבת הגן עבור כל האנושות". מחטא לחסד, זה מסלול מהלך ההיסטוריה הקדושה עליה מספר המשורר. זו מגיעה לשיאה באמצעות "ציות מלא של אדם [ישו] שהתנסה \ בשורת פיתויים, והמפתה [השטן] כשל \ בכל מזימותיו, הובס ונסוג \ וגן עדן התגלה ברחבי הישימון". במדבר, בישימון, מתרחש מאבק רוחני בין ישו לשטן. תוצאתו שיבת גן העדן בלבבות בני האדם. זה יהיה תיקון ושיקום ההיסטוריה של הגאולה, לאחר "הנפילה" של אדם וחווה בגן העדן האבוד. גן העדן הפיזי, המוחשי, אבד אמנם בפואמה הראשונה של מילטון, אך חוזר להיסטוריה בפואמה השנייה. אך הפעם בצורה רוחנית, כפי שאמר ישו. הוא הפיץ את בשורתו, הכריז על מעמדו כבן האלוהים, והודיע שבא להביא את הגאולה הסופית ומלכות השמים. "מלכות השמיים", או מלכות האלוהים, בברית החדשה, מסמלת שלטון אלוהי רוחני המשתקף בחיי החסד, האמונה, והצדק, ולא ממלכה ארצית. היא מובטחת לענווים, לשוחרי שלום, ולאלו העושים את רצון האל, ומסמלת את נוכחות האל בחיי המאמין ואת הגאולה הסופית. זו משמעות "גן העדן המושב".  

"גן העדן המושב" נפתח לאחר הטבלת ישו במי הירדן על ידי יוחנן המטביל. לאחריה רוח הקודש "הובילה את המתבודד המפואר [ישו] \ אל המדבר, שדה הניצחון שלו \ נגד האויב הרוחני" השטן. בעת הזו נשמע קול השופר הגדול המבשר ש"מלכות אלוהים נמצאת על סיפה". היא זמינה לכל מי שעברו טבילה, הרוצים ליטול חלק במלכות קדושה זאת. בשל כך נוהרים רבים לנהר הירדן. ביניהם בא מנצרת "בנו של יוסף". הוא אמנם הגיע כאדם בלתי ידוע, אך בו "הבחין [יוחנן] המטביל" וראה ש"הוא עולה עליו בחשיבותו". לפיכך הפקיד יוחנן בידיו את הדרך ל"מלכות השמיים". עם הטבלת ישו "השמיים נפתחו, ובדמות יונה \ ירדה רוח אלוהים , שעה שקול האלוהים \ מהשמיים הכריז עליו [ישו] כבנו האהוב".

מיד לאחר הטבילה בידי יוחנן המטביל, פונה והולך ישו אל המדבר. מקום בו צם ארבעים יום. מאוחר יותר נקרא צום זה בנצרות בשם "התענית הגדולה" (Lent) לפני חג הפסחא. זמן היטהרות, תענית וסגפנות, תשובה וכפרה, יום ולילה, כהכנה לחג הפסחא. במדבר "מנסה אלוהים ראשית לבחון" את יכולותיו וכישוריו של ישו בנוגע "לקרב הגדול אליו שלח אותו \ לנצח חטא ומוות, שני האויבים הגדולים". זאת יעשה דווקא "באמצעות ענווה וסבל גדול \ חולשתו תתגבר על כוח השטן \ וכל העולם, וערב רב של בשר חוטא". הוכחה תהיה בכך שעמד בשורת הפיתויים של השטן. לאחר ישו, גם השטן עושה את פעמיו למדבר. כוונתו להוכיח, באמצעות שורת פיתויים, שישו איננו בן האלוהים הנבחר.

