אלי אשד סוקר תחזיות שונות שפורסמו לאורך השנים לגבי העתיד הקרוב והרחוק של המדינה היהודית בארץ ישראל. פורסם במקור בכתב העת "נכון".
המערכת
פתח דבר
"אם תרצו אין זה מדע בדיוני", אהוד טוקטלי, "נויאלטנוילנד", הוצאת המחבר, תשס"ב (2002).
שנת פרסום מאמר זה היא 2024, בעת מלחמה בכמה חזיתות ובעת שלטון ממשלה קיצונית ולא-מתפקדת. יש חששות רבים, אולי יותר מאי-פעם, לגבי עתידה של מדינת ישראל.
האם נגזר עליה להיהפך לרודנות? או לתיאוקרטיה דתית קיצונית? או למדינה מפוררת ומפורקת לשבטים עוינים?
לכל אלה יש שורשים ביצירות ובתחזיות שונות שהופיעו לאורך השנים, שתיארו את מדינת ישראל בעתיד, לרוב הלא כל כך רחוק, אבל לפעמים גם די רחוק.
ביום העצמאות ה-76 לקיומה של מדינת ישראל יהיו מן הסתם סימני שאלה גדולים יותר מאי-פעם לגבי הצורה שאותה ילבש עתידה של מדינת היהודים בארץ ישראל, ואם יהיה כזה. אך דווקא בתקופה כזאת זה הזמן לפנות אחורה, ולסקור את הצורות השונות שבהן חזו סופרים, הוגים, וחוזים שונים את עתיד המדינה, המזהיר או השחור – בדרך כלל אין משהו באמצע – כדי ללמוד משהו על עצמנו, ואולי גם לתכנן על-פי זה את עתידנו. שכן דבר אחד ברור: אם לא יהיה לנו חזון לעתיד, לא יהיה גם עתיד.
להלן סקירה על יצירות שונות ומשונות שעסקו במדינת ישראל בעתיד המיידי, הקרוב, הלא קרוב, וגם הרחוק. על-פי כמה אפיונים – רוב היצירות מתארות אוטופיות ודיסטופיות דתיות וצבאיות, וגם מעטות מאוד שמתארות את ישראל בעתיד הלא קרוב.
ממלכת ה' – מדינת ישראל החרדית
"[…] נוסף על כל אלה היו בירושלים גם חילוניים. כלומר: אדם חילוני אי אפשר היה לו להתקיים בירושלים אפילו שעה אחת. אילו נתפס היו קורעים אותו כדג […] רוב פעולותיהם היו בתחומי הטרור האישי מפני שלצאת למלחמה גלויה לא היו מסוגלים, מחמת נחיתותם המספרית […] הכל ידעו על קיומם של החילוניים בירושלים. אבל מאחר שהללו הטיבו להסוות את עצמם, גרמו שיהיה כל אדם חושד את חברו שמה הוא חילוני מוסתר" (בנימין תמוז, פונדקו של ירמיהו, כתר, 1984).
במדינה אחוזת פחדים קיומיים מסוגים שונים ומשונים, אחד הפחדים הגדולים של הציבור החילוני הוא מכך שהציבור הדתי-החרדי, שהולך ומתרבה במהירות גדולה לאין-ערוך מזאת של הציבור החילוני, יהיה לבסוף לרוב, ויהפוך את ישראל למדינת הלכה פנטית, "ממלכת ה'", שתישלט באופן אבסולוטי בידי רבנים.
פחד זה בולט כיום אולי יותר מבעבר, עקב התעצמות הכוח הפוליטי והמספרי של החרדים, אבל הוא אינו חדש כלל.
ספרים ידועים העוסקים בכך הם ספרו של בנימין תמוז פונדקו של ירמיהו, וספרו של יצחק בן-נר המלאכים באים (כתר, 1987, ובמהדורה מחודשת, 2016). שניהם מתארים עתיד שבו המדינה נשלטת בידי הרוב החרדי, והחילונים הופכים למיעוט נרדף, פשוטו כמשמעו, בזמן שהחרדים עסוקים בראש ובראשונה במריבות הפנימיות הבלתי פוסקות שלהם על קוצו של יוד.
בן-נר כבר התפרסם בעקבות סיפור דיסטופי שחיבר, "אחרי הגשם" (הופיע בקובץ סיפורים בשם זה, כתר, 1979), שתיאר תל אביב אפוקליפטית, שבה מסתובבות כנופיות אלימות ללא מפריע, והשלטון בישראל הוא ממשלת זדון, שמתנהלת בה מלחמה אלימה בין השמאל והימין המתעצם המכונה "הגוש", הנלחם באנשי השמאל המייצגים את "שלום עכשיו".
