עטיפת הספר הדיסטופי "בשם שמים " מאת הדי בן עמר
מאת אלי אשד
הספר הדיסטופי "בשם שמים" ("עם עובד", 1998) מאת הדי בן-עמר, נותן היסטוריה עתידנית של מדינת ישראל ומספר את קורותיה של משפחה קיבוצניקית בקיבוץ דמיוני בשם תל-זיו במהלך שנים 1997-2016. במהלך השנים הללו שולטים בה דמויות המבוססות על בנימין נתניהו ועל אריה דרעי, בזמן שישראל הופכת בהדרגה למדינת הלכה דתית-ימנית-קיצונית-טוטליטרית. בסיום הספר, בתאריך חמישה במרץ 2016, מחליטה הממשלה לבנות את הבית השלישי על הר הבית.
כיום, במרץ 2016 הפך הספר ל"היסטוריה חלופית". זה הזמן לבחון ב"זמן אמיתי", במרץ 2016, ספר שפורסם ב-1998 וחזה את עתיד פני המדינה עד לתאריך מרץ 2016.
ובכן, במה טעה ובמה צדק?
במרץ 2016 אנחנו ממשיכים במסורת הוותיקה שלי לבחון ספרים שתיארו את העתיד לבוא ואת הצלחתם ה"נבואית". כותב שורות אלה הוא חובב מושבע של בדיקת תחזיות שניתנו בעבר בספרות, בקולנוע ובעתידנות. המשימה: לבדוק כיצד אם בכלל התממשו תחזיות אלו במציאות.
"בשם שמים" הוא ספר דיסטופי קודר באופן מיוחד, המשרטט כאמור היסטוריה עתידנית של מדינת ישראל במסגרת תיאור קורותיה של משפחה קיבוצניקית בשנים 1997 ל-2016, בזמן שישראל הופכת בהדרגה למדינת הלכה דתית ימנית קיצונית.
בן-עמר, חבר הקיבוץ הקומוניסטי "יד חנה", כתב את הספר במהלך 1996 בעקבות רצח ראש הממשלה יצחק רבין בנובמבר 1995.
קורות המשפחה מבוססים על משפחה אמיתית בהחלט, משפחתו של המחבר במהלך עשרים השנים הסוערות הללו. בספרו ניסה לדמיין כיצד יהיו פני המדינה שבה יחיו הוא ומשפחתו בעשרים השנים הבאות עד מרץ 2016..באופן מפתיע הסיפור נכתב מנקודת המבט של בנו, בעוד שהמחבר מתייחס לעצמו ("אבא" בספר) בגוף שלישי, ואף מתאר את מותו ואת קבורתו כבר בראשית העשור הראשון של המאה ה-21.
הספר נפתח בפרולוג של פליט באמסטרדם מהחמישה במרץ 2016. הדובר הוא אילי, בנו של המחבר בעתיד הכותב מאמסטרדם, שם הוא חי מזה שש שנים מאז 2010 (הדמות מבוססת על בנו האמיתי מאוד של המחבר במציאות, וזהו גם שמו). אילי הוא מהגר החי כעת באמסטרדם, שאליה הגיעו גלי פליטים ממדינת ישראל. זאת האחרונה הפכה למדינה דתית לאומנית אלימה. מביתו בישראל לא נשארה אבן על אבן. הוא וילדיו נהפכים לבני המקום.
"כשהיו מזהים אותי על פי המבטא שלי שאני זר היו שואלים מאיפה אני וכשהייתי אומר "מישראל " היו מחייכים באהדה ושואלים "פליט"? ואני הייתי מהנהן בראשי. אבל עכשיו כבר סיגלתי לי מבטא מקומי ובדרך כלל לא מרגישים שאני זר.
כלומר אף אחד לא מרגיש זאת מלבדי…
ואני נזכר במה שאמר לי אבא."היהודי חזר לנדוד".
( ע' 8 בספר )
משם עובר הספר לתאר כיצד הגיעה מדינת ישראל למצב של התחרדות משיחית קיצונית במרץ 2016.
הנה קווי העלילה: לאחר רצח רבין מתחזק גוש הימין בישראל. לשלטון עולה ראש ממשלה ימני (המבוסס בבירור על בנימין נתניהו). הוא נתמך בידי מיליונר חסידי שגילה יהלומים באוסטרליה (דמות המבוססת על דמותו של המיליונר החב"דניק יוסף גוטניק) שמממן את בחירתו. ברם, בשלב מסוים מתברר שראש הממשלה הזה אינו קשוב מספיק לרצונות הדתיים הקיצוניים. שוב מתבצע רצח פוליטי של ראש ממשלה ימני. הוא נרצח ב-14 ביולי 2002, בעת טקס שבו הוא מקבל את פניהם של ראשי היהדות הרפורמית מארה"ב בטקס חגיגי בבנייני האומה בירושלים. הרוצח הוא איש השב"כ הממונה על ביטחונו האישי, החובש כיפה סרוגה. הנ"ל מתגלה כבעל דעות ימניות קיצוניות שאותן הסתיר מהממונים עליו.
