בעקבות פרסום מחזור השירים של אמיר גלבע משירי היחוד אשר למליסלדה על שרה האשכנזיה, אישתו של משיח השקר נהמפורסם מהמאה ה-17 שבתאי צבי, החליט ד”ר אלי שי, חוקר השבתאות שיש לו ביקורת רבה על אמינות שירים אלו, לפרט את מה שידוע על חייה ומותה של אישה זאת. הוא מסכים שהייתה לה השפעה על חייו של שבתאי צבי ולכן כתב מאמר מיוחד שמסביר מי ומה הייתה שרה האשכנזיה.

המערכת

עטיפת ספרו המחקרי של חוקר השבתאות ד”ר אלי שי ״משיח של גילוי עריות״ שעליו מבוסס מאמר זה

בפרק “מתקן הדיבוקים והרוח חסרת הבית” בספרי “משיח של גילוי עריות – היסטוריה חדשה ובלתי מצונזרת של היסוד המיני במיסטיקה המשיחית ביהדות המוקדש לגואל השבתאי“, כתבתי כי מאות שנים לאחר פטירתו, הופיע שבתי צבי בצורת רוח רעה שנכנסה כדיבוק בגופו של איש יהודי עני ובר לבב מבגדאד, יחזקאל בן ישראל שמו, המכונה בכור. הרוח, שהייתה מסיתה אותו להרהורי עבירה, ובעיקר למחשבות בדבר התנצרות, שהתה בגופו שנים ארוכות, עד שזוהתה לבסוף כרוחו הלא שקטה של שבתי צבי, וגורשה במאמצים אדירים הודות לאחד מגדולי מגרשי הדיבוקים בתולדות הקבלה המעשית המאוחרת במזרח.

האיש שכישוריו המיוחדים גוייסו כדי לגרש את רוחו הרעה והמשוטטת של שבתי צבי, היה החכם יהודה משה ישועה פתייה זצוק”ל – מחכמי הרזים המובהקים שעסקו הרבה בתיקונים ובייחודים, בגורלות, בהשבעות, ובפתרון חלומות. עיקר התמחותו הייתה בגירוש דיבוקים, והוא הביאה עימו בשעה שעלה מבבל לירושלים. נכדו של החכם היה אברהם ברזאני – מלוחמי המחתרת הי”ד שפוצצו את גופם בבית הכלא בירושלים, בטרם יעלו לגרדום הבריטי.

פתייה, הנעזר בדיבוקים כדי לאמת את ידיעותיו העיוניות על תורת הגלגול, משתמש כאן בדיבוק כדי לאשש עדויות היסטוריות הידועות מחיי המשיח השבתאי. דרכו העבריינית העצמאית של שבתי צבי נפתחה בניאוף, על פי העדות הפראפסיכולוגית המובאת בדיווחו של הדיבוק (“ותחילת חטאו הוא שנכשל באשת איש”), ומגיעה לשיאה במעשים חמורים של מיניות ניהיליסטית: “ואמת היו הדברים אשר שמעת שבא על הזכור מעוטף בציצית ותפילין, וגם שלח בחור אחד לזנות עם שרה אשתו וציווה עליו במפגיע לאמור כל אשר תאמר אליך שרה – שמע בקולה”. הסיפור על התפילין והנער מבוסס באורח מדוייק למדי על עדותו של אחד המאמינים השבתאיים, שהמיר וחזר בתשובה, וטען כי ראה “שש”צ ימש”ו, היו תפילין בראשו ורבע נער אחד ואמר שהוא תיקון גדול” (על-פי הנוסח המובא בדברי משה ן’ חביב).

הנה כי כן, מגרש שדים בבלי מקבל מפי הדיבוק שעל סילוקו הוא טורח, מידע מדוייק, המוגש בנוסחה מתומצתת אחת, והאוצר בקרבו את המוקד הסקסואלי הטעון העומד מאחורי נסיבות לידתו וחייו של שבתי צבי. היסוד ההומוסקסואלי – העולה כאונס מיני של קטין אחד מבני חסידיו – מצוי לא רק בתיאורי מתנגדי השבתאות, אלא בתנועה עצמה ובתיאולוגיה שלה. העיניין עולה בהמשך באורח בוטה למדי מכתביו של ר’ יהונתן אייבשיץ, והוא ניכר במקביל מן ההווי השבתאי בקרב כת ברוכיה – מכיתות המשנה הבולטות בעדת הדונמה של השבתאים שבחיק האיסלאם. מה שנחשב תחילה כהאשמות מופרכות לחלוטין, או כנחלתן של כיתות קיצוניות מאוחרות, מתגלה – כרצף ניהיליסטי המתנהל בעקביות לאורך מאות שנים והמוביל אחורה בזמן – ישירות אל חייו ואישיותו של המשיח השבתאי.

אותו דבר נכון גם ביחס לשמועות המלוות את שרה האשכנזייה אשת המשיח. כאן כמעט שאין ספק בדבר תואם בין טענות רודפי התנועה לבין הקוריקולום-ויטה של הרעיה כבעלת מוניטין עשירים של פרוצה, הן בתקופה שקדמה לנישואיה והן לאחר מכן. הסיפור על המשיח המשדל את הבחור לזנות עם אשתו, מבוסס על אותו מראה מקום, ומקורו בעדות הרופא, המאמין לשעבר, לפיה הסית שבתי צבי את בנו לדבר עבירה. כשזה נחלץ ממנה, כיוסף מפני אשת פוטיפר, אומר ש”צ בצער שבכך הוחמצה הזדמנות יקרה ל’תיקון גדול’, כדבריו.