בן-נר מספר שזכה לתגובות רבות מקוראי הסיפור, שחשו מאוימים כתוצאה מסיפור זה, ולדעתו הוא התגשם במציאות בימינו, שבהם יש כנופיות ימין המאיימות על כל מי שאינו חושב כמוהם.
בשנת 2023 וגם כיום ב 2024, עם העלייה לשלטון של ממשלת ימין קיצונית-פופוליסטית, נראה שתחזיתו הקודרת של בן-נר התממשה במציאות.
דומה שבשנים האחרונות, עם הריבוי הדמוגרפי החרדי, פחד זה רק הולך ותופס תאוצה, כפי שניתן לראות בספר של חיים חיימוף הקדחת השחורה ומות החילוני האחרון (זמורה ביתן, 2004). ספר שבו מפלגה חרדית-מזרחית דמוית מפלגת ש"ס מצליחה לכבוש את השלטון ואת ראשות הממשלה, כאשר בראש מעייניה – בניית מדינת הלכה. בהנהגת ראש הממשלה החרדי, המדינה משילה מעצמה את כל סממני החילוניות: אוניברסיטאות נסגרות; מוסדות תרבות, עיתונים, ואמצעי תקשורת נעלמים; חיי התושבים מושתתים יותר ויותר על לימוד תורה, על גידול ילדים, ועל איסוף תרומות הכרחיות בארץ, ובעיקר בחוץ לארץ.
הספר בשם שמים (עם עובד, 1998), של הדי בן עמר, הוא ספר דיסטופי קודר באופן מיוחד, המציג היסטוריה עתידנית של מדינת ישראל במסגרת תיאור קורותיה של משפחה קיבוצניקית בין השנים 2016-1997, כשישראל הופכת בהדרגה אך בבטחה למדינת הלכה דתית-ימנית קיצונית.
בן עמר, חבר בקיבוץ הקומוניסטי "יד חנה", כתב את הספר במהלך 1996, בעקבות רצח ראש הממשלה יצחק רבין בנובמבר 1995.
תוכלו לקרוא סקירה מםפורטת שלו כאן: ההווה של שנת 2016 כעתיד דיסטופי
הדוגמה הקיצונית ביותר של נושא זה הוא ספרו של דני דותן (דמות חשובה למדי בתרבות החילונית של ישראל, והאיש שיצר את "סצינת שינקין") אנרכיה מותק (1999).
בסיפור "אנרכיה מותק" שבקובץ הסיפורים הזה, החרדים, דמויי הטליבאן באפגניסטן, שולטים במדינה בצורה אלימה ורצחנית, ומחתרת נשים פמיניסטיות אנרכיסטיות נאבקת בהם. זהו סיפור מלא דם ואלימות, והוא מקצין אולי יותר מכל סיפור אחר את החששות של חילונים שונים מפני השתלטות חרדית.
כיום האיום המפחיד ביותר המוטל על חילונים בישראל הוא לאו דווקא החרדים, למרות התרבותם והפיכתם בעתיד הלא רחוק לרוב, אלא הדתיים הלאומיים "החרד"לים", וליתר דיוק, הלאומנים המשיחיים השואפים למלכות ישראל חדשה, כפי שהם מתגלמים ב"נערי הגבעות", וניתן לראות בהם גרסה יהודית של דאע"ש, השואפים לדברים דומים.
ספר העוסק בהם הוא ספרה של נגה מרון, שהתבלטה בעיקר בסדרת ספרי נוער מצליחה על תקופת קום המדינה, שהתבססו על חוויותיה שלה בתקופה זאת. אך אחד מספריה המעניינים ביותר הוא יש מישהו אחר (אוריון, 2017). הסיפור מתרחש בשנת 2027, כאשר בישראל יש הווה דיסטופי. חוקי הדת שולטים, וכתוצאה, המוחות היצירתיים נטשו את הארץ, אין השקעות מחוץ לארץ, שחיתות והזנחה שוררים בכול. ולמרות כל זאת, הישראלים ממשיכים לתמוך בשלטון הקיים, משום שאינם רואים באופק כל אופציה אחרת.
העתיד המתואר דומה במאוד-מאוד להווה של הקוראים כיום. הוא רק מוקצן מעט יותר, אבל עושה רושם ריאליסטי ביותר, במיוחד כשאנו קוראים על נטישה של רופאים ושל הייטקיסטים בעיתונות היומית.