בינתיים רואה אור תחזית שבשנת 2010 יגיעו מספר תושבי המדינה לעשרה מליון איש. גדל הצורך באדמה לבנייה ונדל"ן ומתחילה חטיפה של אדמות הקיבוצים והמושבים לצורכי בנייה. החקלאות נהרסת בלחץ הממשלה.
ההידרדרות לכיוון דתי קיצוני במדינה נמשכת. בשנת 2003 נוצר נתק חמור בין המדינה לבין היהדות הרפורמית בארה"ב, ונפסקת התמיכה הרפורמית במדינה. דבר זה מאפשר לנשיא ארה"ב לקצץ בסיוע למדינת ישראל, וכלכלת המדינה סופגת מכה קשה. תקציבים אדירים מועברים אל הישיבות, וכתוצאה מכך נוהרים אליהן אלפי גברים המבקשים קצבאות.
בשנת 2006 נבחר לראשות הממשלה בישראל ראש ממשלה דתי, לאחר שהחזית הדתית צוברת כחמישים אחוז מקולות הבוחרים. הוא מנהיג בהדרגה את מה שקריין הטלוויזיה הקשיש הנצחי (המבוסס בבירור על חיים יבין) מכנה "המהפך הקדוש".
דמותו של ראש הממשלה הדתי מבוססת על אריה דרעי מש"ס. אציין כי קודם לכתיבת ספר זה כתב בן-עמר במכתב למערכת עיתון "הצופה", שהוא מעריך כי בבחירות 2012 – ואולי אפילו 2008 – יהיה אריה דרעי המועמד הראשון לראשות הממשלה כמועמד של פשרה בין כל הזרמים בציבור הדתי".
הצעד הבא הוא חקיקת חוקים חדשים.
בשנת 2007 נחקק "חוק איסור הפצת דברי מינות וכפירה", הכולל את כל ספרי הפילוסופיה ולמעשה כל הספרות הלא יהודית. כעת אסורים הספרים הללו למכירה בחנויות ספרים, ורק בסתר, מיד ליד, אפשר לקרוא בהם.
בשנת 2008 הכנסת מפוזרת ובמקומה מוקם סנהדרין בן שבעים חברים שנבחריה הם "יהודים מאמינים". הם נשארים בכהונתם למשך כל ימי חייהם.
חברותם של הנציגים הערביים, מהיותם לא יהודים, ושל נציגי גוש השמאל, מהיותם לא מאמינים, בוטלה מתוקף החוק. על אזרחים ערבים נאסר להשתתף בבחירות.
במקביל מוקמת סיירת יהודית שאחד מתפקידיה הוא לעצור רווקות המסרבות להינשא וכן מתחמקות מהזימון שקיבלו לסמינר לחזרה.
תל אביב נשארת העיר החילונית היחידה במדינה:
"הלחץ על שוק הדירות בתל אביב הלך וגדל, ומחירי הדירות לקנייה והשכרה הרקיעו שחקים. תל אביב נשארה העיר היחידה שבה היה רוב מוחלט לתושבים החילוניים במועצת העיר. באמצעות חוקים וחוקי –עזר ניסו אנשי החזית הדתית בכנסת לערער את אורח החיים החילוני של העיר, ואילו מועצת העיר נאבקה כדי לשמר את אורח החיים הזה.
עלה אמנם הרעיון להכריז על תל אביב אקס-טריטוריה או רשות מדינית עצמאית, אבל התעורר חשש שכדי לקיים את העצמאות, יאלץ חלק גדול מתושביה לעבוד בעבודת כפיים. ואז החלה נסיגה חרישית מן הרעיון. מועצת העיר החלה להרים ידיים – אצבע אחר אצבע.
תל אביב הייתה לעיר חילונית המקיימת אורח חיים דתי" (עמ' 176).
הקיבוצניקים לשעבר נאלצים לעבור לגור בהתנחלויות תחת פיקוח משפחה אומנת. הם מוגדרים בעיני עצמם כ"מומרים".
