ההווה של 2016 כעתיד דיסטופי: סקירה על “בשם שמים” מאת הדי בן-עמר

עטיפת הספר הדיסטופי “בשם שמים ” מאת הדי בן עמר

מאת אלי אשד

הספר הדיסטופי “בשם שמים” (“עם עובד”, 1998) מאת הדי בן-עמר, נותן היסטוריה עתידנית של מדינת ישראל ומספר את קורותיה של משפחה קיבוצניקית בקיבוץ דמיוני בשם תל-זיו במהלך שנים 1997-2016. במהלך השנים הללו שולטים בה דמויות המבוססות על בנימין נתניהו ועל אריה דרעי, בזמן שישראל הופכת בהדרגה למדינת הלכה דתית-ימנית-קיצונית-טוטליטרית. בסיום הספר, בתאריך חמישה במרץ 2016, מחליטה הממשלה לבנות את הבית השלישי על הר הבית.

כיום, במרץ 2016 הפך הספר ל”היסטוריה חלופית”. זה הזמן לבחון ב”זמן אמיתי”, במרץ 2016, ספר שפורסם ב-1998 וחזה את עתיד פני המדינה עד לתאריך מרץ 2016.

ובכן, במה טעה ובמה צדק?

במרץ 2016 אנחנו ממשיכים במסורת הוותיקה שלי לבחון ספרים שתיארו את העתיד לבוא ואת הצלחתם ה”נבואית”. כותב שורות אלה הוא חובב מושבע של בדיקת תחזיות שניתנו בעבר בספרות, בקולנוע ובעתידנות. המשימה: לבדוק כיצד אם בכלל התממשו תחזיות אלו במציאות.

“בשם שמים” הוא ספר דיסטופי קודר באופן מיוחד, המשרטט כאמור היסטוריה עתידנית של מדינת ישראל במסגרת תיאור קורותיה של משפחה קיבוצניקית בשנים 1997 ל-2016, בזמן שישראל הופכת בהדרגה למדינת הלכה דתית ימנית קיצונית.

בן-עמר, חבר הקיבוץ הקומוניסטי “יד חנה”, כתב את הספר במהלך 1996 בעקבות רצח ראש הממשלה יצחק רבין בנובמבר 1995.

קורות המשפחה מבוססים על משפחה אמיתית בהחלט, משפחתו של המחבר במהלך עשרים השנים הסוערות הללו. בספרו ניסה לדמיין כיצד יהיו פני המדינה שבה יחיו הוא ומשפחתו בעשרים השנים הבאות עד מרץ 2016..באופן מפתיע הסיפור נכתב מנקודת המבט של בנו, בעוד שהמחבר מתייחס לעצמו (“אבא” בספר) בגוף שלישי, ואף מתאר את מותו ואת קבורתו כבר בראשית העשור הראשון של המאה ה-21.

הספר נפתח בפרולוג של פליט באמסטרדם מהחמישה במרץ 2016. הדובר הוא אילי, בנו של המחבר בעתיד הכותב מאמסטרדם, שם הוא חי מזה שש שנים מאז 2010 (הדמות  מבוססת על בנו האמיתי מאוד של המחבר במציאות, וזהו גם שמו). אילי הוא מהגר החי כעת באמסטרדם, שאליה הגיעו גלי פליטים ממדינת ישראל. זאת האחרונה הפכה למדינה דתית לאומנית אלימה. מביתו בישראל לא נשארה אבן על אבן. הוא וילדיו נהפכים לבני המקום.

“כשהיו מזהים אותי על פי המבטא שלי שאני זר היו שואלים מאיפה אני וכשהייתי אומר “מישראל ” היו מחייכים באהדה ושואלים “פליט”? ואני הייתי מהנהן בראשי. אבל עכשיו כבר סיגלתי לי מבטא מקומי ובדרך כלל לא מרגישים שאני זר.

כלומר אף אחד לא מרגיש זאת מלבדי…

ואני נזכר במה שאמר לי אבא.”היהודי חזר לנדוד”.
( ע’ 8 בספר )

משם עובר הספר לתאר כיצד הגיעה מדינת ישראל למצב של התחרדות משיחית קיצונית במרץ 2016.

