לחיות את המוות – מסה מאת נילי דגן

המשוררת נילי דגן במסה מרגשת על המוות, על מה שנשאר לאחריו, ועל הכתיבה. שורות השירים מתוך מחזור השירים "גיא" בספרה החדש לשם אני הולכת (עורך אמיר אור, הוצאת ספרי עתון 77, 2025, 60 עמודים), מתכתבות עם אמרות מתוך ספר האמרות עלים מעץ הדעת מאת אליעזר שטיינמן.
 

לא פעם אנו חווים את החיים כמתח מתמיד: בין שגרה לתשוקה; בין קרבה לריחוק; בין אהבה לאובדן. כל אדם עובר מסע אישי, שבו המוות נוכח תמיד – לא כעובדה רחוקה, אלא כצל דק, כהד עמום, שלעיתים הולך ומתקרב. הוא מזכיר לנו שהזמן כאן קצוב, ושדווקא ההכרה בזמניות מעניקה לכל רגע ערך, נוכחות ומשמעות מחודשת.

עלים מעץ הדעת, ספר האמרות של אליעזר שטיינמן, הגיע אליי ברגע שבו שאלות על חיים, מוות ותכלית חדלו מלהיות הרהורים מופשטים בלבד. מאז מותו של בני, גיא, הן הפכו לשאלות יומיומיות, קיומיות.

שטיינמן כותב:

"המוות הוא הצד השני של המטבע חיים.
אוהבים את החיים, אך עתים הצער אהוב מן החיים.
לעולם משמשים הייסורים תבלין לכל חמדה טובה."

במסה זו אני מתכתבת עם עלים מעץ הדעת מתוך כאב פרטי, שהוא גם שער להרהור כללי. שיריי נולדו מתוך געגוע, שבר, תשוקה לקשר עם בני שאיננו. אמרותיו של שטיינמן, לעומת זאת, נכתבות באיפוק ובהפשטה, אך דווקא המרחק הזה מפתיע ומקרב.

השירה מדברת אל הלב; האמרה נוגעת בשורש ההכרה. השיר נושא רגש; האמרה מציבה לו הד. השיחה ביניהם – בין האינטימי לפילוסופי, בין הדמעה למחשבה – היא מקום המפגש.

"הכיסופים והגעגועים הם תמצית נשמת כל חי", אומר שטיינמן.

גיא, בני, הלך לעולמו בגיל חמישים. מאז, גם לאחר מותו, השיחות עימו לא חדלו, רק שינו צורה. הן הפכו למסע פנימי, שירי, בין חלום להרהור, בין נוכחות להיעדר. מתוך האבל, מתוך כאב מתמשך ומתוך הצורך לדבר איתו, נולדו השירים. הם נכתבו לא רק כדי להשאיר עדות עליו, אלא גם כדי ליצור לו מקום בתוך חיי. השירה היא הדיאלוג המאפשר את נוכחותו.

אִלּוּ יָכֹלְתִּי לִרְאוֹת / אֶת הָעוֹלָם / מִבַּעַד לְעֵינֶיךָ, גַּיְא, / הַכֹּל הָיָה יָכוֹל לִהְיוֹת שׁוֹנֶה.

ובני משיב לי:

יָדַעְתְּ שֶׁהַשָּׂדוֹת נִרְאִים מִכָּאן חַסְרֵי צֶבַע? / אֲבָל כְּשֶׁאֲנִי מַעֲמִיק לְהַבִּיט / הַחַיִּים זוֹרְמִים בַּכֹּל, / הֶהָרִים נוֹשְׁמִים, / הַיָּם מְדַבֵּר, / הַצְּמָחִים בַּשָּׂדוֹת שׁוֹלְחִים חַיִּים לֶעָפָר וְלַשָּׁמַיִם.

הדיאלוג הזה, לא קולני, אבל חי, מתקיים בין השורות, בין השתיקות, ומתגלם בשירים, בחלומות, ובזיכרונות העולים דרך החושים. בשירה הדיאלוג עם גיא הוא נוכחות מתהווה ופועמת.

גַּם הַבֹּקֶר אַתָּה נִצָּב לְיַד מִטָּתִי, / מְחַיֵּךְ, / תָּמִיד בְּחֻלְצַת הַפַּסִּים הַתְּכֻלָּה… / הָעֵינַיִם שֶׁלְּךָ אוֹמְרוֹת: / קָרָה מַשֶּׁהוּ, / אֲבָל אַתָּה לֹא יָכוֹל לְסַפֵּר. / הָעֵינַיִם שֶׁלִּי עֲצוּמוֹת.

"אצלנו לא בוכים", נהגה לומר אימי. לא כאיסור, כעובדה. כך גדלתי בתוך שתיקה שיש בה כוח. לא לבכות לא היה לא להרגיש, אלא לשמור על שליטה. וכשגיא מת, מילותיה הדהדו בי שוב. לא בכיתי, ובמקום דמעות, באו שירים.

"הצער צודק תמיד", אומר שטיינמן.