ובינתיים ברשות הפלסטינית – אנשי אש"ף המושחתים שהגיעו מתוניס וממאיסים את עצמם על העם הפלסטיני מוחלפים בהדרגה בידי אנשי החמאס המקובלים יותר על העם הפשוט, כשהם משתמשים בכסף איראני.
לאחר מות ערפאת הם שולטים בכל רחבי הרשות. כפי שמעיר אבו איברהים בסיפור: "היום הם שולטים, מאז שעראפת מת זה ככה… גם אנחנו כמעט במצב שלכם. הדת שולטת ומי שלא הולך איתם חוטף"…"היה חלום של מדינה חופשית דמוקרטית. ועכשיו שהחמאס שולט – הלך החלום. עוד כמה שנים נהיה כמו איראן".
( עמ' 207)
בשנת 2016, השנה שבה מסתיים הרומן, לא מתרחשת בינתיים מלחמה בין מדינת החמאס לבין מדינת ההלכה הישראלית. ברם, בדפים האחרונים מודיעים לנו שממשלת ישראל – בעקבות גילויה של פרה אדומה כנדרש במקורות להקמת בית המקדש – החליטה על הקמתו של בית שלישי על הר הבית. המלחמה בין הקנאים המוסלמים לבין הקנאים היהודים על ירושלים בוא תבוא.
"הפלסטיני החכם בספר מניד בראשו: "מג'נונים ואלה מג'נונים, הם משוגעים לגמרי האנשים שלכם". ונינה היהודייה קובעת: "זה הסוף, בחיי, זה הסוף".
תגובות הציבור הדתי – "בועת קצף על שפתי שונא הוזה"
הספר לא זכה כמעט לתגובות ולעניין בתקשורת. זאת, להוציא במקום אחד שבו פגע בנקודה רגישה ביותר – עיתון "הצופה" הדתי-לאומי, שבן עמר טרח ושלח אליו עותק מהספר, מתוך הנחה ששם הוא יעורר עניין מיוחד. ואכן, המבקרת נעמי גוטקינד כותבת שם רשימה בשם "בשם שמים" – שומו שמים! ("הצופה", המוסף, 30 באוקטובר 1998, עמ' 9). בין השאר כתבה שכמוהו כ"בועת קצף על שפתי שונא הוזה", והגדירה אותו כ"פמפלט שמתחפש כרומן".
במכתב תשובה ("בשם שמים – בלי שנאה, עם פחד". "הצופה", המוסף, 13 בנובמבר 1998, עמ' 12) ענה המחבר בן-עמר, כי ספרו נכתב בלי שנאה, אבל בהחלט עם פחד. עוד כתב, שאם יש בו זעם זה, הוא איננו מכוון לדתיים – שכמו כל קבוצה נאבקים על כוח – אלא בעיקר על החילונים, "גוש נרפה, מתפורר וחסר יכולת לעמוד על שלו, שמאחוריו אלפי שנות תרבות ויצירה תרבותית אמנותית ורוחנית, שכל אשר הוא יכול להפיק מהם הוא 'רמת אביב גימל'. גוש נרפה שמוכן לכפוף אט-אט את ראשו ובלבד שבסיר הבשר שעל שוליו הוא יושב לא יגעו, והמניח לפוליטיקאים המייצגים אותו למכרו חלקים-חלקים אפילו לא במחיר נזיד עדשים. אולי תמורת המים שבנזיד".
המערכת הגיבה על מכתב זה בהערה נזעמת על כך ש"תיאור הדתיים בספר עצמו לוקה בסטיגמטיזציה שיטתית ובסלידה בולטת. המערכת גם תמהה על כך שגם אם הערבי הטוב שבספר מבוסס על ידיד אמיתי של בן – האם עובדה זאת גורעת מכך שכל הערבים, גם אנשי החמאס, מתוארים בסלחנות ובאהדה גדולות יותר מתיאורם של כל שומרי המצוות גם יחד?"
"התייחסו אלי אז בזלזול ואמרו שהגזמתי", נזכר היום המחבר.
הערכה בזמן אמיתי – תחזית מדויקת באופן יחסי מאוד
כיום, במרץ 2016, לא נראה שהמחבר טעה בהרבה בתיאור מגמות העתיד לשנת 2016.
בן-עמר טעה באופן חלקי בחיזוי שלו בפרטים. הוא חזה שבנימין נתניהו ואריה דרעי יהיו ראשי הממשלה. לגבי בנימין נתניהו הוא בהחלט צדק, אם כי טעה בהערכת אחיזתו בקהל הדתי ימני. באשר לאריה דרעי – זה לא קרה, אבל אפשר לטעון שלגביו זאת הייתה תחזית סבירה בהחלט לפני הפסיקה המשפטית ששלחה אותו לכלא. הרי אם לא היה דרעי מסתבך באותן פרשיות פליליות שונות, אין ספק שהיה נחשב היום כמועמד ראוי לראשות הממשלה.