להבדיל מגישתו הביקורתית יותר ביחס לשמועות ההומוסקסואליות, מעניק שלום במחקריו דרגת אמינות גבוהה לידיעה זו. ואכן היא משתלבת יפה בתיאולוגיה השבתאית, המבקשת לזרז ולממש את העידן המשיחי במעשים של זנות. באותה מידה הולמת העדות את הנפשות הפועלות, ובמיוחד את שבתי צבי. מצד אחד הוא מפר את הקוד המיני המקובל- נוהג קירבה עם גרושותיו, ובא על נערה מאורסה שאותה חטף מתוקף מעמדו כגואל רודני. מצד שני הוא מתחמק ממילוי חובות האישות של הבעל ביחס לנשותיו השונות ואף ביחס לשרה – רעייתו השלישית, שאיתה התמהמה באורח מעורר תמיהה, לפני שהואיל לקיים עימה את מצוות עונתה.

קטני אמונה יטענו כמובן שפתייה לא שאב את ידיעותיו הכמוסות על חייו המיניים של הצבי מפי הדיבוק שנתגלגל עדיו, אלא ממקורות היסטוריים מוכרים היטב, אך גם כך יקשה שלא להתפעל מחדות אבחנתו המהירה ביחס למפתח הפסיכוסקסואלי של מושא חקירותיו.

בספרי הקדשתי לשרה פרק שלם תחת הכותרת “הפרוצה הפולנייה – המטרוניתא של המוזרויות מלכת שרה אשכנזייה” והוא מובא תחת המובאה “כי אני הראשונה והאחרונה//אני המכובדת והמזולזלת/ אני היצאנית והקדושה/ אני הרעיה והבתולה” (נאום הסופיה האלוהית מתך השירה הגנוסטית).

תמונה של שבתאי צבי כמלך המשיח שפורסמה בספר תפילות באמסטרדאם

מאיזמיר יצא ש”צ לירושלים, עובר בדרכו ברודוס ובסוריה ומתעכב בקהיר בחצרו של הגביר רפאל-יוסף, נגיד יהודי מצרים. במעונו של מיטיב זה, שנודע באמידותו, בחסידותו, ובתמיכתו הנדיבה במקובלים, נשא שבתי צבי את רעייתו השלישית, המכונה שרה האשכנזייה. עלילתו של הרומן והשידוך העומד בראשיתו מתנהלים על-פי דינאמיקה משיחית מוכרת, החוזרת בשלבים אחרים בביוגרפיה של ש”צ.

ציור מהמאה ה17 של שבתי צבי ושל אישה שייתכן שהיא אישתו שרה. יו טיוב
ציור מהמאה ה17 של שבתי צבי ושל אישה שייתכן שהיא אישתו שרה. יו טיוב

צירופי המקרים, והחוקיות הנפשית המפעילה אותם, דומים לנסיבות פגישתם של המשיח השבתאי ונביאו נתן העזתי שאירעה זמן לא רב לאחר מכן. השמועות האופפות את הנפשות הפועלות יוצרות מעין מכאניזם משיחי עצמאי, שמכוחו מלוהקות הדמויות בתפקידים שונים על תשבץ בימת ההפקה של המחזה השבתאי. שרה גוררת אחריה מוניטין של פרוצה יפה, הנודדת בערי איטליה בהכריזה בכל תחנות מעברה על נישואים עתידיים למלך המשיח. ספק מוטרפת מרוב שוטטות, ומכל מקום נוטה למוזרויות קשות, היא מסמנת בהתנהגותה מקבילה נשית נאה למעשים הזרים הידועים של שבתי צבי. למעשה ניתן להכריז עליה, עוד טרם נישאה למשיח, כעל הגבירה מלכת המוזרויות, המטרונית המופקרת של המעשים הזרים.

בלשונו הלעגנית והחסודה מרמז הכומר ההולנדי קונן כי “ספק גדול הוא אם אשתו השלישית הייתה בתולה… והיו מרננים אחריה כי צניעותה לא הוחזקה כשרה למהדרין, אבל אין זה מעינייני”. ובתרגום החדש נוסחו עניינים רגישים אלו כך: “אם זו הייתה בתולה אם לאו – הדבר היה בספק אצל הבריות… שריננו אחר כבודה”. למרות אנינותו המדומה של הכומר (“בכוונה אני נמנע מלדבר על כך”) הוא מתקשה להתאפק, בכותבו שהסתובבה ממקום למקום במחיצת ארחי פרחי מזדמנים “עברה בארץ בלי בני לוויה לבד מאלה שמצאה בדרכה”. נראה שבעלת הדבר עצמה חיברה בעיניי רוחה נרטיב אישי אחר למסעותיה, כמי שתרה בדרכים אחר גואלה-בעלה שלעתיד לבוא.

