לציון מלאת שלושים לפטירתה של סופרת הנוער האהובה נגה מרון, שנפטרה ב-8 בינואר 2022 בגיל 93, הנה רשימה של משה גרנות על אחד מספריה האחרונים, יוצא דופן מאוד ביצירתה, ספר המתאר את העתיד הקרוב והדיסטופי של מדינת ישראל. ומסקנתו: אם לא נתעשת – הדיסטופיה של נגה מרון תיהפך למציאות.
המערכת
תקציר ספרה של נגה מרון “יש מישהו אחר“, אוריון, 2017, 238 עמ’:
שנת 2027. איה, רווקה אמריקנית בת 38, טסה לביקור בישראל. עשרים שנה לפני כן, היא ביקרה כאן עם קבוצת נוער, התאהבה בהראל ובאווירה של ישראל, וחלמה לבנות בה את עתידה. אך דרכי השניים נפרדו כשחזרה לארצות הברית. משפחתה הגרעינית הרוסה, קשריה עם גברים לא צלחו, ועתה היא עובדת על דוקטורט ביחסים בינלאומיים במזרח התיכון. מייל פתאומי מהראל מציע לה לבוא לבקר בישראל, והיא נדלקת ונוסעת, בלב מלא תקווה וציפייה. כבר במטוס מתרחש אירוע בעייתי, ובהמשך שהותה בארץ איה חווה אכזבה מאהבתה, והמציאות בשנת 2027 טופחת על פניה: מיטב המוחות היצירתיים נטשו את הארץ, חוקי הדת שולטים, אין השקעות מחו”ל, שחיתות והזנחה שוררים בכול. ולמרות כל זאת הישראלים ממשיכים לתמוך בשילטון הקיים, משום שאינם רואים באופק כל אופציה אחרת. אלא שרוח הזמן, ושאיפתם המשותפת של תושבי המדינה על גווניהם השונים, מביאים איתם אופציה חדשה, והם מאמינים שהודות לה יזכו לחיים טובים באווירה דמוקרטית. ספרה השמיני למבוגרים של נגה מרון, פלמח”ניקית, ילידת ירושלים, ואשת חינוך, והיא מעידה שכתבה אותו מתוך תחושת שליחות. ספריה האחרים הם בעיקר לנוער, ובהם “חירות”, סידרה בת תשעה חלקים בהוצאת ידיעות אחרונות, אשר מנגישה לנוער את סיפורה של מדינת ישראל באמצעות סיפור התבגרות של נערה מדור תש”ח.
דיסטופיה איננה מנבאה את העתיד, היא מזהירה מפני מעקשיו. שני כותבי הדיסטופיות הגדולים אלדוס האקסלי וג’ורג’ אורוול לא ניבאו את התופעות הבולטות של “העתיד” – המחשב האישי, האינטרנט, הסמארטפון – אלא הזהירו מפני דה-הומניזציה ומשטרת מחשבות. ריי ברדבורי בדיסטופיה המפלצתית שלו “פרנהייט 451″ הזהיר מפני שריפת ספרים, ויליאם גולדינג ב”בעל זבוב” הזהיר מפני האלימות הטבועה באדם. גם אצלנו נכתבו דיסטופיות לא מעטות, אזכיר את “הדרך לעין חרוד” של עמוס קינן, המזהיר מפני התגברות המיליטריזם הישראלי, ו “2023” של יגאל סרנה, שמראה כיצד החלום הציוני עלול להתהפך בשל השחיתות שתגרום לנטישת ארץ ישראל. כל כותב דיסטופיה מבקש לשכנע את הקוראים שאמנם כך ייראה העתיד, ועל כן משתדל להעניק לתיאורים “העתידיים” מידה מסוימת של הגיון פנימי. היחיד שההיגיון היה ממנו והלאה הוא ישי שריד, בעל הדיסטופיה “השלישי”, המתארת חורבן המלכות השלישית, זאת שהושתתה על ההלכה האפילה: הרס מסגד אל-אקצא, עונשי סקילה, קורבן אדם (!), ובהמות שמדברות (!) לפני שמעלים אותן לקורבן. על הרומן ההזוי הזה כתבתי בזמנו ב “מאזנים”, גיליון פברואר 2016, עמ’ 59-56.
