נערה נצחית: סדרת "חרות" של נגה מרון

ב-8 לינואר 2022 נפטרה סופרת הנוער והמבוגרים נגה מרון, בגיל 93. לאורך שנות פעילותה כסופרת כתבה מספר רב של ספרים, 42 למען הדיוק, לנוער ולמבוגרים. היא המשיכה לכתוב עד החודשים האחרונים לחייה, גם ספרים שהתבססו על חוויותיה כאדם מבוגר, בהם ספרה ה-41, "החיים על פי אנג'ל" (הוצאת סטימצקי, 2020). הספר נכתב מנקודת המבט של המטפלת הפיליפינית שלה, אנג'ל, שכותבת ביומנה על חוויותיה בבית משפחה בתל אביב של היום, וחושפת את חיינו בלשונה העברית המחוספסת. בעיקר את חייהם של בני הגיל השלישי הנזקקים לטיפולה כדי לחיות, וכן את הבעייה של מדינה הזקוקה נואשות לעובדים זרים, אך מגרשת אותם ואת ילדיהם שנולדו כאן.

בין ספריה בלטו והתפרסמו במיוחד 10 ספרי "חירות"נ שהיו ברובם (מלבד האחרון בסדרה) בעלי עלילה כפולה: גיבורת הסדרה, הנערה לימור, שחווה בעיות של נערה עכשווית מראשית המאה ה-21 ומבוססת על נכדתה של נגה, קוראת במהלך הסדרה יומן של סבתה "חירות" (שהיא בעצם נגה מרון) מימי נערותה שלה בימי קום המדינה, ולומדת מהיומן כיצד להתמודד עם בעיותיה שלה כאן ועכשיו.

לזכרה אנחנו מביאים סקירה מפורטת של משה גרנות על שני ספרים בסדרת "חירות".

אבל תחילה נתאר את הספרים שקדמו להם בסדרה שפורסמה על פני 21 שנים, ומתארת דרך יומן את תקופת הקמת המדינה מנקודת ראותם של בני נוער, ואת עלילותיהם של הנערים והנערות שלקחו חלק פעיל בהקמת המדינה, בהגנה, באצ"ל, ובפלמ"ח.

הספר הראשון הוא "אל תקראו לי חירות" (ידיעות אחרונות, 2000), שבו לימור מתבגרת בתל-אביב של היום, ומוצאת את יומנה האישי של סבתה, חירות, שהתבגרה בירושלים בשנים הסוערות 1939-1944. היא מגלה, בצד האירועים ההיסטוריים, גם את חיי הרגש של נערה בת גילה בתקופת המאבק על הקמת מדינת ישראל. אמה של חירות נסעה לקונגרס הציוני שנערך בשוויץ זמן קצר לפני שפרצה מלחמת העולם השנייה, וחירות נשלחה לקייטנת קיץ בקיבוץ תבור. שם היא פגשה את עמוס,  והתפתחה ביניהם חברות שנמשכה גם לאחר שחירות חזרה לירושלים, ועמוס התגייס לפלמ"ח, ועליה מספרת חירות רק ליומנה.

הספר השני "חירות לקראת בגרות" (ידיעות אחרונות 2001) מתאר את המשך קורותיהן של לימור וחירות, כאשר מתחילות להגיע לארץ ידיעות על אסון יהדות אירופה. גדעון, אחיה של חירות, מתגייס לבריגדה, וחירות נשבעת במחתרת כחברה בארגון ה'הגנה'. מיכאל, הנער שאהבה בילדותה בבית הספר היסודי, מתנהג מוזר, והיא חושדת שהוא חבר באצ"ל. 

הספר השלישי הוא "הכל על חירות" (ידיעות אחרונות ,2003). בספר זה לכאורה חתמה מרון את הסדרה המצליחה, פתרה את כל הבעיות, וחשפה את כל הסודות שהיו בספרים הקודמים.