הנה קווי העלילה: לאחר רצח רבין מתחזק גוש הימין בישראל. לשלטון עולה ראש ממשלה ימני (המבוסס בבירור על בנימין נתניהו). הוא נתמך בידי מיליונר חסידי שגילה יהלומים באוסטרליה (דמות המבוססת על דמותו של המיליונר החב”דניק יוסף גוטניק) שמממן את בחירתו. ברם, בשלב מסוים מתברר שראש הממשלה הזה אינו קשוב מספיק לרצונות הדתיים הקיצוניים. שוב מתבצע רצח פוליטי של ראש ממשלה ימני. הוא נרצח ב-14 ביולי 2002, בעת טקס שבו הוא מקבל את פניהם של ראשי היהדות הרפורמית מארה”ב בטקס חגיגי בבנייני האומה בירושלים. הרוצח הוא איש השב”כ הממונה על ביטחונו האישי, החובש כיפה סרוגה. הנ”ל מתגלה כבעל דעות ימניות קיצוניות שאותן הסתיר מהממונים עליו.

בינתיים רואה אור תחזית שבשנת 2010 יגיעו מספר תושבי המדינה לעשרה מליון איש. גדל הצורך באדמה לבנייה ונדל”ן ומתחילה חטיפה של אדמות הקיבוצים והמושבים לצורכי בנייה. החקלאות נהרסת בלחץ הממשלה.

ההידרדרות לכיוון דתי קיצוני במדינה נמשכת. בשנת 2003 נוצר נתק חמור בין המדינה לבין היהדות הרפורמית בארה”ב, ונפסקת התמיכה הרפורמית במדינה. דבר זה מאפשר לנשיא ארה”ב לקצץ בסיוע למדינת ישראל, וכלכלת המדינה סופגת מכה קשה. תקציבים אדירים מועברים אל הישיבות, וכתוצאה מכך נוהרים אליהן אלפי גברים המבקשים קצבאות.

בשנת 2006 נבחר לראשות הממשלה בישראל ראש ממשלה דתי, לאחר שהחזית הדתית צוברת כחמישים אחוז מקולות הבוחרים. הוא מנהיג בהדרגה את מה שקריין הטלוויזיה הקשיש הנצחי (המבוסס בבירור על חיים יבין) מכנה “המהפך הקדוש”.

דמותו של ראש הממשלה הדתי מבוססת על אריה דרעי מש”ס. אציין כי קודם לכתיבת ספר זה כתב בן-עמר במכתב למערכת עיתון “הצופה”, שהוא מעריך כי בבחירות 2012 – ואולי אפילו 2008 – יהיה אריה דרעי המועמד הראשון לראשות הממשלה כמועמד של פשרה בין כל הזרמים בציבור הדתי”.

הצעד הבא הוא חקיקת חוקים חדשים.

בשנת 2007 נחקק “חוק איסור הפצת דברי מינות וכפירה”, הכולל את כל ספרי הפילוסופיה ולמעשה כל הספרות הלא יהודית. כעת אסורים הספרים הללו למכירה בחנויות ספרים, ורק בסתר, מיד ליד, אפשר לקרוא בהם.

בשנת 2008 הכנסת מפוזרת ובמקומה מוקם סנהדרין בן שבעים חברים שנבחריה הם “יהודים מאמינים”. הם נשארים בכהונתם למשך כל ימי חייהם.

חברותם של הנציגים הערביים, מהיותם לא יהודים, ושל נציגי גוש השמאל, מהיותם לא מאמינים, בוטלה מתוקף החוק. על אזרחים ערבים נאסר להשתתף בבחירות.

במקביל מוקמת סיירת יהודית שאחד מתפקידיה הוא לעצור רווקות המסרבות להינשא וכן מתחמקות מהזימון שקיבלו לסמינר לחזרה.

תל אביב נשארת העיר החילונית היחידה במדינה:

“הלחץ על שוק הדירות בתל אביב הלך וגדל, ומחירי הדירות לקנייה והשכרה הרקיעו שחקים. תל אביב נשארה העיר היחידה שבה היה רוב מוחלט לתושבים החילוניים במועצת העיר. באמצעות חוקים וחוקי –עזר ניסו אנשי החזית הדתית בכנסת לערער את אורח החיים החילוני של העיר, ואילו מועצת העיר נאבקה כדי לשמר את אורח החיים הזה.

עלה אמנם הרעיון להכריז על תל אביב אקס-טריטוריה או רשות מדינית עצמאית, אבל התעורר חשש שכדי לקיים את העצמאות, יאלץ חלק גדול מתושביה לעבוד בעבודת כפיים. ואז החלה נסיגה חרישית מן הרעיון. מועצת העיר החלה להרים ידיים – אצבע אחר אצבע.