דרך הכתיבה אני נושאת את הכאב, לא בורחת ממנו. איני עוקפת אותו אלא הולכת דרכו. הופכת אותו לנשימה ולשיר.

בני לוחש:

אַתְּ יוֹדַעַת, אִמָּא, שֶׁהָאֲדָמָה נוֹשֶׁמֶת כְּשֶׁנּוֹגְעִים בָּהּ? / אִם תִּגְּעִי בֶּאֱמֶת – / כָּל מָה שֶׁתִּגְעִי בּוֹ / יַתְחִיל לִחְיוֹת.
אֲנִי נוֹגַעַת.

השיחות עימו מפנות אותי שוב ושוב לשאלה: כיצד ממשיכים לחיות עם הפער הזה, עם היעדר שאינו מרפה?

הַמָּוֶת שֶׁלְּךָ הוּא הַחַיִּים שֶׁלִּי עַכְשָׁו. / אֲנִי לֹא מְסֻגֶּלֶת לְהַשְׁתִּיק אֶת הַכַּעַס עָלֶיךָ. / אֵיזֶה בִּזְבּוּז! / … סְתָם כָּךְ לְהִלָּקַח. / לְפָחוֹת הָיִיתָ מֵת לְמַעַן הַמּוֹלֶדֶת, / נִלְחָם בְּאֵיזֶה קְרָב, / זוֹכֶה בְּעִטּוּר עַל מַעֲשֵׂה גְּבוּרָה!

והוא משיב:

אַל תִּכְעֲסִי, אִמָּא. / הַכֹּל קוֹרֶה כְּפִי שֶׁאָמוּר לִקְרוֹת, אֵין שׁוּם טָעוּת.

השיחה בינינו, גם כשהיא מתקיימת רק באמצעות השירה, היא דיבור חרישי הנשמר בלבבות. היא מזכירה לי את קריאת הקדיש; לא כסמל של סיום, אלא כהמשך. הקדיש, אף שאינו מזכיר מוות, הוא ביטוי עוצמתי לחיבור בין עולמות. הוא נאמר בקול רם, מתוך קהילה, ומכוון לנשמה שנפרדה, כאילו ממשיכים לדבר אליה, לא מוותרים. עבורי השירה, כמו הקדיש, היא דרך להחזיק את הקשר חי ונוכח.

"הכול עתיק וישָן", אומר שטיינמן, "האדמה, השמים, החיים, המוות, הצחוק, הבכי, השמחה, הצער, החכמה, הטיפשות, … הכול עתיק, רק לא האנחה האנושית. כל דפיקת לב תמיד חדשה."

האמירה הזו מהדהדת בי, לא כהגיג מופשט אלה כחוויה גופנית. המוות של גיא אינו נהיה "ישן" עם הזמן. האנחה עליו אינה נחלשת. היא רק משתנה.

העולם סביבי מסתובב במחזורים: עונות מתחלפות; זמנים של זיכרון באים וחולפים; ושגרה מתגנבת. אבל בכל פעם שאני נזכרת, בכל מבט, קול, או ריח שמביא את גיא, הכאב שב ונולד, לא כהמשך של מה שהיה, אלא כמשהו חדש, חד-פעמי.

דפיקת הלב הזו של אם שכולה ייחודית בכל פעם, כמו טביעת אצבע. וייתכן שכאן טמון הפלא האנושי שאליו רומז שטיינמן: ביכולת להרגיש כל כאב כאילו היא הפעם הראשונה, לא משום שכחה אלא מתוך עומק החיים.

שטיינמן מצביע על ההבדל שבין מחזורי הטבע הקבועים, לבין החוויה האנושית שבה כל אנחה היא חדשה. כאן טמון כוח היצירה.

כַּפּוֹת יָדַי מְכַסּוֹת עַל הָאוֹר, / יוֹצְרוֹת לְךָ כַּנְפֵי צֵל, / … אַתָּה נִצְמָד אֶל רַגְלַי, / חוֹצֶה אִתִּי אֶת מַעֲבַר הַחֲצִיָּה.

החיים לצד המוות אינם חיים בצל, אלא חיים עם עומק נוסף. מתחת לשמחה מקננת שכבת געגוע מלאת תקווה. גם מן השבר אפשר לברוא קרבה ונחמה.

אַל תִּדְאַג, גַּיְא. / כְּמוֹ צִבְעוֹנִי שַׁבְרִירִי וְעָדִין, / אַתָּה חָזָק מַסְפִּיק לִנְטֹעַ שֳׁרָשִׁים בְּכָל אֲדָמָה.

לפעמים העולם הפנימי עונה בתחושה שקטה, לא בקול. מתוך האבל מתרקם אופק חדש: הבן ממשיך בדרכו; החיים בדרכם; והשירה – החוט המקשר.

הָאֹשֶׁר שֶׁלִּי רַק בִּתְמוּנוֹת יְשָׁנוֹת, / שָׁם הַזְּמַן עָמַד מִלֶּכֶת. / אַתָּה מְנוֹפֵף אֵלַי מִשָּׁם, / וְכָל הָעוֹלָם חָבוּי בַּחִיּוּךְ הַמְּבֻיָּשׁ שֶׁלְּךָ, גַּיְא.