בספר הראשון של "גן העדן המושב" מעמיד השטן את ישו בפני פיתוי הרעב. במדבר הוא והשטן עורכים "דו קרב, לא עם כלי נשק" אלא באמצעות "חכמה". השטן מתחזה ל"אדם זקן" הלובש "בגדים פשוטים". הוא מנסה לשכנע את ישו, הגווע ברעב, להפוך אבנים ללחם וכך ישבור את הרעב. תוהה השטן מדוע הגיע ישו ל"מקום \ כה רחוק מנתיבי  אדם". הוא מזהיר אותו כי במדבר אוכלים רק "שורשים מעופשים \ וצמאים \ יותר מגמל". בני אדם "לסבל נולדו" אומר השטן ופונה לישו "אך אם אתה בן האלוהים, צווה \ שמאבנים קשות אלה הוא יעשה לך לחם \ וכך תינצל ויוקל לך \ עם אוכל".  על כך עונה ישו, "אדם לא חי באמצעות לחם בלבד, אלא על כל מילה \ היוצאת מפה האלוהים, אשר האכיל \ את אבותינו כאן [במדבר] עם מן [לחם]" ארבעים שנה. הוא מזכיר לשטן שגם משה צם ארבעים יום בהר סיני, "לא אכל, לא שתה", וירד משם עם לוחות הברית. הוא הדין באלישע הנביא, ממשיך ואומר ישו, אשר הלך "ארבעים יום ללא אוכל \ תועה בישימון עצום זה", בו הוא עצמו שוהה עכשיו. ובדומה לשניהם "כך גם אני עכשיו" צם. ממשיך ישו ואומר לשטן, הרי "אתה יודע מי אני, ואני יודע מי אתה". על כך משיב השטן "נכון הוא שאני רוח חסרת מזל \ אשר בברית עם מיליונים שמרדו [באלוהים] \ לא שמרתי על מקומי המאושר [בשמיים], אלא הושלכתי \ יחד עמהם" לגיהינום. אכן, משיב ישו לשטן, "אתה חזיון של הרס, ובוז \ לכל שוכני שמיים". המקום אשר הועד לך בגיהינום "לא מביא לך כל אושר, לא שמחה \ אלא מביא לך ייסורים". כך מסתיים העימות הראשון בין ישו לשטן. ישו מביע אמון מלא באלוהים ולא בפתרונות חומריים מיידיים. אשר לשטן, "התחפושת האפורה שלו נעלמת \ נמוגה באוויר הצח". עכשיו מגיע הלילה, שבו "חיות טרף מגיעות לשוטט בינות לעצים".

בספר השני שב ומופיע השטן בפני ישו במדבר. הפעם בדמותו האמיתית. לא בתחפושת, אלא כ"איש מעיר או מחצר" מלוכה. מאחר ונכשל בפיתוי הראשון של הרעב, מנסה הפעם השטן לפתות את ישו באמצעות עושר רב וכסף, בטענה שבלעדיהם לא ניתן להשיג כוח או השפעה. ישו בתגובה דוחה הצעות אלה, בטענה ששליטה עצמית ומלכות השמיים חשובות יותר מעושר גשמי, ושעושר הוא לרוב נטל ולא ברכה. השטן מטיח בישו, אתה הרי "אדם לא  ידוע, ללא ידידים,  ממוצא נחות \ אביך ידוע כנגר \ אתה גדלת בעוני, מחסור בבית". לכן אתה "אבוד במדבר כאן ורעב". הוא סונט בישו "לאיזה תקווה אתה מצפה, וממה אתה שואף \ לתהילה? \ איזה סמכות מדריכה אותך?", איזה "נאמנים תוכל למשוך אחריך?", השטן לועג "להמון המטופש" אותו מדריך ישו, אך איננו יכול "להאכילם".