תל אביב הייתה לעיר חילונית המקיימת אורח חיים דתי” (עמ’ 176).

הקיבוצניקים לשעבר נאלצים לעבור לגור בהתנחלויות תחת פיקוח משפחה אומנת. הם מוגדרים בעיני עצמם כ”מומרים”.

ובינתיים ברשות הפלסטינית – אנשי אש”ף המושחתים שהגיעו מתוניס וממאיסים את עצמם על העם הפלסטיני מוחלפים בהדרגה בידי אנשי החמאס המקובלים יותר על העם הפשוט, כשהם משתמשים בכסף איראני.

לאחר מות ערפאת הם שולטים בכל רחבי הרשות. כפי שמעיר אבו איברהים בסיפור: “היום הם שולטים, מאז שעראפת מת זה ככה… גם אנחנו כמעט במצב שלכם. הדת שולטת ומי שלא הולך איתם חוטף”…”היה חלום של מדינה חופשית דמוקרטית. ועכשיו שהחמאס שולט – הלך החלום. עוד כמה שנים נהיה כמו איראן”.
( עמ’ 207)

בשנת 2016, השנה שבה מסתיים הרומן, לא מתרחשת בינתיים מלחמה בין מדינת החמאס לבין מדינת ההלכה הישראלית. ברם, בדפים האחרונים מודיעים לנו שממשלת ישראל –  בעקבות גילויה של פרה אדומה כנדרש במקורות להקמת בית המקדש – החליטה על הקמתו של בית שלישי על הר הבית. המלחמה בין הקנאים המוסלמים לבין הקנאים היהודים על ירושלים בוא תבוא.

“הפלסטיני החכם בספר מניד בראשו: “מג’נונים ואלה מג’נונים, הם משוגעים לגמרי האנשים שלכם”. ונינה היהודייה קובעת: “זה הסוף, בחיי, זה הסוף”.

תגובות הציבור הדתי – “בועת קצף על שפתי שונא הוזה”

הספר לא זכה כמעט לתגובות ולעניין בתקשורת. זאת, להוציא במקום אחד שבו פגע בנקודה רגישה ביותר – עיתון “הצופה” הדתי-לאומי, שבן עמר טרח ושלח אליו עותק מהספר, מתוך הנחה ששם הוא יעורר עניין מיוחד. ואכן, המבקרת נעמי גוטקינד כותבת שם רשימה בשם “בשם שמים” – שומו שמים! (“הצופה”, המוסף, 30 באוקטובר 1998, עמ’ 9). בין השאר כתבה שכמוהו כ”בועת קצף על שפתי שונא הוזה”, והגדירה אותו כ”פמפלט שמתחפש כרומן”.

במכתב תשובה (“בשם שמים – בלי שנאה, עם פחד”. “הצופה”, המוסף, 13 בנובמבר 1998, עמ’ 12)  ענה המחבר בן-עמר, כי ספרו נכתב בלי שנאה, אבל בהחלט עם פחד. עוד כתב, שאם יש בו זעם זה, הוא איננו מכוון לדתיים – שכמו כל קבוצה נאבקים על כוח – אלא בעיקר על החילונים, “גוש נרפה, מתפורר וחסר יכולת לעמוד על שלו, שמאחוריו  אלפי שנות תרבות ויצירה תרבותית אמנותית ורוחנית, שכל אשר הוא יכול להפיק מהם הוא ‘רמת אביב גימל’. גוש נרפה שמוכן לכפוף אט-אט את ראשו ובלבד שבסיר הבשר שעל שוליו הוא יושב לא יגעו, והמניח לפוליטיקאים המייצגים אותו למכרו חלקים-חלקים אפילו לא במחיר נזיד עדשים. אולי תמורת המים שבנזיד”.

המערכת הגיבה על מכתב זה בהערה נזעמת על כך ש”תיאור הדתיים בספר עצמו לוקה בסטיגמטיזציה שיטתית ובסלידה בולטת. המערכת גם תמהה על כך שגם אם הערבי הטוב שבספר מבוסס על ידיד אמיתי של בן – האם עובדה זאת גורעת מכך שכל הערבים, גם אנשי החמאס, מתוארים בסלחנות ובאהדה גדולות יותר מתיאורם של כל שומרי המצוות גם יחד?”

“התייחסו אלי אז בזלזול ואמרו שהגזמתי”, נזכר היום המחבר.

הערכה בזמן אמיתי – תחזית מדויקת באופן יחסי מאוד

כיום, במרץ 2016, לא נראה שהמחבר טעה בהרבה בתיאור מגמות העתיד לשנת 2016.