אבל הסדרה זכתה להצלחה כזאת שהיא נמשכה בעוד ספרים.

הספר הרביעי הוא "עמוס חולם על חירות" (ידיעות אחרונות 2004). הפעם נכתב הספר מנקודת מבטו של עמוס, החבר של  הנערה חירות, כנער בודד, בן בכור בקיבוץ, החווה לראשונה את חוויות גיל התבגרות. אותו עמוס, שהיום הוא סבא של יובל, החבר של לימור.

הספר החמישי הוא "המאבק לעצמאות של עמוס וחירות" (ידיעות אחרונות 2005), גם הוא מנקודת ראותו של עמוס, הלוחם במלחמת העצמאות. הוא חושף את חששותיו ביחס לפעולות כנגד הבריטים, מספר על 'ליל הגשרים', על 'השבת השחורה', על פעולות המחתרות השונות, ועל הרגע שבו נפלה ההכרעה על הקמת מדינת ישראל. חירות מסיימת את לימודיה בגימנסיה, ומצטרפת אל עמוס לשרת בפלמ"ח.

       

בספר השישי "בחירתה של חירות" (ידיעות אחרונות 2006) לימור מגלה במכתביו של סבא קובי איך קרה שסבתה האהובה,  חירות, נישאה דווקא לו, ולא לעמוס אהוב נעוריה. המכתבים חושפים גם את עלילות ה'הגנה' באירופה שלאחר מלחמת העולם השנייה, ומספרים על ארגון 'הבריחה', על סיפור 'הכפילים', ועל פרשת תפיסתו של אייכמן. בהווה יחסיהם של לימור ויובל עוברים מעלות ומורדות, ויואל מנסה לרכוש מחדש את לבה של לימור, שדחתה  אותו בעבר.

בספר השביעי "חברות וחירות" (ידיעות אחרונות 2008) לימור כבר לקראת גיוס, ועד אז היא מתנדבת לעזור לגליה, עולה  מרוסיה, להשתלב בכיתה ט' במקיף רבין בתל-אביב. כך מתוודעת גם גליה ליומנה של חירות, וגם ליומן של חברתה מירי,  אשר עלתה ארצה בנערותה, ואיבדה את משפחתה בשואה. גליה מספרת על קיץ שבו התאהבה בארז, אשר נופר, מלכת הכיתה, מאיימת לגזול ממנה. 

וכעת, סקירות מפורטות יותר על שני הספרים הבאים בסדרה, שלכאורה חותמים את הסיפורהמסובך והמפותל של הסדרה.

הספר השמיני "חלומות על חירות" (הוצאת נעם 2009).

בין עשרות הספרים שפרסמה נגה מרון לכל שכבות הגיל – פעוטות, ילדים, נערים, מבוגרים – בולטת סדרת הספרים לבני הנעורים שבמרכזה, או ברקעה, מעלליה של חירות, מי שהייתה נערה בימי מלחמת העולם השנייה, ומתנדבת לפלמ"ח בימי מלחמת השחרור. השם איננו מקרי, והוא מרמז לא רק על דמותה של אותה נערה ואישה צעירה, אלא גם לתקופה, שבה צעירים חירפו נפשם למען חירות עמם. את קורותיה של חירות לומדת לימור, נכדתה, מיומנים ומכתבים שמגיעים לידיה, וכך נוצר מעין דיאלוג בין ימי המנדט ומלחמת השחרור ובין ימינו – ימי שנות האלפיים. הספר שלפנינו הוא השמיני בסדרה, וגיבורתו המרכזית איננה חירות, וגם לא נכדתה לימור, אלא גליה, עולה חדשה מרוסיה, שעברה עם משפחתה מנצרת עילית לתל-אביב לאחר שאחותה הגדולה דעכה ומתה מאנורקסיה. גליה הייתה חניכתה של לימור, אשר עמדה לפני גיוסה לצה"ל. גליה נדבקת ב"חיידק" הסקרנות לנבור בספרי זיכרונות ומכתבים ישנים על בני דורה של חירות, ולמעשה, היא ממשיכתה של לימור באותו דיאלוג בין התקופות.