השטן מצביע בפני ישו על חשיבות הכסף בגיוס מאמינים וגיבוש עוצמה. כסף, הוא אוצר, "מביא כבוד, חברים, כיבוש וממלכות". הוא מייעץ לישו, "אם אתה שואף למעשים גדולים", עליך ל"התעשר קודם, לאסוף אוצרות". אין זה קשה, הוא אומר, אם "תקשיב לי". אוצרות שייכים לי אומר השטן, "אלה אותם אוהבים מצליחים להתעשר \ עת שהמידה הטובה, אומץ וחכמה, חסרים". על כל אלה משיב ישו "אך עושר ללא שלושת אלה אין בו כוח \ לרכוש שליטה, או להמשיך לרכוש אותה". לדוגמא, ראה את שלושת האימפריות העתיקות בעולם, הרומית, הפרסית, והיוונית, אשר "בשיא עושרן התפרקו" והתמוטטו. אך דווקא אנשים ממוצא נמוך, שחיו ב"מחסור החמור ביותר, הביאו למעשים הטובים ביותר", כמו גדעון ויפתח בתנ"ך, אשר "צאצאיהם ישבו על כס המלכות של יהודה \ שנים כה רבות, ושוב \ ישובו ויישבו על כס וימלכו על ישראל עד בלי סוף". זו הסיבה אומר ישו "שלא צריך לשבח עושר, שהוא עבודת אווילים \ מכשול בפני האדם החכם, אם לא מלכודת; הראויה יותר \ להחליש את המידה הטובה". במקום עושר, אומר ישו, צריך "להדריך אומות בדרך של אמת / באמצעות שמירה על דוקטרינה, ומטעות להוביל \ לדעת ולערוך פולחן אמת של אלוהים \ זה יותר ראוי".    

      

הספר השלישי דן בפיתוי הכבוד והכוח הצבאי. השטן מוצא עצמו חסר מילים מול הטיעון של ישו ש"פולחן אמת של אלוהים" חשוב יותר מעושר כספי. הוא "נבוך מה להשיב \ מה להגיב, מבולבל ומשוכנע / בדבר הטיעון החלש שלו ונטייתו לשקר". לבסוף הוא מתעשת ואומר לישו "דבריך \ נותנים ביטוי הולם לליבך הגדול", שהוא "כולל טוב, חכמה, צדק, בצורה מושלמת". אכן "מלכים פולחן אמת ואומות צריכים לקבל עצה מפיך" וזו "צריכה להיחשב כאורים ותומים [התגלות ואמת]". ממשיך השטן ואומר, "מעלותיך החסודות, שאתה מסתיר / נוגעות לחיים פרטיים", אך בטלות מול כלי נשק. אלכסנדר מוקדון "כבש את אסיה", סקיפיו אפריקנוס, "הדביר את גאוות אנשי קרתגו", ואת יוליוס קיסר "כל העולם כיום מעריץ". על כך השיב לו "המושיע / אתה לא משכנע אותי לחפש אחר עושר" (86), או "לבקש תהילה לכשעצמה, באמצעות כל טיעוניך". שהרי מה היא תהילה הבאה מ"עדר של אנשים מבולבלים". שהרי אין להם כל מושג מה היא, "הם משבחים ומעריצים דבר שאינם יודעים עליו", ו-"האינטליגנטים והחכמים ביניהם \ הם מעטים". דוגמא היא איוב, שמחמת יראת חטאו המופלגת נקלע להתערבות בין האל לשטן. את תהילת איוב הפיץ האל בשמים והארץ. אך אם היה איוב "מפואר בתהילתו בשמיים; עלי ארץ היה ידוע פחות / בגלל שבארץ תהילה היא תהילת שקר, המיוחסת \ לדברים שאינם נוגעים לתהילה, ולאנשים שאינם זכאים לאנשים לה".  שוגים גם אלה, ממשיך ישו, ה"מייחסים תהילה להכנעה באמצעות כיבוש" של ארצות גדולות, או ל"נצחונות גדולים \ התקפה על ערים גדולות".  בניגוד לכך, הוא ממשיך, "אינני מחפש תהילה לעצמי / אלא לזה אשר שלחני". לדברי ישו אלה לא הייתה תשובה בפי השטן, "פיו נאלם / בשל חטאיו הוא / כיוון  שעם תאבונו הבלתי מסופק לתהילה איבד את הכול".