ששפורטש קרא לה “נערה חסרת לב” ומקורותיו יודעי הדבר מעידים שהייתה מופקרת לכל, לפחות בתקופת שהותה בליוורנו. בדומה לשבתי צבי בראשיתו באיזמיר, מפורסמת שרה ככסילה. רדופת הזיות של גדלות, היא מוציאה מפיה דברים של שטות “והיו שוחקים עליה”. לעיניו של רודף השבתאים העט על שמועות כאלו כבז מורעב – שרה היא “אשתו הארורה”, הנפקנית ו”הנפקרת”, וכן “האשה המנאפת האשכנזית”. בדומה לעמדין, ממשיכו ברדיפת השבתאים היה רב חווריין וחמור-סבר זה, שתואר כנציגה של מידת הדין החמורה, וכמי שדיוקנו הוא כשל אינקוויזיטור יהודי קשוב במיוחד לגילויים שנראו לעיניו הזועפות כאלילות שבתאית הגובלת בפריצות מידות.

דיוקנו של הרב ששפורטש.

בנימוס פרופסוריאלי ובשפה עדינה שירטט שלום את דיוקנה של שרה כ”עלמה יוצאת-דופן עד מאוד”. בעל החיבור “קורות היהודים בתורכיה” ראה בה אשת זנונים, שמכרה את יופיה בעד בצע כסף. ואילו המשורר השנון עמנואל פראנסיס תיארה בשיר מחורר מחיצי לעג כמכשפה רעה וחטאה: “מה נאמרה על הצביה הפושעת… היא גומלה חסד לכל עובר ושב… לבה בכל עונה עלי כל תענוג… תקום זריזה בחצות לילה… כי כל פרישותו [של ש”צ] פריצות הייתה”. צמד האחים הפייטנים לבית פראנסיס, שהתגוררו במקומות מעברה באיטליה, קיבצו בשקידה רינונים מגוונים על דבר מידותיה המפוקפקות. דומה כי מעבר לאינטרס הפולמוסי התקשו להסתיר את הנאתם הצרופה כמשוררים סאטיריים מעצם הדמות הצבעונית שנתגלגלה לידיהם. מרכיבי הדיוקן של האשה המתגלגלת בדרכים, החשודה בשיגעון, בזנות, ובמאגיה, משמשים להם לשם מעשה מרקחה חריף, שבקדרתו הם מקדיחים את דמותה של שרה האשכנזייה כהתגלמות הנקבה הזרה. זו מצטיירת במסכת השמועות וההשמצות כמעין מכשפה, מהזן הטורד את מנוחתה של התודעה האירופאית מימי-הביניים ואילך.

שרה אשת המשיח התבייתה איפא אל תוך משבצת מוכנה, פרי התוויה מושרשת עמוסת דעות קדומות. מעבר לשאלת דיוקנה האמיתי של אותה אשה ייחודית ומסוימת שנישאה למשיח, אין ספק שהפורטרט שצוייר לה בספרות הפולמוס האנטי-שבתאית, הכיל מצבור משקעים עתיקים–תקדימיים על דבר אשת הזנונים הרעה והמנאפת החשודה בכשפנות ארורה.

מכאן שתהא שרה האשה הפרטית אשר תהא, כתבי המתנגדים הקפידו לציירה על בסיס סטריאוטיפ משומר, נושן, ומזומן, של האשה האחרת, הרעה והמופקרת. דמות זו מלווה את התרבות האנושית במרחקים שבין לילית השדה, הקללה שהוטלה בחוה, אל איזבל הנוראה, ואל אשת הזנונים של ספרות החוכמה נוסח משלי. אחר שצוירה ככוהנת לפולחני פריצות של הבעל והאשרה, נהפכת האשה המפתה למכשפה החשודה בעבודת שטן, בקטילת תינוקות, ובהתמסרות לסיטרא אחרא.

המאבק כנגד השבתאות, המתמקד בין היתר בדמותה של אשת המשיח, חוזר על מהלכים קודמים של העימות היהודי המונותיאיסטי באלילות, בעבודה הזרה ובנשים הזרות, ושל ההתאבקות הכנסייתית והאינקוויזיטורית בכיתות המינות והכפירה.

מכלול ההתנגשויות הללו – בין סמכות דתית לתנועות המסומנות כמחתרת של מינות אסורה – מתמקד באורח כפייתי כמעט בהאשמות על דבר שחיתות מינית פולחנית. מטבע הסדר הסמכותי והפטריארכאלי מופנית אשמת המיניות האסורה אל האשה, והיריב הדתי המואשם בכפירה מושחר מתוך כך באמצעות חשיפת קשריו עם אשה שנודעה כזונה. אם אינך יכול להפליל את אחותו של המתחרה הדתי, שלעתים היא נעדרת, אזי תעדיף לטפול האשמה מעין זו באמו, או בזוגתו. אגב, לש”צ הייתה דווקא אחות, וכנראה גם בת, אך דמויותיהן ממתינות לרומאן היסטורי פמיניסטי מתבקש ורב-מעוף, או לתחקיר נמרץ, שכן משום מה נעלמו מן הרשומות של דברי הימים.