הדיסטופיה של נגה מרון איננה מסתכנת בתיאור רחוק מדי, היא מסתפקת בעתיד קרוב – 2027. ובאמת משום כך המאורעות המתוארים בעתיד ההוא נראים סבירים לנוכח מה שקורה בימינו אלה. הגיבורה הראשית של הרומן הזה היא איה ברנר, רווקה בת 38, שבגיל 18 (2007) ביקרה בישראל במסגרת “תגלית”, והתאהבה בבן קיבוץ בשם הראל גונן, יפה בלורית ובעל עיניים כחולות. הם נפרדים משום שעליו להתגייס, והיחסים ביניהם דועכים, בעיקר משום שהוא מתקשר לצעירה אחרת בשם אורנה. הנישואין עם אורנה מסתיימים בגירושין, והראל הוא מהנדס מובטל, ולכן מוכן לשמש כמורה למתמטיקה בשכר רעב. חבר שלו, אבשלום בן דוד, “בנדה”, משכן אותו בדירתו, והוא מזמין את איה (נכדה של חלוץ שירד מהארץ בשנות החמישים) שתבוא ארצה. לאיה היו בינתיים מספר התקשרויות עם גברים – זמר קאנטרי פלייבוי, סטודנט שדמה לוודי אלן, הפרופסור שלה באוניברסיטה (אצלו היא מכינה דוקטורט על המצב במזרח התיכון) הנשוי ואב לילדים. היא מואסת בחיים הבורגניים חסרי התכלית באמריקה, ומחליטה להיענות להזמנתו של הראל.
הטיסה ארצה והשהייה בה מזמנות לה אינספור חוויות מפחידות למדי: במטוס היא מקבלת מסר מערבייה שקרוב משפחתה מבקש לפוצץ את המטוס. אנשי שב”כ משתלטים על המחבל ופוקדים להנחית את המטוס בלונדון לצורך בדיקות. בנמל התעופה בן-גוריון אין מוניות בשבת, ולכן היא נאלצת לנסוע בטרמפ עם משפחה ערביה. איש שב”כ מזהיר אותה שעליה לצאת באיזו אמתלה מהרכב, כי יש סכנה שאלה חורשי רעה. כשהיא מבלה עם הראל בחוף ימה של יפו, ואף מתעלסת עמו, מחבל גונב את תיקה (דרכון, טלפון נייד, כרטיס אשראי, וכו’) ואת האקדח של הראל. הוא רודף אחרי המחבל, וזה יורה בו ופוצע אותו. איה, שכבר התכוונה לחזור לארצות הברית כי התאכזבה מהראל (מקיבוצניק גאה הפך לנמושה שמכופף גוו תחת גזירות המשטר), ומהמצב בארץ (על כך להלן), מטפלת בהראל במסירות בבית החולים ובבית הוריו בקיבוץ. ישראל יוצאת למבצע ענישה כנגד חיזבאללה וחמאס, אבל אלה מצליחים לחדור לארץ במנהרות, להרוג מספר אזרחים, ביניהם את הוריו של הראל, ולחטוף מספר נשים, ביניהן – את איה. איך היא משתחררת, ובאילו נסיבות – הקורא הסקרן ימצא תשובה בספר.