בצר לו, מנסה השטן דרך אחרת לפתות את ישו. הוא טוען כי "ממלכת יהודה וכל הארץ המובטחת  \ הפכו לפרובינציה [קטנה] בשליטת רומא / ומצייתים ל[קיסר] טִיבֶּרְיוּס".  אך אם "ממלכה לא מפתה אותך", אומר השטן לישו, "הבה תניח להתלהבותך ולחובתך", בדומה לזו של אביך, "לשחרר את ארצך מעבודת אלילים / וכך תוכל למלא ולאשר \ את דברי הנביאים העתיקים, אשר דיברו על שלטונך ללא סוף". על כך השיב ישו, ראשית, "כל הדברים ימולאו במיטבם בזמן שנועד להם \ ויש זמן לכל דבר". כך גם בנוגע "להחלטת אלוהים שאני ראשית \ אתנסה במצב עָנָיו [שפל], במתנגדים, בפגיעות ועלבונות". זאת ועוד, ממשיך ישו, שהרי "מי שסובל הרבה \ יכול לעשות את הטוב \ מי ששולט הכי טוב הוא מי שציית". בהתפתחות ההיסטוריה של הגאולה והישועה, ממשיך ישו ואומר לשטן, "אתה צריך לדעת שהופעתי מסמלת את נפילתך \ ועלייתי תהפוך להרס שלך". השיב לו השטן, "הבה נניח למי שיבוא, בשעה שיבוא. כל תקווה שלי אבדה \ לקבל חסד [אלוהים]; ומה חמור יותר? \ כשאין כל תקווה, לא נותר כל פחד". "מצב החטא שלי", אומר השטן, "הוא שניצב ביני לבין חמת אלוהים \ ממנה אני פוחד יותר מאש הגיהינום".        

השטן שב לטיעון הקודם, שמוצא ישו ממעמד נמוך, "עד כה חייך היו פרטיים \ עברו עליך בבית \ בקושי הכרת את ערי הגליל \ פעם אחת הייתה בירושלים, ימים מעטים \ תקופה קצרה. אך לא ראית את העולם, עוד פחות מכך \ את תפארתו \ אימפריות וממלכות, ואת חצרותיהן הבוהקות". בהשוואה לישו העני והצנוע, מזכיר השטן את טימור, שליט וכובש מונגולי-טורקי, מגדולי הכובשים בכל הדורות, ומייסדה של האימפריה הטימורית במאה החמש עשרה. לאחר מכן הוא מונה עוד שורה של אימפריות, כגון האימפריה האשורית, שהתפשטה מהים הכספי, דרך המפרץ הפרסי, שכללה את נינווה, בירת האימפריה. וכן גם האימפריה הפרתית, או ממלכת פרס, אימפריה עתיקה ששלטה באזור איראן, מסופוטמיה ומרכז אסיה, מהמאה השלישית לפנה"ס עד המאה השלישית לספירה. השטן סונט, מקניט את ישו, באומרו "ממלכתך, אשר ניבאו עליה נביא ומלאך", לא תוגשם עד "שתפעל כמו אביך" המלך דוד, מייסד ממלכת ישראל, שלחם וכבש את רוב אויבי הממלכה בכל גבולותיה: פלשתים; עמון; מואב; ארם דמשק; ארם צובא; ועוד. זו הדרך, בעוצמה וכוח, אומר השטן לישו, לייסד ממלכה, וכך "תשב על כיסא המלך דוד, ולא תפחד עוד מרומא או קיסר".

על כך השיב ישו לשטן, דבריך הם " מצג ראווה וולגרי של כלי מלחמה" וכוח, "שלא מביא לשום דבר". מלכותי היא רוחנית ולא ארצית, היא מבטיחה חיי נצח בשמיים לצד אלוהים, לא מלכות ארצית שבאה וחולפת. זו הסיבה, הוא אומר לשטן, שדיבורים על "פוליטיקה", ועל "אויבים, עזרה, קרבות ובריתות \ הם אולי טובים לעולם [הארצי], אך בעיני לא שווים כלום". הם שייכים "יותר לחולשה אנושית מאשר לחוזקה אנושית". מעניינו של ישו הם "רעיו, עשרת השבטים \ שעלי להצילם אם בכוונתי למשול \ כיורש אמיתי של דוד" המלך. כך דיבר "המלך האמיתי של ישראל".