שמו של הספר שלפנינו נגזר מרסיס פסוק של מאיר, אחד הגיבורים בני תקופתה של חירות, אשר נהרג במלחמת השחרור. וכך הוא אמר כשהתגייס לפלמ"ח: "יש לי חלומות על חירות, ואני רוצה להילחם למענה" (עמ' 198). את הדברים האלה הוא אמר לאחותו מירי, שהייתה חברה של הצעירה חירות, וכך מקבל הפסוק של האיש שחירף נפשו למען המולדת, משמעות כפולה.

מקובל שכתיבה דידקטית בפרוזה למבוגרים נחשבת לפגם – לא כן כשמדובר בכתיבה לילדים ולבני הנעורים. מי שנגיעה לו בענייני חינוך, ולנגה מרון יש נגיעה כזאת (הייתה מחנכת ומנהלת בית-ספר), יודע שילדים ונערים מנכסים לעצמם בקלות ידע כאשר זה עטוף במסגרת של סיפור. "חלומות על חירות" מביא את הנאראטיב הציוני במעטה סיפורי, ומקל על הטמעת נושאים, אירועים, שמות, ותאריכים – מעשה שהיה דורש מהמורים להיסטוריה עמל רב, ולרוב, בתוצאות זעומות. הספר מביא אירועים מימי הפוגרומים ביהודים (קישינב), מהשואה, מביא סיפורי ההצלה המופלאה של חסידת אומות העולם אירנה סנדלר, עלילות הפרטיזנים, הפוגרומים בפולין אחרי המלחמה, עלילות "הבריחה", המעפילים, הגירוש לקפריסין, החלטת האו"ם בכ"ט בנובמבר, השיירות המותקפות בדרך לירושלים, גורל הל"ה, המצור על ירושלים, כניעת העיר העתיקה, וכן נושאים כמו ערך העבודה, "דת העבודה", א"ד גורדון, הקיבוץ וכלליו, בית הילדים והלינה המשותפת, המנהיגות של בן-גוריון (המורה, ד"ר לאה מגנוס, שכינויה "לוליטה", מייחלת שיקום בימינו מנהיג כמו בן-גוריון!) וכו'.

יחד עם זה, האמצעים בהם מובא הידע הזה הם לעיתים מאולצים: רוב הידע מגיע כמעט בצורה של הרצאות מפיהם של בני סמכא כמו מירי מקיבוץ תבור, וצילה מקיבוץ לוחמי הגטאות, ומפיו של ארז חמו, בן כיתתה של גליה, אשר אף הציע לה חברות. ארז הגיע משדרות לתל-אביב בגלל הקסאמים שנופלים על עיירתו. הוא גר אצל אחותו בתל-אביב, ומסייע לה לטפל בתאומים שלה. מסתבר כי בשיעורים, ומחוץ לשיעורים, הוא יודע כל מה שניתן להעלות על הדעת: על פרעות קישינב, על שורשיה של האנטישמיות, על החלטת האו"ם בדבר החלוקה, יודע איך הגיע מנחם בגין לארץ עם צבא אנדרס, יודע על פרשת ילדי טהרן, יודע שמאיר וצילה, ניצולי השואה, הגיעו ארצה באונייה "שבתאי לוז'ינסקי", וגורשו לקפריסין, יודע כמה זמן הטורקים שלטו בארץ, יודע מה זה מנדט, מה היה חבר הלאומים, מתי התפרק, מה בא במקומו, וכו' וכו'. הוא גם יודע אנגלית בצורה מושלמת, ולמרות שהוא וגליה באותה כיתה, הוא קורא ומתרגם לה את המכתב של פרדי, האב הביולוגי של יונתן, בנה של חירות (עמ' 107 ואילך). הוא יודע בדיוק איך נהג האוטובוס יוביל אותם בטיול ללוחמי הגטאות (לא דרך חיפה, אלא דרך ואדי מילק, בניגוד לדפי הטיול שהכינה המחנכת עבור התלמידים). המורים שואלים רק אותו כשהם מבקשים לקבל תשובה מדויקת, והוא אף פעם איננו מכזיב, ומרצה את דבריו בצורה סדורה, כאילו הוא קורא אותם מספר. אני משער מה הייתה כוונתה של המחברת כשעיצבה כך את דמותו של בן העיירה שדרות – אך לטעמי, הייתה כאן מידה של הגזמה.