בן-עמר לא חזה את אהוד ברק, את אריאל שרון ואת אהוד אולמרט כראשי ממשלה במהלך תקופה זאת. ברם, באופן כללי הוא צדק חלקית בזיהוי המגמות החברתיות והדמוגרפיות במדינה, אם כי אלו התגשמו (נכון למרץ 2016 במציאות) בצורה הרבה פחות קיצונית ממה שתיאר.
אין ספק שהמדינה כיום היא דתית הרבה יותר משהייתה לפני עשרים שנה, והגורמים הדתיים שבה חזקים הרבה יותר משהיו אז. כמו כן יש עניין רב יותר (בציבור בעל מהלכים גם בחוגים פוליטיים) בבנייה של בית מקדש שלישי על הר הבית. בן עמר צדק בכך שלממשלה לא יהיה עניין המשך בקיום החקלאות, והיא תעדיף להתייחס אל שטחים חקלאיים כאל שטחים נדל"ניים לעתיד, לשם יישוב המוני אנשים.
מצד אחר, ההנחה שגלי פליטים חילוניים יברחו לאמסטרדם בהולנד אינה נכונה. אירופה ההולכת ומתאסלמת היא לא מקום בטוח כיום עבור חילוניים.
מאז כתיבת ספר זה קרס "יד חנה", הקיבוץ שבו חי המחבר ונודע כקיבוץ הקומוניסטי היחיד בישראל. קריסתו החברתית והכלכלית נחזתה בספר, אבל מן הסתם גם כבר הייתה ברורה מאוד בעת כתיבת הספר בשנת 1996.
בן-עמר התמנה למרכז-המשק והמזכיר, וניהל את הקיבוץ ארבע וחצי שנים, שבסיומן הקים חברה פרטית לשירותי ניהול. מאז ועד היום עסק בניהול קיבוצים – שישה קיבוצים עד כה, כשבמסגרת זו יזם ודחף להקמת שכונה מעורבת דתית-חילונית בעמק בית-שאן.
הוא פרסם עוד ספר אחד: "הביוגרפיה החולנית של הדי בן-עמר" שפורסם ב-2010 והתבסס על טורים שכתב במגזין אינטרנטי של רון מיברג.
בנו אילי – שהיה בן ארבע-עשרה בעת פרסום הספר שבו הדמות המרכזית התבססה, כאמור, על דמותו – חי כיום בישראל ובמציאות הלא חלופית היה פעיל בכיר ב"גרין פיס". בשנת 2009 (בערך בזמן המתואר בספר "בשם שמים" שבו הוא בורח לאמסטרדם) הוא זכה לפרסום מסוים לאחר שנטל חלק בהפגנת פעילי "גרין פיס" נגד מה שנראה ככישלון מנהיגי העולם במאבק כנגד ההתחממות. הוא טיפס על בניין הסמוך לאולם הכנסים שבו מתרחשת הוועידה, נלקח משם בכלוב והוכנס למעצר בדנמרק. על סמך עמוד הפייסבוק שלו, בימים אלו הוא מבצע מסע ביבשת אסיה.
ולסיכום, בתור תחזית – מדובר באחת התחזיות היותר מדויקות באופן יחסי (מאוד) בספרות העברית באשר למגמות לעתיד לבוא, עשרים שנה לאחר כתיבת הספר.
הדי בן-עמר ובנו אילי
ראו גם:
דף הפייסבוק על חייו האמיתיים של הילי בן-עמר בשנת 2016 הלא חלופית
בתחום הפוליטי/דתי אלי אתה מגזים גם בפנים וגם בחוץ. ראשית, אירופה אינה מתאסלמת. אני מציע לכל מי שחושב אחרת לבדוק את העובדות, ובימינו קל מאוד לעשות זאת – פותחים ויקיפדיה, ומגלים ברבע שעה שבאף מדינה אירופית אין יותר מ 10% מוסלמים באוכלוסיה (להזכירכם בישראל – 20%), וברובן מדובר על 1-2%. שנית, האם ישראל נעשית יותר דתית? כלל לא בטוח. לא מזמן היתה בערוץ 10 סדרה שבה טען אבישי בן-חיים שהחברה החרדית מתפוררת, או לכל הפחות מתערה יותר ויותר בחברה הכללית. גם קודם היו דיווחים בתקשורת על כך שלמעשה חרדים רבים עובדים, ואף החלו להתגייס לצה״ל – אמנם באחוזים יחסית נמוכים.