הבאתי את הסקירה המרפרפת הזאת של עלילת הספר כדי להראות שבאמת שום דבר במסגרת העלילתית איננו הזוי, כלומר נגה מרון לא התפתתה להביא עלילה הזויה, כפי שהביא ישי שריד המוזכר לעיל. תיאור השלטון הקלריקאלי, המשתקף בעיניה של איה, ומהסבריהם של הישראלים (הראל, בנדה, אברום ושר’קה, הוריו של הראל, יוסי, הגיס של הראל, ואחרים), מתקבל בהחלט כאמין. הקורא מאמין לנגה מרון כי מצב מבהיל, כפי שמתגלה בספר, עלול בהחלט להתארע – המדינה היקרה שלנו, שכל כך הרבה טובים ומסורים הקריבו את חייהם לקוממה ולקיימה, עומדת לרדת לטמיון. ראש הממשלה, עוזי שם-טוב (לשעבר שמוקלר), נכנע לחרדים כי בלעדיהם אין לו ממשלה (כל כך מוכר!), ומאפשר לחוקק חוקים מבהילים: בכל בתי הספר הכלליים חובה ללמד לימודי דת, והמורים חייבים ללבוש ציצית ולחבוש כיפה. מי שמסרב – איננו מקבל תקציב מהממשלה. התקשורת נמצאת תחת מעקב ותחת שרביט הצנזורה. החוק קובע שראש ממשלה יכול להיות רק מי שנבדק אילן היוחסין שלו, והתברר שהוא יהודי טהור. זאת הסיבה שראש הממשלה הנבחר הקודם, שאול גבעון, שהפיל את שלטונו של בנימין נתניהו, מת מוות מסתורי (הדתיים מצאו שיש ממזרות במשפחה! – מכאן המסקנה המתבקשת). מדינת ישראל הפכה לגן עדן עבור דתיים, שאינם עובדים ואינם מתגייסים לצה”ל, אך מקבלים קצבה מהמדינה. צה”ל הפך מצבא העם לצבא מקצועי, ואליו מתגייסים גדודים של עובדים זרים (אפריקאים, הודים, סינים). כיוון שהעול על החילוניים, שחייבים לפרנס את הדתיים, נעשה בלתי נסבל – החלה בריחת מוחות של אלה שיכולים לנטוש את הארץ. כיוון שהימין והדתיים שולטים – אין כל כוונה להגיע להסכם שלום עם הפלסטינאים, ועל כן כל העולם מגנה אותנו ומחרים אותנו חרם כלכלי ומדעי, וארצות הברית הפסיקה את הסיוע הנדיב שלה. חלקי חילוף לא מגיעים ארצה, ולכן כיפת הברזל מחלידה. מפעלים שהיו פעם גאוות הארץ עוברים לארצות אחרות. החקלאות נפגעת על ידי ייבוא זול של תוצרת חקלאית מירדן ומטורקיה. לא רק באוטובוסים יש הפרדה בין גברים לנשים, אפילו במעליות בבתי החולים, ואפילו בסיעוד: אחים מטפלים בחולים, ואחיות מטפלות בחולות. כיוון שההלכה היא החוק הדומיננטי – מתירים לגבר לשאת שתי נשים, בעיקר כשמדובר בחובת הייבום (נועה, אחותו של הראל, התאלמנה מבעלה הטייס אבנר, שלא השאיר צאצא, לכן יוסי, אחיו הצעיר של אבנר, שהיה בתקופה הזאת חבר של שלומית, חייב לייבם את נועה, וכך נאלץ להיות נשוי לשתי נשים). גם עונש המוות חודש, וראש הממשלה מוציא להורג מחבלים אסורים משום שהחמאס וחיזבאללה אינם משחררים חטופים. האינפלציה דוהרת – כיוון שאין תחבורה ציבורית בשבת (גם לא מוניות!), איה נאלצת, כאמור, לנסוע בטרמפ עם משפחה ערבית, והנהג דורש 3000 ₪ עבור נסיעה מנתב”ג לתל אביב! מתנכלים לחנויות שאינן מוכנות לקבל את השגחת הכשרות היקרה, ואם לא די בפיגועים של הפלסטינים, גם החרדים מעלים באש ברים שפתוחים בשבת. מסעדות נסגרות, חנויות ננטשות, גורדי שחקים מפוארים לשעבר עומדים נטושים, שבורי חלונות, ואליהם פולשים מהגרי עבודה החיים בתנאים לא תנאים. רחוב דיזנגוף, שהיה פעם ליבה של תל-אביב ללא הפסקה, דומה עכשיו לרחוב בבני ברק, וגם קוראים לו רחוב אבו-חצירא. הראל גר ברחוב רגב פינת רחוב דרעי. מתכננים ברצינות להקים את בית המקדש השלישי (עמ’ 46, 85, 179). מרכז פרס לשלום עומד ליהפך לישיבה. העבודה על הרכבת הקלה הופסקה, כי נמצאו קברים בחפירות. החברה שהועסקה בעבודות תובעת את המדינה בסכום עתק. הרשות להתחתן בחו”ל נישואין אזרחיים בוטלה, ולכן איה, שאימה איננה יהודייה, לא תוכל להתחתן עם הראל. המוסדות היחידים שפועלים כהלכה הם השב”כ והמשטרה – האחרונה מוצאת במהירות את המחבל שירה בהראל, מחזירה את אקדחו של הראל ואת תיקה של איה, ואף דואגת לשלומה אחרי ההלם שעברה.