לעומת ארז, מתוארת נופר, "השאפה" והמלכה של הכיתה, כמי ששואלת תמיד שאלות אידיוטיות. זה נכון שילדים ונערים מייחלים לעולם שניתן להבחין בו מייד בין החיובי לשלילי, אבל שאלה גדולה היא אם הספרות צריכה לעודד אותם לכך.

מקור אחר לידע החשוב שהספר מביא בפני בני הנעורים הם המכתבים שגליה קוראת בהם, אבל גם פה הידע מובא לעיתים באריכות ובפרוטרוט שאיננו טבעי במכתבים בעלי אופי אישי. פרדי, למשל, כותב במכתבו לחירות בפרטי פרטים את כל התסבוכת של המנדט בארץ ישראל, את העמדה של הבריטים בימי מלחמת העצמאות, המצור על ירושלים, וכו' (עמ' 108 – 113) – רוב הדברים האלה היו אמורים להיות מוכרים לנמענת, והרי כוונתו במכתב הייתה להתעניין בבנו שנולד לו מהנמענת הזאת! דברים דומים ניתן לומר על מכתבה של צילה למירי (עמ' 170 – 176), ומכתבה של חירות למירי (עמ' 196 – 200).

הספר עוסק בעוד נושאים שחשוב להטמיע אותם בנפשותיהם של הצעירים, כגון הנסיעה בשיכרות ותוצאותיה, האישה המוכה והגבר האובססיבי, יחס החברה אל ההומוסקסואלים, ועוד.

יש בספר הרבה אפיזודות מרגשות, שלדעתי יגרמו לקוראים הצעירים לדמוע, והחזקה שבהן הוא סיפור קורותיו של מארק, אחיהם הקטן של מאיר ומירי. בהיותו בן שלוש, באה אישה נוצרייה אל הגטו, ולקחה אותו מזרועות אימו כדי להצילו מהגורל האכזר שנועד לה ולכל היהודים. האישה הזאת היא אירנה סנדלר, חסידת אומות העולם אשר הצילה אלפי ילדים מציפורני הנאצים, העבירה אותם למנזרים ולמשפחות נוצריות, וכך זכו לחיות. הילדים האלה אמנם גדלו כנוצרים, אך רבים מהם, וביניהם מארק, הוחזרו לחיק היהדות. צילה, ניצולת השואה, שבעלה מאיר נהרג במלחמת השחרור, יצאה לפולין להביא את אחיו מארק לארץ ישראל. הוריו המאמצים לא רצו, כמובן, להיפרד מילד טיפוחיהם, ומארק ראה את עצמו כנוצרי, ואף שנא יהודים. צילה מצליחה בסבלנות אין קץ להחזיר את השה האובד אל חיק עמו, מעשה שהיא הצטערה עליו כל חייה, כי בסופו של דבר גם הוא נפל קורבן על קוממיות ישראל – הוא נהרג במלחמת ששת הימים. אינני מאמין שעיניהם של הקוראים תישארנה יבשות למקרא סיפור קורע לב זה.

אני משוכנע שנערים ונערות שיקראו את "חלומות על חירות" יתעשרו בידע חשוב על קורות ישראל בדורות האחרונים, והמורים לדברי ימי ישראל ולידיעת הארץ יהיו אסירי תודה למחברת. ספר זה יזַכֶּה את הקוראים הצעירים גם במטען רגשי, ואני מקווה – גם באהבה לעם ולארץ.