כך מתואר המשיח של המעשים הזרים בכתבי מרדפיו כמי שנישא לאשה זרה ומוזרה, שעבודתה נוכריה, ומעשיה גובלים בריטואל זנותי של עבודה זרה. נטייתו של המוסר הדתי לזהות את הפיתוי המיני והנפילה עם דמות נקבית, הצטלבה באישיותה של שרה שנהפכה בעיני המתנגדים לארכיטיפ נשי של זנות בעלת מאפיינים אליליים. דרכה של האתיקה הרבנית שהיא מטילה את אשמת היצר והתאווה על עבר הנקבה: “דהא אשה יותר מבקשת הנאת תשמיש מהנאת ממון” (שו”ת דרכי נועם, חלק א”ע סימן לח). שרה כזונה נהפכה אפוא להתגלמות כפולה של מידות מגונות, עד כי ניתן היה להכניס תחת אדרת שמלתה את הכת הארורה כולה.

נשים שהואשמו בכפירה תוארו כזכור על ידי הכנסייה כשטופות בפריצות ובמאגיה שחורה. לחברות תנועת “אחי הרוח החופשית”, לדוגמא, יוחסה אמונה בדבר הזדהות גופנית מלאה עם האל, מתוך מגע שמעבר לגבולות החטא ולשיפוט המוסרי הרגיל. מילות הגנאי השכיחות ביותר שהוטחו כנגד נשים היו זונה ומכשפה, האשמות שהופנו בדרך כלל כלפי נקבות בודדות, או נטושות.

האחים פראנסיס מתארים את השבתאות בדמות אשה סוטה, שיש לה משום מה העדפה משונה למשגל לא טבעי עם קוף. הקבלה השבתאית, הדוחה את לימוד התלמוד, נראתה להם כהתחברות עם זונה נכה, וההתלהבות המשיחית שאחזה בקהילת מאנטובה בשיאה של הבשורה השבתאית, מתוארת על פי הז’אנר הספרותי של טקסי המכשפות האירופאיות.

יש לשים לב לאיפיונה של השבתאות כזונה נכה דווקא, שהרי שבתי צבי נישא לפרוצה, ומכאן נטילת דיוקנה המקצועי של זוגתו לשם התוויית התנועה כולה. מן העבר השני לקה הגואל ככל הנראה בעצמו בנכות גופנית מינית. ומן העבר השלישי אין להוציא מכלל אפשרות כי בשלב מסוים בחייו שימש בבחינת זונה זכרית. מכאן תקבולת כפולה בזיקה בינו לבין זוגתו: שניהם נוודים השרויים בקו הגבול של הפריצות במגע שהם מקיימים עם “בני זנונים”, ושניהם חשודים בנכות – במובלע ושמא באורח ממשי, או מתוך דימוי והתוויה שלילית מסויימת. חלק מן האפיל המשיחי המיני במובהק של שבתי צבי נבע להערכתי מן הנכות הפאלית שבאיברו. רוצה לומר שחריגותו הגופנית המוזרה – דווקא במוקד זה – העצימה את הרכיב המיני ואת היסוד החולני, הסובל והפגוע, שבדמות המשיחית, וכמו איחדה אותם בסימן הזכרות הפגועה. זו הזכרות בעלת המום שהכשילה ככל הנראה את נישואיו הראשונים, ושכיוונה אותו כמחט של מצפן אל ייעודו המשיחי במחיצתה של פרוצה הבאה מן הרעה הגדולה שבצפון.

כלומר, מי שעשויה להיחשב כ”גברת הראשונה” של השבתאות נחשדה כמכשפה. אשמת הכישוף השחור – עד כדי חשש להתחברות עם השטן – הוטחה בספרות הפולמוס בדמויות הבולטות בתולדות התנועה, והגיעה לשיאה באישיותו של יעקב פראנק שנחשבה כשטנית ממש. ועם זאת, המושא הנקבי של האשמה זו טעון יותר, שכן הוא מציב את רדיפת השבתאים כתקבולת פנים-יהודית מסויימת לרדיפת המינים הכנסייתית וכמין “הצתה מאוחרת” לציד המכשפות.

במוקד התופעה השבתאית עומד משיח הלוקה בפגיעה ממשית בזכרותו, המיוחסת בחזון מיסטי מרתק, אף כי ערפילי לא מעט, לכוחות דמוניים. גואל זה אמור לחולל ישועה מכוח מגעו בשכינה כנציגת העיקרון הנקבי באלוהות, אך מעצם נתוניו הגופניים הוא מתקשה בכך. במקביל הוא נחשד במשיכה לתנוחות אחוריות – הן כנבעל הן כבועל, הן כנאנס והן כאונס. באורח פרדוקסלי מבקש הצבי המושיע את רפואת איברו השרוף והנפול דווקא במחיצתה של זונה החשודה בכשפים, ולמרבה הפלא עולה בידיה להביא בקסמיה תקומת-מה לאיברו.

שרה האשכנזייה היוותה נקודת מוקד משובחת להאשמות מעין אלה, שהרי הביוגרפיה שלה כללה רינונים מצטברים בדבר עיסוק ממושך בזנות. תיאור תקופת נדודיה בפולין ועל פני אירופה השתלב היטב בתווית הפרוצה המשרכת דרכיה, שכן מדרכן של יצאניות שהן מוכרות מרכולתן על אם הדרך, ומדרכן של נקבות הנודדות בגפן שמידותיהן מפוקפקות, או כך לפחות הסתכלו אז בריות שמן הישוב על נשים משוטטות. דמותה של שרה, כניצולת הפרעות הנוראות שאירעו במזרח-אירופה בצעירותה, שבה ומכילה את השילוב הטעון של פוגרום ופריצות.