בן-עמר טעה באופן חלקי בחיזוי שלו בפרטים. הוא חזה שבנימין נתניהו ואריה דרעי יהיו ראשי הממשלה. לגבי בנימין נתניהו הוא בהחלט צדק, אם כי טעה בהערכת אחיזתו בקהל הדתי ימני. באשר לאריה דרעי – זה לא קרה, אבל אפשר לטעון שלגביו זאת הייתה תחזית סבירה בהחלט לפני הפסיקה המשפטית ששלחה אותו לכלא. הרי אם לא היה דרעי מסתבך באותן פרשיות פליליות שונות, אין ספק שהיה נחשב היום כמועמד ראוי לראשות הממשלה.

בן-עמר לא חזה את אהוד ברק, את אריאל שרון ואת אהוד אולמרט כראשי ממשלה במהלך תקופה זאת. ברם, באופן כללי הוא צדק חלקית בזיהוי המגמות החברתיות והדמוגרפיות במדינה, אם כי אלו התגשמו (נכון למרץ 2016 במציאות)  בצורה הרבה פחות קיצונית  ממה שתיאר.

אין ספק שהמדינה כיום היא דתית הרבה יותר משהייתה לפני עשרים שנה, והגורמים הדתיים שבה חזקים הרבה יותר משהיו אז. כמו כן יש עניין רב יותר (בציבור בעל מהלכים גם בחוגים פוליטיים) בבנייה של בית מקדש שלישי על הר הבית. בן עמר צדק בכך שלממשלה לא יהיה עניין המשך בקיום החקלאות, והיא תעדיף להתייחס אל שטחים חקלאיים כאל שטחים נדל”ניים לעתיד, לשם יישוב המוני אנשים.

מצד אחר, ההנחה שגלי פליטים חילוניים יברחו לאמסטרדם בהולנד אינה נכונה. אירופה ההולכת ומתאסלמת היא לא מקום בטוח כיום עבור חילוניים.

מאז כתיבת  ספר זה קרס “יד חנה”, הקיבוץ שבו חי המחבר ונודע כקיבוץ הקומוניסטי היחיד בישראל. קריסתו החברתית והכלכלית נחזתה בספר, אבל מן הסתם גם כבר הייתה ברורה מאוד בעת כתיבת הספר בשנת 1996.

בן-עמר התמנה למרכז-המשק והמזכיר, וניהל את הקיבוץ ארבע וחצי שנים, שבסיומן הקים חברה פרטית לשירותי ניהול. מאז ועד היום עסק בניהול קיבוצים – שישה קיבוצים עד כה, כשבמסגרת זו יזם ודחף להקמת שכונה מעורבת דתית-חילונית בעמק בית-שאן.

הוא פרסם עוד ספר אחד: “הביוגרפיה החולנית של הדי בן-עמר” שפורסם ב-2010 והתבסס על טורים שכתב במגזין אינטרנטי של רון מיברג.

בנו אילי – שהיה בן ארבע-עשרה בעת פרסום הספר שבו הדמות המרכזית התבססה, כאמור, על דמותו – חי כיום בישראל ובמציאות הלא חלופית היה פעיל בכיר ב”גרין פיס”. בשנת 2009 (בערך בזמן המתואר בספר “בשם שמים” שבו הוא בורח לאמסטרדם) הוא זכה לפרסום מסוים לאחר שנטל חלק בהפגנת פעילי “גרין פיס” נגד מה שנראה ככישלון מנהיגי העולם במאבק כנגד ההתחממות. הוא טיפס על בניין הסמוך לאולם הכנסים שבו מתרחשת הוועידה, נלקח משם בכלוב והוכנס למעצר בדנמרק. על סמך עמוד הפייסבוק שלו, בימים אלו הוא מבצע מסע ביבשת אסיה.

ולסיכום, בתור תחזית – מדובר באחת התחזיות היותר מדויקות באופן יחסי (מאוד) בספרות העברית באשר למגמות לעתיד לבוא, עשרים שנה לאחר כתיבת הספר.

הדי בן-עמר ובנו אילי

ראו גם:

התפוח והעץ: הדי והילי בן-עמר

דף הפייסבוק של הדי בן-עמר

דף הפייסבוק על חייו האמיתיים של הילי בן-עמר בשנת 2016 הלא חלופית

העתיד שלא היה – ההיסטוריה החלופית של ישראל

עוד נבואות ותחזיות לגבי שנת 2016