לעומת זאת, לפי התאור הספר (שלא קראתיו) מתעלם לגמרי מהעולם החיצוני לישראל. למשל הפלסטינאים, שכביכול יושבים ולא עושים כלום בזמן שישראל נעשית דתית ומאיימת להרוס את המסגדים. האמנם זה תאור מתאים למצב שאנחנו מכירים? הרי ההסתה על ״אל אקצה בסכנה״ נמשכת כל הזמן, והעובדה שבעשרים השנה מאז החלו ההפחדות לא זזה אבן כנראה לא משפיעה על צעירים, שעוד לא נולדו כשהתחילו להפיץ את סיפורי המעשיות הללו. אולי יותר חשוב מה שהיה קורה אם ישראל אכן היתה נהפכת לתאוקרטיה כמתואר. לא רק ארהב תנתק יחסים עם ישראל כזאת, אלא גם אירופה, מה שיוביל להתמוטטות הכלכלה.
אני מבין שבספר הכל נשאר כמקודם, כביכול אנחנו עם לבדד ישכון ויכולים לעשות מה שמתחשק לנו. במציאות אפילו הימין מבין שחייבים לכל הפחות לשלם מס שפתיים, ואולי אפילו יותר מכך, כדי להמשיך להתקיים.
[…] […]
מסכים לחלוטין עם הטענות שהעלה המגיב אמנון סטופ.
הספר אכן רחוק מאד מתיאור המציאות העכשווית, וברור שהוא נכתב מתוך פאניקה וחרדה אישית שעיוורו את עיני המחבר המכובד. ומה שנולד מתוך פחד, בדר"כ נולד מעוות. יותר משהספר מצליח לתאר מגמות בחברה הישראלית, הוא מצליח לחשוף את נשמתו המתפוררת של הדי בן-עמר. השינאה התהומית לאנשים שחושבים פוליטית שונה ממנו, השינאה לאנשים שמערך האמונות שלהם שונה משלו, טישטשה לחלוטין את יכולת ההסתכלות החיצונית, כמו גם הפנימית, של חבר קיבוץ "יד חנה" המלומד.
אבל התמיהה הגדולה יותר שלי מופנית כלפי כותב הבלוג הזה. מר אלי אשד. הגם אתה בעיוורון ?
השאלה שעמדה לנגד עיני בעת כתיבת הרשימה הייתה עד כמה טעה ועד כמה צדק המחבר בתיאור המציאות שהייתה 20 שנה בעתיד בעת הכתיבה.
המסקנה שלי שהוא לא צדק והגזים בטירוף .אבל מצד שני היו דברים שהוא חזה נכונה,כמו התחזקות ההשפעה של הדתיים והחרדים ישראל בתקופת הזמן הזאת.
אגב הוא צדק בתחזיות שלו הרבה יותר מכותב אחר חנן שטיינהרט שתיאר גם הוא את ההיסטוריה העתידנית של ישראל בעשורים הבאים"קוקש קודש :סיפורו של דחף לא בר כיבוש -היסטוריה של ישראל בשנים 1996-2013( סהר 2001). וככל הנראה כתב את ספרו כמעט במקביל לזה של הדי בן-עמר.
ראו רשימה שלי על ספר זה
"העתיד שלא היה -ההיסטוריה החלופית של ישראל "
https://www.yekum.org/2014/06/%D7%94%D7%A2%D7%AA%D7%99%D7%93-%D7%A9%D7%9C%D7%90-%D7%94%D7%99%D7%94-%D7%94%D7%94%D7%99%D7%A1%D7%98%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%94-%D7%94%D7%97%D7%9C%D7%95%D7%A4%D7%99%D7%AA-%D7%A9%D7%9C-%D7%99%D7%A9%D7%A8/
עידכון מאוגוסט 2023 : באוגוסט 2023 כאשר ישראל נמצאת בעיצומה של הפיכה משטירית שעלולה להביא לרודנות …אם אני צריך לבחור ( וזה מה שאני עושה ) את שלושת הספרים שחזו בדייקנות הרבה ביותר את המצב כיום בישראל אז אלו הם ספרו של משה בן אפרים ( יוצר הסדרה הרדיופונית משפחת שמחון ") "גוג: רומן אפוקליפטי " שחזה ב-1998 השתלטות רודנית על ישראל באמצעות הצבעה מושחתת בכנסת.