כנגד מקדשי השם, המעדיפים להקריב את חייהם ולא לקבל את בשורתו של גואל שקרי שנולד כפרי של זנונים, דבק באותם שהעדיפו לשמור על חייהם ולהמיר לנצרות ריח של בגידה, ומתוך כך גם רינון של זנות. מי שבוגד בדתו ועובר למהות אחרת עלול להתמסר למעשים של פריצות. צומת זו ברורה במימד העקרוני, האתי, והתיאולוגי, המרה=עריקה=בגידה=זנות, והיא מוטבעת כבר מכוח הדגם המקראי, שבו הפונה לאל אחר – הוא בחזקת מי שמזנה בחיק עובדי האלילים.

עם זאת, קרוב לוודאי שנילווה לרמה העקרונית מימד קיומי, חברתי, והיסטורי: הנשים היהודיות שהצילו את חייהן בפרעות נאלצו לעבור לא אחת לא רק אונס דתי של טבילה והשתמדות, אלא אף אונס מיני. גופן נפל שלל בידי הפורעים הנוצריים, וגם משנחלצו מזירת הפורענות, נאלצו לקיים עצמן בלא סביבה תומכת, בנסיבות של חורבן קהילתי, טראומה נפשית קשה, רעב, רדיפות, הסתתרות, ונדודים. אין זה עידן נוח לנוסעים בגפם, ובוודאי שלא לנשים עריריות נטולות ליווי זכרי והגנה ביתית. מכאן שהשילוב של פרעות והמרה, שנצפה בהיסטוריוגרפיה היהודית מבעד לאתוס של מקדשי השם הקוראים לא לאופציית המשיח בן הזנונים, הכיל גם אופציה אחרת, ידועה פחות, של זנות, ומהלך זה כרוך היה מבחינתן של נשים רבות מקרב הניצולים בהישרדות קיומית, פרי השתמדות והיאנסות תרתי משמע. מדובר במסלול חיים שכמעט שלא תועד, אולי מחמת משמעת השתיקה שאפפה אותו, ואולי משום שנדמה בלתי הירואי, נחשב לא אתי, ומשום שנותר ברובו נחלתן של נשים. בכל זאת היה ממשי לא פחות מזה של מקדשי השם המהוללים, שתועדו היטב בספרי ההיסטוריה ובאתוס החינוכי היהודי והישראלי.

דומה כי אותן נשים דוגמת שרה האשכנזייה (ומי יודע איזה שובל ארוך של נפגעות פרעות שנאלצו לפנות לשוטטות ולזנות מדדה לפניה ואחריה בתהלוכה בת מאות שנים) מרכיבות פרקים לא ידועים בהיסטוריה הבלתי כתובה של היהדות. קיומן הגבולי, הדו-פרצופי, הנע באזורי הצל שבין הדתות, ובשולי המוסר המקובל – היה קשה יותר להגדרה, לתיאור, ולהנצחה, מבחינתה של ספרות היסטורית שביקשה להציב דגמי הזדהות נחרצים, גיבורים דתיים ולאומיים המקדשים את השם באקט חד-פעמי גורלי וחותך של הקרבה דרמטית, שלאחריה אין קרבות קיום והישרדות עלובה. זונות יהודיות (או יהודיות למחצה, כאלו שהמירו ושבו ליהדות) הנושאות את טראומת הפרעות לאורך השנים שלאחר הזוועה, נותרו כדמויות מחוקות, טעונות הדחקה, מצונזרות. הן סבלו מבעיה של חוסר התאמה להיסטוריוגרפיה שתכליתה להנפיק תוכנית לימודים פדגוגית, ולספק תבניות חינוכיות של התנהגות דתית לתפארת האומה והיהדות. ואולם דווקא דמות כזאת התאימה להפליא למשיח שהיה קורבנם של בני זנונים, שהווייתו שרויה ב”רזא דזונא”, שהוא עצמו “בסתר אשה” ושחסידיו נאלצו להמיר בעקבותיו לאיסלאם ואחר לנצרות. ודווקא הזונה היהודיה שיקפה בעצם קיומה והווייתה הגופנית, הצוענית, הזרוקה והמושלכת את דמותה של השכינה.

ילדותה של שרה, שעמדה בצלן של גזירות ת”ח, מונצחת באגדות שונות, המתארות את גידולה של הנערה האומללה בבית הנזירות, ואת הפקעתה מחיק הנוצרים בזכות התגלות דרמטית של רוח אביה הבאה מעולם האמת להושיעה משם. הלשונות הרעות אהבו להדביק לה מידות מפוקפקות, ואולם באגדות היא נעטרת בהילה ספיריטואלית מרטיטה – מלאכים צחורי כנף שומרים עליה, ומודיעים לה את ייעודה המשיחי. בהמשך, משאכן זכתה להינשא למשיח, מפנים גילויים מלמעלה את תשומת ליבה לכך שקיום מצוות עונה עם בעלה, המתמהמה לפי טבעו בבעילה – עתיד לסייע לגאולה. בשיאה של ההתרגשות האקסטטית באיזמיר, היא מנצחת על חבר נשים נביאות, המוסיפות נופך מיוחד להיסטריה שמלווה את בשורת הגאולה. כישוריה העל-טבעיים כוללים בין היתר – לפי עדויות שונות – הגדת עתידות, ויכולת לקריאת שורש הנשמה. שרה המטרוניתא הצוענייה של המוזרויות והנדודים, עשויה להצטייר אפוא כמכשפה רעה, אך מזווית אחרת אפשר שתתגלה כבבואה מעונה של השכינה הזנוחה.