לאחר שהוויכוח על התהילה נכשל, לוקח השטן את ישו לראש הר גבוה ומראה לו את האימפריה הפרתית (פרסית) בשיא כוחה הצבאי. ישו רואה צבאות אדירים, פרשים משוריינים, וטכנולוגיית מלחמה מתקדמת. השטן טוען שעל מנת שישו יממש את ייעודו וישב על "כיסא דוד" בירושלים, הוא זקוק לכוח צבאי ולבריתות פוליטיות. הוא מציע לו להשתמש בצבא הפרתי כדי לשחרר את עשרת השבטים האבודים ולהביס את הרומאים. השטן מנסה להציג זאת כצורך "פרקטי" למימוש הנבואה. ישו משיב שזמנו טרם הגיע, ושהוא אינו זקוק לאמצעים ארציים או צבאיים כדי להקים את מלכותו. הוא טוען שאלוהים יקבע את המועד ואת הדרך, וכי שחרור עשרת השבטים יקרה רק אם הם יחזרו בתשובה, ולא בכוח החרב. 

הספר הרביעי ב"גן העדן המושב", מהווה את שיא היצירה. השטן מעמיד בו את הפיתויים הגדולים ביותר בפני ישו. הוא מציע לישו את "רומא מלכת הארץ", ש"כל האומות מצייתות עכשיו \ לקיסר הגדול שלה". ישו משיב שכל "המצגת המפוארת שהשטן" מציג בפניו היא "בזבוז זמן". במקום זאת, ממשיך ישו, "בעת שיגיע זמני לשבת \ על כיסא דוד, דבר זה יהיה משול לעץ \ המתפשט ומטיל את צילו על פני כל הארץ \ ולמלכותי לא יהיה סוף". לחילופין מציע עכשיו השטן להעניק לישו "את כל ממלכות התבל \ (מאחר והן ניתנו לי, אני מעניק אותן ככל שאחפוץ)". זאת בתנאי אחד בלבד, שישו "יפול על ברכיו ויכיר בשטן כאדון עליון עליו". על כך השיב לו המושיע כי הדיברות הראשונות אומרות "לא יהיה לך אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי. ורק אותו תשרת". אתה טוען כי "ממלכות העולם ניתנו לך!", אך אתה "נטלת אותן לידיך שלא כחוק".  דבריך אלה, אומר ישו לשטן, מוכיחים "שאתה מתגלה \ כרע, השטן המקולל לנצח". זאת ועוד, ממשיך ישו, "הן חולפות \ ממלכות העולם". אך זו שלו תהיה לנצח נצחים.

בנקודה זאת מציע השטן לישו את אתונה, סמל לחוכמה המבטאת את כל הידע, הפילוסופיה והשירה של יוון העתיקה. אתונה שטיפחה את "אלכסנדר הגדול להכניע את העולם". כך יהיה גם עם ישו, אומר השטן. תרבות יוון "תהפוך אותך למלך מלא \ בעצמך, ועוד יותר עם צירוף האימפריה" היוונית. בתשובתו דוחה ישו דברים אלה. למרות שמילטון היה הומניסט משכיל, הוא טוען שחוכמת יוון נחותה לעומת האמת האלוהית. זו נמצאת בכתבי הקודש העבריים (התנ"ך). "מי שמקבל \ אור משמיים, ממקור האור \ לא צריך כל תורה אחרת אף שהיא נחשבת אמיתית". לדוגמא, אסכולת הסטואה, זרם בפילוסופיה ההלניסטית שפעל ביוון העתיקה וברומא העתיקה, שהדגיש אורח חיים המבוסס על שליטה עצמית ומוסריות – חוכמה, אומץ, צדק, ומתינות, הם המנחים התנהגות רציונלית ומוסרית. אך לגבי מילטון, מראה זרם מחשבה זה עד כמה אלה המצדדים בו הם "בורים בעצמם, ביחס לאלוהים ועוד \ כיצד העולם החל, וכיצד בן האדם חטא". הם "מייחסים תהילה לעצמם, אך לא לאלוהים". כפי שניתן לראות בבירור, מילטון מציג עמדה מפתיעה, ולעיתים אף מעוררת מחלוקת, בנוגע למדע ולתרבות הקלאסית. בעוד שב"גן העדן האבוד" הוא עוד הפגין הערצה רבה להומרוס ולווירגיליוס, ב"גן העדן המושב" הוא מעמיד אותם למבחן רוחני נוקשה.