ספרו של עדי בן -עמר "בשם שמיים " שתיאר די בדייקנות השתלטות חרדלית זוחלת על ישראל שאכן התרחשה , גם כן ב-1998 .
יש את הסיפור הקצר של הסופר המוזיקאי ויוצר הסרטים דני דותן "אנרכיה מותק " בקובץ הסיפורים בשם זה (1999).על עתיד שבו החרדים, דמויי הטליבאן באפגניסטן, שולטים במדינה בצורה אלימה ורצחנית, ומחתרת נשים פמיניסטיות אנרכיסטיות נאבקת בהם.
פניתי למר דותן לפרסם שוב את הסיפור הזה שזמנו היגיע ב"יקום תרבות " הוא כרגע שוקל זאת.
אולי יעשה ממנו סרט עלילתי או תיעודי מאחר שזמנו היגיע.
מפליא ששלושת הסופרים האלו חזו ממש במקביל בסוף שנות התשעים אירועים שיתרחשו 25 שנים מאוחר יותר.
כאילו כל אחד מהם צפה במקביל אלמנטים שונים של מה שעומד להתרחש.
הדי בן עמר כותב בדף הפייטבוק שלו באוגוסט 2023:סיפרתי כאן שאני מקליד בימים אלו את הספר שלי"בשם שמים", המתאר תהליך הפיכתה של מדינת ישראל למדינת הלכה דרך קורותיה של משפחה בקיבוץ.
הוא יצא בהוצאת עם עובד ב-1998, וחוזה ומתאר הרבה ממה שקורה היום במהפיכה המשפטית, ומה שעוד צפוי לקרות.
תוך כדי ההקלדה אני נתקל בדברים שכתבתי עליהם אז וכבר שכחתי מהם, ולפעמים נפעם ממידת הדיוק בתחזית.
השבוע פגשתי בספר במשהו ששכחתי לחלוטין שחזיתי אותו, ושעדיין לא קרה ועדיין לא התחילו לדבר עליו:
החלפת או שינוי דגל המדינה.
בספר זה קורה כי דגל המגן דוד ושני פסי התכלת היה דיגלה של הציונות והמדינה החילונית. מבחינה היסטורית מגן הדוד מתקשר ליהדות במועד מאוחר יחסית.
אם כן, בספר אני מתאר איך הוחלף דגל הפסים והמגן דוד בדגל החדש של מדינת יהודה: מנורת שבעת הקנים מוזהבת על רקע תכלת, דגל שיכול להתאים גם כפרוכת לארון הקודש.
ועכשיו, כשדגל הפסים והמגן דוד מזוהה כל כך עם המחאה, נמתין ונראה אם גם בתחזית הזו קלעתי, כשתעלה ההצעה הראשונה לשינוי דגל המדינה למשהו "יותר יהודי".
נחיה ונראה."
הדי בן עמר כתב בפייסבוק:
סיפרתי כאן שאני מקליד את הספר שלי "בשם שמים" (עם עובד, 1998) שיצא לאור לפני 25 שנה, ומתאר דרך עיניה של משפחה מקיבוץ את תהליך הפיכתה של מדינת ישראל למדינת הלכה.
ברגעים אלו מצאתי עצמי מקליד את הקטע הבא:
"אשרות יציאה מהארץ נדרשו מאז שחוקק "חוק ההגירה" של שנת 2007. לפי החוק, כל היוצאים לחו"ל נדרשו להוכיח שיש להם בארץ רכוש ונכסים שיצריכו את חזרתם, או בני משפחה מדרגה ראשונה. רק לעיתים רחוקות ונדירות הותרה יציאתה לחו"ל של משפחה חילונית שלמה.
החוק נחקק עקב הידלדלותן של יחידות מילואים רבות בשל ההגירה המסיבית של התושבים החילוניים. עלה החשש, שביום פקודה לא יוכל הצבא לתפקד.
כמו כן, עלה החשש מהתכווצות אוכלוסיית בעלי העסקים היצרניים, המועסקים ומשלמי המסים החילוניים בכלל, אלו שאמורים היו להחזיק את המערכת הכלכלית על כתפיהם.
"חוק ההגירה" סגר את הפירצה הזו".
סתם הזוי, אמרו לי אז, אין סיכוי שזה יקרה.
והם בטח צדקו.
הדי בן עמר בפייסבוק:
ב-1997, שנתיים אחרי רצח רבין ובהשפעתו, כתבתי ספר – "בשם שמים".
הספר מתאר דרך קורותיה של משפחה מקיבוץ, המזכיר את יד-חנה, את תהליך הפיכתה של מדינת ישראל למדינת הלכה, תהליך שמביא לסופה.