אישיותה של האשה האשכנזייה ניצולת הפרעות נקשרה למאורעות בפולין שהסעירו מאוד את דמיונו של ש”צ. הוא הבטיח לנקום את דם ההרוגים, ואף טרח להעמיד על רקע זה את דמותו האנונימית של אותו קדוש מעונה מסתורי שאיש לא הכיר – אחד אברהם זלמן הי”ד, שהוצג בדבריו כמי שהיה למעשה קודמו בתפקיד, הלוא הוא משיח בן יוסף שנידון להריגה.

במרכז הביוגרפיה המוקדמת של שרה בולטת התנסות במצב של אניסות, המהווה מעין הקדמה אישית לסידרת ההמרות השבתאיות. אידיאולוגיית ההתאסלמות של התנועה השתמשה לצרכי הסברתה בתקדים של אסתר המלכה, הנכנסת, על פי המגילה הקרויה על שמה, להרמון אחשוורוש ולחדר המיטות שלו במאמץ להציל את עמה. אמנם רודף השבתאות ששפורטש לא נטה להתרשם מדמיון זה, שכן לטענתו אסתר הצדקת גמורה שהייתה בחזקת אנוסה, הקפידה בהנהגתה המינית הצנועה שלא ליהנות כלל מבעילתו של אחשוורוש, וממש עצרה את חושי העינוג שלה. לעומת זאת ש”צ, המכונה בפיו “זה הרשע”, ביצע את עבירותיו הסקסואליות, כגון בעילת נוכריות ונישואים עם שפחה, בלא שייאנס לכך כמי שכפאו שד, אלא מיוזמתו החופשית, וכמו לא די בכך אף היטיב ליבו לתיאבון במאכלות אסורים.

מעלליה של שרה האשכנזייה בדרכים ובבית הנזירות הוארו מן הזווית השבתאית באור יקרות, משל נטלה חלק בשליחותו המתקנת של המשיח האנוס להמיר את דתו. עיקר מעלתה מבחינתו של שבתי צבי היה כנראה בשילוב של הכרזה משיחית מוקדמת שעוררה הדים, הגם שזכתה לקיתונות של לעג, בתוספת מוזרות, וזנות שהלמה היטב את נטיותיו וצרכיו האישיים. משעה שהוא מתחבר הלכה למעשה במי שהודיעה מראש, כמעין בת קול מהלכת, על נישואיה לגואל – משמע שהוא-הוא המשיח, והזדווגותו עימה היא הראיה העילאית למעלתו האמיתית והנסתרת. בכך הוא מממש עצמו כבעל התפקידים של הגואל והבועל – מעשה הבעילה מהווה אישוש מיהותו המשיחית ומהלך מכריע בתוכנית הישועה שלו הנזקקת לעזר מיני כנגדו. כמו לא די בכל מעלותיה של זוגתו, הנה מרבית העדויות מדגישות את יופייה של הכלה, שאינו נופל מיופיו של החתן, שאף הוא תועד היטב.

להבדיל מדולציניה הטובוסית של דון קישוט איש למאנשה, הנותרת מושא כיסופים בלתי ממומש לערגתו הנצחית של האביר “אשר אליה ישא את נפשו בכל עלילותיו”, מופיעה רעייתו האשכנזייה של ש”צ כדמות משיחית, הנוטלת חלק בדראמת הגאולה מכוח עצמה, עוד לפני שנפגשה בעליל עם המיועד לה. השמועה הרחוקה על יומרותיה פועלת אפוא לגביו כמו קריאה מעוררת של שליח אלוהי הבא ממרחקים, ודומה שמכוחה הוא מקיץ מתרדמה ממושכת ונרתם מחדש לתביעותיו המשיחיות. המהירות היחסית שבה מתנהלים עינייניו לאחר התחברותו עם שרה עשויה להעיד על השפעתה המסעירה של האשה האשכנזייה, כפאם-פטאל השובה אותו ביופיה הזר, והמעוררת בעצם נוכחותה את הרכיב המשיחי והמיני בליבידו של בעלה.