השירה הופכת לאהבה פעילה. לא הספד אלא המשך של קשר, ששינה צורה.

"גם אהבה היא משא כבד", אומר שטיינמן.

אֵינְךָ מַגִּיעַ בַּלֵּילוֹת / אֲבָל אַתָּה שׁוֹלֵחַ אֵלַי / אֶת הַמֵּתִים שֶׁלְּךָ. / הֵם מַפְחִידִים אוֹתִי. / … אַל תִּתֵּן לַפְּחָדִים שֶׁלָּנוּ לְהִכָּנֵס בֵּינֵינוּ, גַּיְא.

– מִמָּה אַתְּ מְפַחֶדֶת, אִמָּא? / תִּנְשְׁמִי, אִמָּא, תִּנְשְׁמִי.

אני לומדת בהדרגה לשחרר את שאלת ה"למה", זו שמחפשת תשובה סופית, ולאפשר מקום ל"איך": איך לחיות; איך לשאת; איך להתקרב. ה"למה" מוסיף סבל. ה"איך" פותח תנועה, גמישות, דרכים חדשות לקבלה ולהמשך הלאה. "איך לחיות" הופך לאתגר מעשי ורגשי, שיש בו מקום לכאב, לזיכרון, וגם לתקווה.

האובדן אינו דבר שניתן להתגבר עליו, רק ללמוד לשאת אותו. לאט, בעדינות, כמו ללמוד ללכת מחדש עם רגל אחת. השירה מתווכת את ה"איך". היא נותנת לצער צורה, ולקול החסר – מענה הד. השירה מלמדת אותי את ה"איך": איך לנשום כשאין אוויר; איך לקרוא בשם למה שנלקח. במילים ספורות, שבריריות אך מדויקות, היא מאפשרת לי להרגיש ולדעת שגיא עדיין שם, ולהמשיך לחיות.

"לחיות משמע לאהוב, לחיות משמע לצמוח, לצמוח משמע להתעופף. אין חדווה גדולה ממעוף. היה בעל כנפיים. בכנפיים תתרומם מעל לצער ולפחדים", אומר שטיינמן. 

אֲנִי מוֹשִׁיטָה אֵלֶיךָ זְרוֹעוֹת, / לָמָּה אַתָּה עָף מִמֶּנִּי? / "זֶה לֹא מִמֵּךְ, אִמָּא, אֲנִי מְאַמֵּן אֶת הַגּוּף לָעוּף. / אַל תִּדְאֲגִי, אֲנִי תָּמִיד אִתָּךְ."

מי שאהבנו אינו רק זיכרון. הוא הופך לנוכחות פנימית שמכוונת אותנו. דרך השירה היא מקבלת קול, היא פורשת כנפיים של שמחה. דרך השירה היא חופש שאין לו גבול.

נכדי ואני חווים את נוכחותו של גיא.

אֲנַחְנוּ בְּבֵית הֶעָלְמִין / יוֹשְׁבִים עַל סַפְסַל אֶבֶן. / … אַתָּה עֲדַיִן מְדַבֵּר עִם אַבָּא? / לִפְעָמִים. / רוֹאֶה אוֹתוֹ? / כֵּן, תָּמִיד. / גַּם עַכְשָׁו הוּא מֵאֲחוֹרֵינוּ. / אֲנִי מִסְתּוֹבֶבֶת / וְרוֹאָה עֲלֵי הַשִּׂיחַ זָעִים בָּרוּחַ.

כמו גיא שממשיך לדבר איתי מהשקט, גם השירה היא המשך של חיים שלא תמו. השגרה מושכת הלאה, אבל השירה עוצרת. אינה עוקפת את הכאב. היא צוללת אליו, ולא כדי לפוגג, אלא כדי לשהות. השירה אינה מציעה מזור, אלא מרחב: מרחב שבו הגעגוע יכול להתקיים; השתיקה – לזעוק; והדיבור, גם עם מי שכבר איננו – להימשך, כאילו עודו שומע.

"יצירה היא פרי רצון עמוק, שופעת ממקור הגעגועים", כותב שטיינמן. השירה הזו, גם כשהיא נולדת מהשבר, שואבת מאותו רצון: לא להקפיא את הזיכרון. לשאת אותו הלאה, בקול, בתנועה, באהבה.

"הים מושך וקוסם אותנו", אומר שטיינמן,
"אבל לא על־מנת לטבוע ולשקוע במצולותיו,
אלא בשביל לשחק בעוז ובחן עם נחשוליו…
כאחד נחשון, שנטל עליו לשחות ולעבור את נחל היבוק,
נחל המאבק עם ילדי־יום, אל חיק הנצח."

כך, גם השירה לומדת לשחות בגלי האובדן, ולשאת חיים.

קיראו גם:

נילי דגן ב"יקום תרבות"

נילי דגן בויקיפדיה

נילי דגן בפייסבוק