שליטים צבאיים עליך ישראל – משטר החונטה הישראל
עוד ספקולציה דיסטופית מקובלת היא השתלטות של הצבא ושל מפקד כריזמטי מקרבו על ישראל. ספקולציה שנעשתה פופולרית במיוחד כאשר ראש הממשלה מנחם בגין העיר פעם בצחוק (?) ששר הביטחון שלו אריאל שרון עלול יום אחד להקיף את בניין הכנסת בטנקים.
כיום, ככל שאנשי צבא בכירים לשעבר משתלבים אוטומטית עם פשיטת מדיהם בכל תפקיד בכיר, הערות על "השתלטות" אנשי הצבא נשמעות יותר ויותר הגיוניות.
הספר המפורסם ביותר מסוג זה הוא הדרך לעין חרוד של עמוס קינן, שמתאר את בריחתו של הגיבור חסר השם לקיבוץ עין חרוד מפני הגנרל הצבאי השולט בישראל בעתיד הקרוב. הספר עובד גם לסרט, שבו כיכבה בתור חיילת ישראלית שחקנית איטלקית בשם אלכסנדרה מוסוליני, בתו של הד'וצה האיטלקי הפשיסטי בזמן מלחמת העולם השנייה ובשנים שלאחר מכן. דמות ידועה במפלגה הפשיסטית-האיטלקית בפני עצמה.
ספר אחר מסוג זה הוא ספרו של דני וינשטיין 2030 (עברית ,2019), המתאר כיצד בנובמבר 2026 הוקמה בישראל מדינה ימנית-לאומנית ברוב גדול, וישראל הפכה למדינה אחרת. מראשית ימיה הממשלה מחוקקת חוקים לאומניים, והעולם מגיב בגינויים ובסנקציות. הארץ בוערת. פיגועים רצחניים רודפים זה את זה. דם נשפך, יהודי וערבי. הספר מתאר את המדינה הזאת על רקע רומן אהבה בין קיבוצניק שמאלני ובין מתנחלת ימנית שמשקפים את הזרמים השונים במדינה זאת.
אפוקליפסה עכשיו?
"אין לאן לברוח" (מילות הסיום של הסרט שלום למחסל, שביים יעקב פלורנטין, 1987).
מסיבות מובנות, עקב המלחמה הבלתי פוסקת שבה אנו נמצאים, והמצב הכלכלי החמור,סוגת הדיסטופיה זכה לתחייה בשנים האחרונות, ויש סימנים שהיא רק תתחזק בהמשך. דומה שרוב הספרים העתידניים שיוצאים היום לאור בעברית על המדינה הם ספרים דיסטופיים ואפוקליפטיים במהותם.
דוגמה לספר חדש מסוג זה, על העתיד המפחיד והקרוב מאוד, הוא ספרו של יהונתן גפן כתר זמני (דביר ,2013), שלפי הכתוב בעטיפה האחורית, מתרחש בשנת 2017. הגיבור, שמאלני בוהמיין, חי בארץ שאינה מקום נעים לחיות בו.
ישראל הישנה אינה עוד, במקומה קמה מדינה חדשה, שמנסה ללקק את פצעי המלחמה שכמעט וכילתה אותה. בישראל שולטת ממשלה טוטליטרית שמאיימת על אויביה מבחוץ ומבפנים בנשק אטומי. המנהיגים מועדים ל"התקפי זעם משיחיים", והם מרסנים ביעילות כל מחאה או מרד אזרחי. השלטון צבאי-אנרכיסטי ונשלט על-ידי חיילי לגיון זרים שרוב חייליו הם פושעים נמלטים ומהגרים לא חוקיים שברחו מרוסיה לאחר חזרת הקומוניזם, שמנהיגיו רודים באזרחים ביד קשה. ברחובות שוררת אלימות אזרחית חסרת מעצורים, והכפייה הדתית שולחת זרועות ארוכות והופכת אותנו לסוג של מדינת אסלאם. זוהי מדינה מושחתת ומקרבנת, שהשלטון בה כוחני ומבוסס על טרור, על השתקה, ועל פחד. הממשלה מביימת פיגועי טרור נגד אזרחיה-שלה כדי להעלים טיפוסים לא רצויים, או סתם כדי ללכד את הציבור נגד ה"אויבים". עיתונות חוקרת איננה קיימת עוד, וכבר מזמן אינה חופשית – יש רק ערוץ טלוויזיה ממלכתי אחד ועיתון חוקי אחד, "כל העם", שממומן מכספיהם של מיליונר ציני ושל חבריו הקרובים של ראש הממשלה. מאמר המערכת של "כל העם" מצהיר בגלוי שהעיתון "חרת על דגלו לא לגלות או לחשוף פרטים שיעזרו לאויבי העם, אויבים החותרים תחת השלטון בארצנו ומחוצה לה, גיס חמישי מתוחכם". בתחתית העמוד מתפרסמות תמונות של "בוגדים", שהקוראים מתבקשים להסגיר תמורת פרס כספי. "הארץ הזאת מתה, אבל המקום עדיין חי", אומר הגיבור. השלטון הוא שלטון פחד, שמדכא ומשתיק כל מחשבה חופשית, מעלים ורודף את כל מי שנתפס כאיום, גם בלי סיבה.