הספר התשיעי בסדרה הוא "אהלן, ארז – בידידות, חירות" (נעם, 2011, 187 עמ').

ספרות מעניינת מתבססת תדיר על רכילות טובה – זה אולי לא מסתדר עם מה שמכונה "תקינות פוליטית", אבל זאת האמת העירומה: תחושת הארעיות על פני האדמה מדרבנת אותנו לחוות כמה שיותר חוויות, כדי שנוכל לומר שלא בזבזנו את חיינו לריק, אך למרביתנו אין די אומץ, או די קלות דעת, כדי להתנסות בניסיונות קשים. על כן רובנו מתנתבים אל הפתרון הקל והנגיש – לחוות את חוויותיו של האחר האמיתי או הדמיוני. את זה מעניקה לנו הסיפורת, וזהו סוד קסמה.

הספר שלפנינו, התשיעי בסדרת ספרי חירות, מעניק לקורא הצעיר שפע של סודות, ושפע של הצצות אל חייו של הזולת, ואני מניח שמכאן קסמו הרב. הספר בנוי על סדרת דוא"לים שבהם גליה, עולה חדשה מרוסיה, שהתערתה יפה בארץ בזכותה של לימור, נכדתה של חירות, מתכתבת עם ארז, בן למשפחה שעלתה ממרוקו ומתגורר בשדרות – כך נחשפים לקורא סודותיה של גליה וסודותיו של ארז. לכך נוספים מכתבים שכתבה חירות בצעירותה (ימי מלחמת השחרור) למירי, ידידתה מקיבוץ תבור. לאלה מצטרף גם סודה של לארה, עולה חדשה שגם חלק מיומנה נחשף בספר.

ארמוז על קצת מהסודות הנחשפים בספר: ארז מתלבט באשר לנטייתו המינית, וכשמסתבר לו שהוא הומוסקסואל – איננו מעז "לצאת מהארון". גליה חושבת שזה כיף חבר הומו, כי הוא בעצם כמו חברה טובה. היא מאיצה בו שיתוודה בפני הוריו ויסיר אבן כבדה מעל ליבו. אלי מציע לגליה חברות, ואף מנשק אותה בניגוד לרצונה, ולמרות שהוא "חמוד", היא עדיין איננה שלימה עם עצמה לגביו. גליה נדרשת לסייע ללארה בשיעורים, אבל היא איננה רוצה קשר חברתי עמה. מאוחר יותר היא תצטער על הכתף הקרה שהפנתה אליה, כאשר בעקבות זאת לארה מתחברת לגולצ'י, שמכניס אותה להריון וגורם לה לייאוש המוביל אותה אל עברי פי פחת.

מהמכתבים של חירות למירי (שאת חלקם שולחת גליה לארז), אנחנו למדים על הרומן שלה עם עמוס, ואחר כך עם קובי. על כך שמירי נכנסה להריון מפרדי, חייל בריטי, מעשה שנחשב בתקופת המנדט לבגידה, על נישואיה לשייקה, שמאמץ את הבן שלה יונתן כבנו. אנחנו קוראים על הלנה, שניצלה בעור שיניה מימי השואה והיגרה לארגנטינה, שם ילדה את בתה אמיליה, שהיא אימו של אלי המחזר אחרי גליה. קובי חשב את אמיליה למתה, ולכן נשא את חירות לאישה.

המכתבים של חירות נשלחים לארז בלי סדר כרונולוגי, ומהם ניתן ללמוד על אירועים שונים מימי טרום המדינה וימי מלחמת השחרור: הסזון, רצח הרוזן ברנדוט, ההתקפה המצרית על נגבה והובלת ילדי נגבה להרצליה ולנס-ציונה, הטבעת האונייה "אלטלנה", טבח דיר יאסין, הנקמה על שיירת הדסה, פיצוץ מלון סמירמיס, קרב סן סימון, ועוד.