צחוק הגורל: דווקא כשישראל מתחרדת, באיראן מתחוללת מהפיכה חילונית. כמו כן, משום בריחת המוחות היצירתיים מהארץ, לערבים הסיעה השנייה בגודלה בכנסת.
לאורך כל הספר מרומז זיק של תקווה, שהופך למאור גדול בסופו: בנדה, אבשלום בן דוד, שזכה בסכום דמיוני ממכירת מיזם, מקדיש את כל כספו להקמת מפלגה חדשה בשם “ישראל שפויה”, המאגדת שמאלנים וימניים גם יחד, אשר מאסו בשלטון המושחת והקלריקאלי השורר בישראל. הוא חורש את כל הארץ, כולל יישובים מעבר לקו הירוק, והוא מביע אופטימיות שגם בין המתנחלים יש המבקשים לצאת מגטו הפחד שבו הם נמצאים בשטחים (בין השאר – מתואר פיגוע נורא של ארבעה ילדים מקריית ארבע, שנרצחו כשהוריהם נמצאו בעבודה). לדעתו, גם לרבים מהפלסטינאים נמאס מהפיגועים ומנקמת היהודים שבאה בעקבותיהם. הוא מכיר את יורשו של אבו-מאזן, הלא הוא נביל אל-שריף, עמו הוא למד יחד באוניברסיטה בקליפורניה, ומאמין שיוכל להידבר עמו. בסוף הרומאן ממשלתו של עוזי שם-טוב קורסת, ומסתמן סיכוי שרשימתו השפויה של בנדה תזכה בבחירות.
מכל הדיסטופיות שקראתי, וקראתי לא מעט, וגם התנסיתי בחיבור ספר בסוגה הזאת, “האי” – נובלה דיסטופית על רפובליקה המנוהלת על ידי פמיניסטיות רדיקליות [ראו ראיון עם משה גרנות בנושא ביקום תרבות] – נראה לי ש”יש מישהו אחר” של נגה מרון היא הכי משכנעת. כשאנו רואים כיצד חרדים משתקים את המדינה על כך שהעזה לעצור תלמיד ישיבה שלא טרח להתייצב בלשכת הגיוס כדי לבקש פטור משירות צבאי, או את חוק ההסדרה שאפילו היועץ המשפטי בעל הכיפה השחורה מסתייג ממנו, כשנוער הגבעות זורק רהיטים ואקונומיקה על שוטרים – אתה שואל כמה זמן יידרש כדי שהכתוב בספר של נגה מרון יתגשם?
יש בספר קצת מעידות: בנדה מביא להראל הפצוע ערימה של מעטפות של מכתבי התלמידים המאחלים לו החלמה (עמ’ 224-223), והרי כבר היום אין ילד קטן שאין לו סמארטפון שבאמצעותו הוא מתכתב בציוצים, במסרונים, ובאימוג’ים, לכל העולם. המחברת מציינת שהפגנה של מיליון אזרחים מול טירתו של ראש הממשלה הושתקה על ידי הצנזורה, ולכן לא נודעה בציבור (עמ’ 225), והרי בעידן של רשתות חברתיות אין לצנזורה שום סיכוי להשתיק מאורע כזה. איה מוצגת לאורך כל הספר בגוף שלישי (על ידי מספרת כל יודעת), ומדי פעם היא מוצגת בגוף ראשון, ולא בדיבור ישיר (עמ’ 47, 104). וכן, יש לא מעט חזרות על דברים שכבר נאמרו, למשל, גבורתו של הראל שהציל את בנדה בנפאל ואת צביקה בקרב, מוזכרת על ידי בנדה, ואחר כך על ידי שר’קה, אימו של הראל.
אך כל זה מינורי בהתחשב בתרומה האדירה שספר זה תורם למי שהמדינה הזאת יקרה לו, וליבו נקרע למחשבה על התהומות שאליהן היא עלולה לשקוע.
קיראו גם:
ראיון עם נגה מרון על “יש מישהו אחר”
נערה נצחית: נגה מרון וסדרת “חירות“
יוסף אורן “הצופים לבית ישראל מאוטופיה לדיסטופיה בספרות הישראלית”
מתעלסת – זו מילה שלא קראתי מזה שנים. טוב שאנשים עדיין מתעלסים…