לסיכום, השטן הציע לישו כוח בדמות האימפריה הפרתית, תהילה בדמות האימפריה הרומאית, וידע בדמות האימפריה היוונית. אך ישו דוחה את כולם ומדגיש כי מלכותו "איננה מן העולם הזה". היא תקום בזמן ובדרך שקבע אביו. תשובת של ישו הותיר את השטן נבוך ומבולבל. הוא "שהצליח כל כך בפיתוי חווה בגן עדן \ השיג כה מעט כאן" מול ישו. 

לאור תגובות אלה של ישו, שואל השטן את ישו אם מטרתך איננה "לא עושר, לא כבוד, לא צבאות או אמנות \ ממלכה ולא אימפריה", אם כן "מה אתה עושה בעולם?", המדבר הוא המקום היאה לך, "שם מצאתיך \ ולשם תשוב אתה". השטן, נסיך האפלה, מחזיר את ישו למדבר, "את בן האלוהים והותירו שם". הישימון מהווה את תחילת הספר. הוא גם מסתיים במדבר. מקום של ניסיון והתנסות.

בתום הפואמה, השטן וישו מגיעים לירושלים, "העיר הקדושה, אשר הרימה אל על את מצודותיה". מיואש וזועם לאחר שכל פיתוייו כשלו, לוקח השטן את ישו אל צריח בית המקדש בירושלים ואומר לו, "אם בן אלוהים אתה, השלך עצמך למטה". אך ישו עומד יציב ואומר "לא תנסה את אדוני אלוהיך". ברגע זה, השטן הוא זה שנופל מובס מטה, וישו מוכתר כמנצח על ידי המלאכים. הפיתוי על צריח המקדש הוא רגע שבירת הכלים. השטן מצפה לנפילה פיזית של ישו, אך הוא עצמו נבלע בתהום הפעורה. ודווקא ישו הוא שניצל בזכות עמידתו היציבה והנחושה מולו.

לאחר נפילת השטן, אשר "גנב את גן העדן", מגיעים מלאכים להגיש לישו סעודה שמימית ולהכריז על ניצחונו. ישו חוזר לבית אימו, לאחר שעמד בהצלחה בפני כל ניסיונות השטן להשחיתו. עכשיו הוא יכול להתחיל את בעבודתו הקדושה "להציל את האנושות". בדרך זו "השיב" את גן העדן, אשר אדם איבד מחמת חוסר ציות לאלוהים. מילטון מציג את ניצחון ישו לא באמצעות עוצמה פיזית, אלא באמצעות אמונה לא ניתנת לערעור, סבל, וציות מלא לרצון אלוהים.   

השטן ניצח ב"בגן העדן האבוד". ישו גבר עליו ב"גן העדן המושב". וכך מגלה שאימץ את שליחותו ותעודתו עלי אדמות. מילטון מצליח לשמר את מתאר ההיסטוריה הקדושה על ידי המרת האקטיביזם הפוליטי בחוסן רוחני. בדרך זו הוא מציע לקוראיו נתיב של גאולה אישית שאינה תלויה בנסיבות הזמן והמקום. דברים אלה משקפים אף את חיי מילטון עצמו והגותו. היסטוריה היא המבחן לכל. נחתכים בה גורלות אדם ובה הם מוצאים את פתרונם. מילטון עצמו הוא דוגמא מובהקת לכך. אך הפתרון אינו נמצא בכוח הזרוע אלא בחוסן הרוחני. המשורר ששר על גן העדן האבוד, מצא אותו לבסוף בלבבו פנימה, וכך אף הדריך את קהל קוראיו.

קיראו גם:

פרופסור זכאי על גן העדן האבוד של ג'ון מילטון