קורא צעיר נבון ישאל בוודאי איך ייתכן שחירות, שהייתה מגויסת, חשפה במכתביה סודות צבאיים, הלא הצנזורה הצבאית הייתה בוודאי מוחקת את רוב דבריה, ועל כך מנסה גליה להשיב לעצמה ולארז (עמ' 152).

בכל ספר לבני הנעורים יש מבוקש דידקטי, וכך גם בספרה זה של נגה מרון: הספר מבקש לחנך לסובלנות כלפי השונה, במקרה זה כלפי הומוסקסואלים, וליחס אוהד כלפי עולים חדשים. גליה מתייסרת מאוד שלא הייתה יותר ידידותית כלפי לארה, שאילו נהגה בה כחברה – ייתכן והיה נמנע האסון שפקד אותה. חירות מספרת במכתביה למירי על ילד מופרע בכיתתה (57 תלמידים בכיתה!), שהוציא אותה מהכלים עד שהיא סטרה לו. כאשר ביקרה במגורי הוריו העולים ממרוקו, ונתקלה בעוני המנוול של המשפחה – התייסרה על אי הבנתה את סיבות התנהגותו החריגה של הילד.

מבוקש דידקטי חשוב של הספר הוא להביא בפני הקורא הצעיר מידע על ימי המנדט ומלחמת השחרור, ואת זה מספקים בשפע מכתביה של חירות למירי, אותם מצטטת גליה בדוא"לים שהיא שולחת לארז.

הספר מרתק, ובוודאי יעורר עניין אצל נערות ונערים שקראו את שמונת הספרים הקודמים בסדרה (אני קראתי את השמיני), אבל הוא לא חף ממעידות, כגון שימוש חוזר במה שאכנה בשם "רקע קדמי", כשהסופר שם בפי הגיבור רפליקה שאיננה נחוצה לנמען, וזו באה רק כדי לספק מידע לקורא. בספר שלפנינו מספרת גליה לארז על סבתא שלו – דברים שברור שהוא בקיא בהם, ואיננו זקוק לידע שגליה מעניקה לו – או כאשר גליה מספרת לארז מה העצה שארז עצמו נתן לה בקשר ליחסים שלה עם אלי (ראו עמ' 162-159). הדרכים לעקוף מכשלה זאת אינן פשוטות, אך נגה מרון היא סופרת מנוסה, וברוב הספר הצליחה להתמודד עם הבעיה בהצלחה.

אין דרך מוצלחת יותר להנחיל לנוער את מורשת הדורות מדרך הסיפור, והדרך המושכת הזאת נקוטה בידי נגה מרון בתשיעי מתוך סדרת ספרי חירות שלה.

הספר האחרון בסדרה, והאחרון של נוגה מרון, שנכתב עשור בדיוק לאחר הספר הקודם בסדרה הוא "חירות בערוב ימיה" (סטימצקי 2021). זהו ספרה ה-42, והוא פורסם כמה חודשים לפני מותה. ובו כבר אין את התיאור המקביל של עבר והווה. כעת הכל מתרחש בהווה.

אחרי מות בעלה מגלה חירות, מי שהיתה נערה בתקופת קום המדינה ועתה הגיעה לגבורות, שהחיים לא הסתיימו, וחבריה נשארים צעירים, אם לא לנצח, אז עד מאה ועשרים. בחייה החדשים היא חווה הרפתקאות ומסתורין, תשוקה לאהבה, והכרה בערך עצמה. את השלדים בארון, אשר כל השנים שילמה מחיר כבד כדי להסתירם ממשפחתה, היא מחליפה עתה במבט לעתיד ובהחלטה לשלוט בגורלה.

קיראו עוד על נגה מרון:

נגה מרון בלקסיקון הספרות

נגה מרון בויקיפדיה

נגה מרון מקריאה ומספרת על ספריה