דן בורנשטיין מתאר מה יקרה לאחר ביאת המשיח בסיפור מדע בדיוני לא בדיוק אוטופי.
המערכת
ביאת המשיח לא קרתה ביום אחד, במציאות זה לקח כמה חודשים. גם המשיח עצמו לא היה יחיד, אלא רבים. אבל התקופה הזאת, שבה הגה השליטה בגורל האנושות נתפס בידיים זרות ורחומות מגלקסיה אחרת, הגשימה במלואם את החלומות והמאוויים של בני האדם. כל המחלות האישיות והחברתיות רופאו, כל סוגי המחסור מולאו, ומשמי הנפש נכחדו סוף סוף שני העופות הדורסים שחגו בהם מאז ומתמיד: העבודה והמוות.
ככה, בלי לזוז ממקומנו, חזרנו לגן עדן, ואלה שהביאו אותנו לשם הפכו בעינינו לגדולים יותר מאלוהים. אבל ההתרגשות האדירה הזו, שחשבנו שתימשך לנצח, התחילה בשלב מסוים לדעוך. החלומות דהו במגע עם האוויר, אפשרויות חדשות ומסעירות הפכו למובנות מאליהן, ואל תוך הנפשות הבטלות חזר בזחילה הרעל הכל־יכול ההוא, הדבר היחיד שאדונינו החדשים לא חוו מימיהם ולא ידעו איך להציל אותנו ממנו: השיעמום.
מה שהם כן הבינו בחושיהם העל־טבעיים היה שהחולשה הזאת שלנו מהווה סכנה קיומית לעולם המושלם שהם יצרו בשבילנו. ההגינות חייבה אותם להודות באיחור בטעותם, וללמוד מניסיון אלוהי קדום ומר: הם הגלו את כולנו לכוכב לכת אחר – מקום עוין, חשוך, ואפרורי, שבו נמשיך במינהגנו להיאבק בקיום, ובעצמנו, ללא הפסקה וללא הפרעה. את כדור הארץ, המטוהר ממכאובים וקשיים, הם השאירו עכשיו ריק גם מנוכחותנו המציקה, ועטפו אותו בשכבה בלתי חדירה שתמנע מאיתנו לחזור אליו, או אפילו לטמא אותו במבט מרחוק. כאן, בגיהנום הקר שלמדנו לקרוא לו בית, אנחנו חופשיים להתנער מאשמתנו, להתגעגע לגן העדן שאיבדנו פעמיים, ולהתפלל שמישהו, מתישהו, ייתן לנו עוד הזדמנות.
יפה