חתונתם נתפשת לפיכך כמעין ביטוי של הצהרת כוונות משיחית גלויה, שהרי הרעיה הודיעה בפירוש וכמו הוציאה בת קול על ציפיותיה מבעלה, ועתה לא נותר לו אלא לממשן, משל היו חלק מהבטחת הכתובה. היא לא ביקשה גבר שיקיים בה מצוות עונתה, אלא חתן שיקיים את חלום הנסיך המשיחי שבדתה. בדראמה השבתאית מופיעה שרה כדמות משיחית אוטונומית, הנושאת בעקביה פרהיסטוריה מיסטית שמלפני זיווגה. לפיכך אין להמעיט מדמותה ולהתייחס אליה כזוגתו הסתמית של ש”צ. תחושה זו עולה למרות גישתו של שלום, הרואה בהדגשת מקומה בתולדות התנועה הגזמה של רומנטיקנים וכותבי בדיון ספרותי. העובדה ששרה הפעילה לאורך הדורות את כוחות המשיכה שלה על מחברי רומאנים שבתאיים אינה סיבה להמעיט מערכה. נראה כי בעיון מחודש בעיניינה יש מקום לחפש את דמות האשה האשכנזייה המפתה כחלק מהפרשיות הסתומות בהיסטוריה השבתאית. המקום שתפשה כגבירה הראשונה במעלה, וכמטרוניתא המייסדת, השפיע על השבתאות שלאחריה, שגיבשה את פולחן הגבירה כלפי דמויות נשיות נוספות הבאות בעקבותיה. אפשר כי הנטייה להמעיט בערכה מבטאת בין היתר מגמה השואפת לדחוק לפינה את הרכיב המיני בשבתאות. אישיותה של שרה הציבה בראשית הביוגרפיה המיתולוגית של המשיח נוכחות נשית חזקה, שהשתלבה בשאיפה הקבלית הכללית לגלות את הפנים הנקביות של האלוהות. אחד מחידושיה החשובים של המיסטיקה היהודית, על רקע תמונת האלוהות הזכרית של היהדות הרבנית, נקשר כזכור בהצבת דמותה של השכינה כמהות אלוהית חיה. הכמיהה אל הנקבה האלוהית מתפרצת באורח מיני ובוטה בפיתוח הפראנקיסטי המאוחר של התנועה השבתאית המעמידה בגלגולה האחרון את הציפייה למשיח-אשה במוקד אמונתה.

שמועות על פריצות מינית ממשיכות ללוות את שרה גם כשמימשה את חלומה ונישאה בפועל לטוען לתקן משיח. כרעיית המלך נהגה לחתום בתואר מטרונא רבקה המלכה – כינוי שפתח סידרה רבת-השראה של גבירות ומטרוניתות שבתאיות. “כי זנה תזנה הארץ מאחרי ה'”, נכתב בהושע, ונראה שהמשיח השבתאי ביקש לחזור על התנהגותו של הנביא שנצטווה לקחת אשת זנונים מנאפת במיוחד, ולו גם כדי לקיים את הפסוק.

שבתי צבי נישא לשרה לאחר שני נישואים כושלים ותמוהים עד מאוד, שנסתיימו בגירושים וברינונים בדבר ליקוי שחל בכוחות הגברא של החתן. השמועות על פגיעה מינית אפשרית, ושורה של עדויות הנוגעות לזהות פסיכוסקסואלית בעייתית, מלוות את אישיותו של המשיח השבתאי החל מצעירותו, והן נמשכות לאורך פרשיו נישואיו.

הניסיון לעמוד על נקודת המוצא למצוקתו המינית מוביל בהכרח לדיווחו של נתן העזתי, כפי שנמסר באפוקליפסה של “מראה אברהם החסיד”. מקור אניגמטי זה מסגיר למעשה את סוד הכוויה שנעשתה בזכרותו של המשיח בהיותו ילד בן שש, ושלוותה במעשי התעללות מינית ודמונית מצידם של “בני זנונים”. אם אכן מהווה טראומת הילדות את הגורם המרכזי בעיצוב מצוקתו המינית, כי אז עלילת הנישואים השלישיים אמורה לסמן מעין סגירה של מעגל, שראשיתו בקטנות וסיומו משבא לבסוף על זיווגו. ואכן בשני הקצוות מופיע הביטוי – זנונים: פעם בהוראה  של “בני זנונים” המתעללים בשבתי צבי הקטין, ופעם בהוראה של “אשת זנונים” ככינוי המלווה את רעיית המשיח. לא זו בלבד אלא ששתי נקודות ציון אלו עומדות בסימן נבואת הושע, הנביא שצווה להינשא לאשת זנונים – מסמן במקביל את מראה המקום היחידי במקרא המשתמש בביטוי בני זנונים.

שבתי צבי סובל התעללות מינית מידי בני זנונים – טראומה הגורמת לשבר פסיכוסקסואלי עמוק בנפשו והמתגלגלת בסידרת נישואיו עד להשתדכותו באשת זנונים. המצוקה, המעצבת את זהותו המינית, שבה ומשועתקת אל האקט המכריע של ההמרה וההתאסלמות, המעניק עיבוד תיאולוגי לבעיית הזהות האישית והסקסואלית.

בנישואיו עם אשה שנודעה במוסר מיני החורג מהנורמה ההלכתית (אם ינוסח עברה של שרה בלשון עדינה עד מאוד) מבטא ש”צ את המרד המשיחי והסקסואלי. ככל שמדובר באקט נועז וחדשני, הוא חוזר למעשה על התקדים שנקבע בידי המשיח החשוב ביותר שיצא מן היהדות. זכויות הראשונים שמורות לישו, היושב עם הזונות והמוכסים, המציל את האשה הנואפת מיד סוקליה, והמקרב אליו את מרים המגדלית….

שרה האשכנזייה גוררת אפוא בעקבותיה לא רק את קופת הרינונים על מעשי פריצותה, אלא גם שובל ארוך של אהובות גואלים ונשות בעלי סוד, הנמשכים משום-מה לקוטב הנקבי המוקצן והאחר. אפשר שהם מבטאים בכך את המהפכה המינית הסמויה הגנוזה בבשורתם, זו המגלה אהדה לדמותה של הזונה, והרואה דווקא בה את השתקפות הנשמה האבודה. הפרוצה מייצגת את הקוטב הנשי והמיני הנפול והמושך לאשפתות, והרמתה מן הביבים מבטאת את קימום השכינה כאקט של גאולה. בדומה לטיפוס הגואל המורד – היא מנודה ואפופת טומאת נידה, וכמותו היא מועמדת למות קדושים מבוזים.