שני ראשי ממשלה שנרצחו ("מי שנבחרו אחריהם היו האנשים שהסיתו בעקיפין לרצח"), שלטון רודף שבחר את עצמו, החליף דגל והמנון, והקים צבא קלגסים תחת צה"ל. יש ערים ציוניות-מתחרדות ולינצ'ים שמבצעים נערים חובשי כיפות ("משפחת הפשע של אלוהים"). יש מציאות של פחד ושנאה כדבק מלכד, הוצאות להורג ורצח שבויים, אבל בשולי כל אלה נותר קומץ אנשים מתקוממים, שמסרבים להרים ידיים. חופש הדיבור ירד למחתרת וכרישי נדל"ן מנהלים את המדינה. הסיפור עצמו הוא כמו של הדיסטופיה המפורסמת של אורוול 1984. שני אנשים בודדים מנסים לנהל רומן ולהתעלם מהמדינה המטורפת שמסביבם. גיבור הספר הוא עיתונאי מזדקן, וכמו בדיסטופיות רבות, נראה כגרסה של מחברו, שמדמיין איך הא עצמו יחיה בעתיד הקודר שאותו הוא מתאר.
בשלב מסוים יהונתן גפן הוכה בידי מישהו שדעותיו לא נעמו לו. האם היה זה גם בגלל ספר דיסטופי זה? נבואה כידוע היא עסק מסוכן, אם נבואותיך מרגיזות את האנשים הלא נכונים.
ספר קודר נוסף מסוג זה הוא 2023 של יגאל סרנה (עורך, עודד וולקנשטיין, קיפוד, 2014), שאת המימון לו גייס בצורה שהייתה נראית לפני כמה שנים כעתידנית – גיוס המונים. בספר תיאר סרנה דיסטופיה עתידנית: המקום – תל אביב; הזמן – 2023; 75 שנים לאחר הכרזת העצמאות של בן-גוריון, חלקים מישראל, ובראשם תל אביב, נטושים לחלוטין כתוצאה מגלי עזיבות. המוטו לחלקו הראשון של הספר לקוח מספרה של אנה זגרס טרנזיט: "בימים ההם כולם רצו רק דבר אחד: להפליג משם. כולם פחדו רק מדבר אחד: להישאר מאחור".
אין לי ספק שהספר משקף את תחושותיו של המחבר ושל ישראלים רבים אחרים לקראת שנת 2023 האמיתית. כתוצאה מהבחירות האחרונות, והתנהלות ממשלת נתניהו מאז, יש החושבים שהדמוקרטיה בישראל נתונה בסכנה אמיתית.
סרנה עצמו עזב את ישראל וכיום מתגורר בפורטוגל, ולאחרונה פרסם את הספר בית בפורטוגל (פרדס, 2022), המספר על חייו שם.
אך אולי הקודרת בכל הדיסטופיות היא השלישי של ישי שריד (עם עובד ,2015), שמתארת דרך יומנו של נסיך יהודי החי כביכול בימי קדם, שמתברר לנו בהדרגה שהם העתיד הקרוב, את מדינת ישראל בסביבות שנת 2050. ישראל הפכה לממלכה מיליטריסטית-משיחית קיצונית, שהקימה בית מקדש שלישי, הנחרב לבסוף בהתקפה של "עמלק" (הפלסטינאים) על הממלכה הזאת.
ישראל בעתיד הלא קרוב
רק מעטים מאוד בספרות העברית ניסו לדמיין את מדינת ישראל או את ממשיכיה בעתיד הרחוק.
ישנם שני ספרים שעוסקים בישראל במאה ה-22.
אמנון רובינשטיין, שר לשעבר בממשלת ישראל, בספרו הים שמעלינו (שוקן, 2007).
בשנת 2107 תל אביב שקועה מתחת לים התיכון בעקבות עליית מפלס המים, דבר שאכן אמור לקרות במציאות. הספר מתאר את מערכת היחסים בין ישראלי זקן – שרוב הסיפור מורכב מזיכרונותיו מהעבר הרחוק, כאשר היה קַשר צעיר בספינת מעפילים – ובין המטפל האפריקני שלו, על רקע העלייה המאיימת של מי הים.