הספר נולד בראשי כשעמדתי בעצרת לזכר רבין בנובמבר 97'. כתב היד היה מוכן בפברואר 98'. שלחתי אותו לעשר הוצאות ספרים וקיבלתי תשובה חיובית משלוש מהן – שוקן, כתר ועם-עובד. בחרתי בעם-עובד.
בתקופת העריכה של הספר, באחד הביקורים שעשיתי בבית ההוצאה, פגשתי במסדרון את הסופר חיים באר, שהיה לו חדר שם.
"קראתי את כתב-היד של הספר שלך," הוא אמר. "אני בא מבית דתי – רואים שאתה מבין את צורת החשיבה של הציבור הזה. הספר שלך לא מופרך – הוא מתאר מציאות שעלולה לקרות."
כצפוי, רואיינתי בכמה פורומים בעיתונות, כתבת-שער גדולה על כל העמוד הראשון של עיתון "הצופה", אז עיתון הציונות הדתית, לגלגה על הגישה הפסימית וההזויה שהספר מבטא, כדברי הכותבת.
הופעתי ב"פופוליטיקה" הזכורה לשמצה, והופעתי בתוכנית תרבות בערוץ הראשון, "זה הזמן" בהנחיית רם עברון, שם ביקשו התייחסות טלפונית לספר מעמוס קינן, שכתב את "בדרך לעין חרוד", ספר דיסטופי על השתלטות הדתיים – ציונים לאומיים וחרדים – על מדינת ישראל. גם השוו את הספר ל"המלאכים באים" של יצחק בן-נר – שתי ההשוואות מופרכות ולא נכונות משום שבשני הספרים הללו מוצגת מציאות דמיונית, ואילו הספר שלי הציג ומציג מציאות ממשית, תהליכים שהחלו עם הכיבוש של מלחמת ששת הימים, "גאולת האדמה", ונמשכים עוד היום וימשיכו עד שיביאו לסופה של מדינת ישראל.
אני באמת מאמין שהם יביאו לסופה, כי כל הנתונים הדמוגרפיים פועלים לרעת המדינה ולרעת הציבור החילוני והרציונלי, והם הולכים ומחמירים. מתהליכים דמוגרפיים בקצב ליניארי הם הפכו לתהליכים בקצב אקספוננציאלי.
היחידה בקרב מבקרי הספרות שהבינה את הספר שלי באמת, עינת דולב ז"ל, אמרה בתוכנית של רם עברון: "אתם לא הבנתם מה הוא אומר בספר – אין לו בכלל טענות כלפי הדתיים ואין בו שום שנאת דתיים. כל הטענות וההאשמות מופנות כלפי הציבור החילוני, שאינו יודע להגן על זכותו."
אשה חכמה היא היתה.
עקב הגישה המזלזלת ב"פנטזיות של הכותב", דהיינו – הפנטזיות שלי, הספר לא הצליח במכירות, וההוצאה החליטה לא להוציא מהדורה נוספת.
מאז שעלתה ממשלת הטרלול לשלטון, והחלה בצעדי ההפיכה המשטרית, שחלקם מתואר בספר והמשכם שעדיין לא קרה אבל יקרה מתואר בו גם, קיבלתי מיילים וטלפונים מאנשים שקראו אותו אז ושואלים "איך ידעת?!"
ואני עונה: "זה היה כל כך ברור – איך אתם לא ידעתם?"
במהלך השנה הוצאת "עם עובד" העבירה אלי את הזכויות של הספר – אבל הקבצים, שהיו על דיסקטים מרובעים של פעם, כבר לא היו.
ישבתי מדי יום קצת, ואט-אט הקלדתי את כל הספר מחדש. שיניתי בו שלושה משפטים מהספר המקורי, כל השאר נשאר כמו שנכתב אז.
בזמן הכתיבה ב-1997, כתיבה שחלקה הגדול נעשה בתוך קונטיינר המגורים שלי כקצין תורן לילי בבסיס ציוד בראש-פינה, במהלך חודש של מילואים שם, עמדו לא פעם דמעות בעיניי. הדמעות עלו כשהבנתי שמה שאני כותב עומד לקרות, ואין כוח שיעצור את זה – אלו היו דמעות של צער ושל פרידה ממדינה שבה נולדתי והבנתי שאט-אט תיעלם ולא תהיה עוד.
חלק מהדמעות הללו עלו בעיני גם עכשיו, בעת ההקלדה המחודשת של הספר.
השבוע סיימתי להקליד אותו. אין לי כוונה להוציא עשרת אלפים שקלים ולהדפיס אותו – זה מיותר בעיניי. מי שרוצה לקרוא אותו, יוכל לקבל אותו כקובץ PDF במייל ולקרוא כאוות נפשו, ללא תשלום.
חשוב לי שאנשים יקראו אותו ויבינו לאן אנחנו הולכים הלאה מפה, ולמה כשאנשים שואלים לשלומי אני אומר: "נהנה מכל רגע ומכל מה שיש, כי עוד מעט כל זה לא יהיה עוד, כי המדינה זמנה כבר קצוב."
מי שרוצה לקבל את הספר כקובץ למייל, קובץ PDF המעוצב כמו הספר המקורי, המודפס, מוזמן לשלוח לי בפרטי כתובת מייל ואשלח את הקובץ. ראו עצמכם חופשיים להעביר אותו הלאה.
אפשר לפנות אלי גם במייל, ל- talula.hba@gmail.com
בברכה, הדי
מעניין לראות איך "הדי" פיספס 20 שנה.
איך ד"ר אשד ספד את הספר ב 2016
והיום.
הינו צריכים את ממשלת קטאר, החמאס וביבי כדי לעזור להרוס את המדינה ובית שלישי
או – רגע לפני , לעצור ולבנות מחדש את ארץ ישראל
Shirley Finzi Loew בפייסבוק:
קראתי בשבת את "בשם שמיים" מאת הֶדי בן עמר.
הרומן יצא לאור לראשונה בהוצאת עם עובד ב-1998, אחרי רצח רבין.
זאת דיסטופיה מקומית על הפיכת מדינת ישראל למדינת הלכה. לא הראשונה ולא האחרונה: בדרך לעין חרוד, מלאכים באים, השלישי, הזקן השתגע, זאת רשימה חלקית.
זמן ההתרחשות הוא 2016, כאשר הגיבורים, קיבוצניקים מהשרון במקור, מנסים להימלט מהמדינה. הקפיצות לעבר, החל ממלחמת ששת הימים, בונות בהדרגה את התמונה השלמה שהובילה לאותה בריחה.
זאת דיסטופיה – אבל דיסטופיה ראליסטית ואמינה. כלומר, את התהליכים המתוארים בה אנחנו רואים עכשיו לנגד עינינו, גם אם לא בדיוק באותו קצב ובאותו תרחיש כמו ברומן. למשל:
* החלשה מכוונת של הרשות הפלסטינית שמביאה לשלטון של החמאס
* מעורבות של יהודים עשירים מחו"ל, שצברו הון בדרכים מפוקפקות, באמצעי התקשורת ובבחירות
* הימנעות מודעת של השמאל מאלימות מול כנופיות ימין שפועלות בחסות השלטון, והתבוסה הבלתי נמנעת כתוצאה מכך
* חקיקת חוקים המעבירים את ההון והרכוש מידי החילונים אל הדתיים
* עידוד של חזרה בתשובה באמצעות תמריצים כלכליים
* הפיכת המשטרה למיליציה בראשות השר לביטחון פנים
* אלימות גוברת של המשטרה, והתמקדות מכוונת בדמויות מובילות בין המפגינים
* כוונות טובות של הרוב הדתי השקט, וחוסר מודעות לדיכוי האלים של היריבים
* הרחבה הדרגתית של הגזענות המובנית ביהדות, מערבים וגויים עד לחוטאים וחילונים, אשר בסופה העדר מוחלט של חמלה כלפיהם והתרת של דמם של החילונים
* התחלת הגירה של חילונים (ברומן היא נעצרת בחוק)
הרומן לא ארוך, אמין וכתוב היטב. עם דמויות עגולות ומשכנעות, יש אפילו סיפור אהבה (זה אולי החלק הפחות אמין, אבל נחמד). אף צד אינו מוצג כמפלצתי או קדוש, אלו תהליכים שמתקדמים בקצב לא קבוע ומביאים להקמתה של מדינת הלכה על חורבותיה (פיזית ומטפורית) של מדינת ישראל.
הספר יצא לאור בדפוס, לאחרונה המיר אותו הסופר לקובץ פידיאף והוא שולח אותו במייל לכל המעוניין. אפשר לפנות אליו במייל talula.hba@gmail.com (לי יש קובץ "חתוך" שמותאם לקורא דיגיטלי, למי שמעוניין).
אם זה לא ברור עד כאן, אני ממליצה בחום לקרוא אותו, חבל שהוא לא זכה ליותר תהודה לפני 25 שנה.