אסף גברון, הידרומניה (זמורה ביתן, 2009).
ישראל באמצע המאה ה-21, וליתר דיוק, בשנת 2068, בעולם שבו יש מחסור כרוני במים, ושבו שרדו בישראל רק שתי ערים: קיסריה וטבריה. השאר נכבשו בידי הפלסטינאים. אישה נועזת יוצאת לפענח את חידת היעלמו המסתורי של בעלה.
עוד ספר על העתיד הרחוק יחסית, הוא ספרה של אלה בירום (שם בדוי), מאה שנים קדימה (עורך, יעקב קמין, אוריון, 2014).
סיפור על זוג ישראלי, שבשנת 2012, באופן לא באמת מוסבר, נכנסים למנהרת הכרמל, ומוצאים את עצמם בישראל בשנת 2112, מדינה טכנולוגית עד-מאוד.
מתברר כי ישראל בעידן הזה אינה מושפעת מארצות הברית, אלא מסין, המעצמה הדומיננטית של העידן הזה.
ישראל בעתיד הרחוק
אחד הבודדים שניסו ללכת לעתיד עוד יותר רחוק היה שמעון אדף בספרו כְּפור (כנרת זמורה דביר ,2010). הספר מתאר את תל אביב בעוד חמש מאות שנה, במאה ה-26, וליתר דיוק, בשנת 2510.
בספר היהודים נשארים כקהילה מסתגרת בעיר תל אביב של העתיד.
בעתיד הרחוק הזה ישנה יהדות הקרובה לזאת שאנו מכירים, ותלמידי ישיבה הדומים לאלו מכירים בהווה. אולי יותר מדי דומים לאלו שאנו מכירים בהווה, ולא כל כך שונים כפי שאפשר היה לצפות מהעתיד הרחוק.
לביא תדהר, סופר מדע בדיוני ישראלי, אם כי הוא מוכר יותר דווקא בחוץ לארץ, כתב ספר מדע בדיוני הנקרא התחנה המרכזית, שפורסם במקור באנגלית ב-2016. הספר זכה בפרס ג'ון קמפבל למדע בדיוני, זכה לתשומת לב רבה, ותורגם לכמה שפות, כולל לעברית (תרגום, חמוטל ילין, יניב, 2017), והוא מתאר את ישראל, וליתר דיוק את רחוב אלנבי בתל אביב בעוד מאות שנים, בערך במאה ה-23, כשמדינת ישראל כבר לא קיימת, אבל התרבות הישראלית-העברית ממשיכה כמקודם. בני האדם חיים ביחד עם חייזרים, וחנויות ספרים ישנות עדיין קיימות.
זהו אולי העתיד האידיאלי מבחינתי. אני מוצא את הספר הזה של תדהר כחביב עלי ביותר מבין כל התיאורים העתידניים הקיימים של מדינת ישראל.
אולי האופטימי מכל היה פנחס שדה בסיפור קומיקס שכתב ב-1962 עבור השבועון הארץ שלנו, "תעלומת ילדי החלל או מסע אל 20,000 שנות אור", תחת השם הבדוי יריב אמציה (ציירה, אלישבע נדל-לנדאו, 1962, כרך יב, חוברות 55-33, ב-22 חלקים).
בקומיקס מסופר על הרפתקאותיו של ילד בודד שנלקח בידי ילדים חייזרים לסיור בחלל. הילד מבקר בכוכבי לכת שונים ומוזרים, ורואה מהחלל בין השאר את ירושלים העתידנית של שנת 2962. בתמונה היחידה שאנו רואים מהעתיד הרחוק הזה אנו מגלים שבירושלים של העתיד הרחוק אין כלי תחבורה, האנשים טסים באוויר על גלי אוויר דחוס שהם יוצרים ממכשירי כיס. הבתים הם דמויי מחט, בגובה 300 קומות, כדי לחסוך בקרקע, ובאזור נמצאת תעלת הרצל, המוליכה מים מהקוטב הצפוני למדבר סהרה.
וזה כל מה שמספר לנו שדה על העתיד הרחוק ביותר שמתואר בספרות העברית.
אחרית דבר
ספרים וסיפורים על עתידה של המדינה ממשיכים להופיע. חלקם הם שחורים משחור, אבל חלקם, כפי שראינו, ממשיכים להראות לנו שלא הכול הוא בהכרח שחור, וכי יש עתיד אם רק נרצה בכך.
….ואם לא תרצו הרי כל אשר סיפרתי לכם אגדה הוא, ואגדה יוסיף להיות
(תאודור הרצל. המוטו של אלטנוילנד, 1902).