המועד המדויק של נישואי שבתי צבי ושרה האשכנזייה לא הובהר, אך ידוע שעברה תקופה ארוכה למדי שבה שב למנהגו מנישואיו הקודמים, ונמנע מלקיים יחסי אישות עם רעייתו. החתונה ביטאה עם זאת – לפחות בראשיתה – אקט משיחי סימלי: “נערה חסרת לב שהייתה אומרת בטירוף דעת שהיא תינשא למשיח” אכן זוכה שאותו חכם תימהוני, שהוא משיח בעיניי עצמו, יתרשם מהמוניטין שלה ככלתו המיועדת וכזונה ומתוך כך “שלח אחריה ונישאת אליו”.

עדויות שונות קושרות את ראשיתה של התנועה השבתאית, כלומר את ההתגלות המשיחית הפומבית הזוכה להכרה, לשני מאורעות מרכזיים בחייו של שבתי צבי – נישואיו השלישיים ועלייתו לירושלים. ואולם רק באיזמיר, בתחילת שנת תכ”ו, נבעלת שרה לראשונה בידי בעלה – מעשה רב, המקבל כבר מימד ציבורי, והמעורר הפגנות של שמחה בקרב המוני המאמינים החדשים, המריעים משעה ש”נראו בעליל סימני בתוליה של המלכה”. על רקע זה ניתן למקם את אחת מנקודות הפריצה של השבתאות דווקא בביתוק בתוליה המדומים של שרה “ועמדו וקיימו את מצוות הזיווג אותו לילה, מצווה שהזניחוה זמן רב”, כתיאורו המלגלג של הכומר ההולנדי היודע לספר כי “ההמון האווילי… שמחו שמחה גדולה כמשפט היהודים” (קונן, מהדורה חדשה ל’ציפיות שווא’, 45). עניינו של הזיווג המשיחי הראשון והמכריע עם הרעיה האשכנזייה נדרש בתודעת המאמינים כסוד עליון, ולפיכך עבר אותו משגל מקודש תהליך של מיסטיפיקציה אופיינית בשרות בשורת הישועה. אפילו ספרו של הכומר ההולנדי קונן (“עובד אלוהים  ומטיף לדת האבנגליון הקדושה באיזמיר”, כהגדרתו הצדקנית) שומר כעד ראייה על ניחוח ההתרגשות האופפת את פעולת הבעילה המשיחית, הגם שהוא אינו טורח להסתיר את לעגו “סיפרו עליו, שמשום שנהג קדושה בעצמו – לא קרב גם אל אשתו השלישית… כמה שנים, אבל בז’ בטבת אירע שרוח הנבואה נחה עליו ורוח-הקודש גילה לו, שכדי לקיים את משיחותו – מצווה עליו לדעת את אשתו”.

מסתבר איפוא שהדברים אירועו מתוך תיאום מופלא, כפרי התגלות הדדית לאיש ולאשה שמקורה על-טבעי באמת, כי היה זה משגל שהתמהמה הרבה עד שנתרחש מתוקף חזיון זוגי כפול, שבעקבותיו מילאו השניים את שנצטוו עליו בבחינת נעשה ונשמע. בשורה משמים כמו האיצה בהם לממש הלכה למעשה את ברית משיחותם בבעילה, ומיד הזדרזו בזיווגם והפיקו את סימני הבתולים המשמחים, כדגל אדום מונף בציבור שנהפך עתה לנס של ישועה, כי “כן נתבשרה גם מגבוה אשתו ונצטוותה להזדווג עם בעלה. מכיוון ששניהם נצטוו לקיים מצוות זיווג זו, עמדו וקיימו”, שהמתחיל במצווה אומרים לו כנודע גמור…

מפגן הבתולים המדממים התפרש בעיבודו הספרותי של קסטיין כשילוב של רמאות (“אין להתכחש שהייתה פרוצה בהזדווגות”) עם מהלך תעמולתי מצידו של הבעל (“להראות שאירע נס מן השמים ושרה חזרה ונעשתה בתולה”). ואולם נראה כי מעבר לשאלת היחס הבעייתי בין חותם הקרום והפריצות, עמדה תחושת תשועתו העצמית של הבעל, שהצליח לבסוף במעשה הבעילה בתום כישלונות בחיי האישות האומללים שידע. קהל החסידים הנלהב, הנפתה להאמין, קיבל בקלות יחסית הן את טענת הבתולים של הרעיה, הן את הפגנת הגברות של הבעל. בהשוואה לימי קדם שבהם היו נבדקים בני הזוג במישוש ידני של צמד שושבינים הסתפקו באיזמיר של המאה ה-17 בכלי המיטה המוכתמים.

השמחה והצהלה במחנה המאמינים לנוכח סימני הסדין אדום, מבטאת מכל מקום תחושה של הישג כפול. הרינונים על פריצותה של שרה ועל גברותו הלוקה בחסר של שבתי מוכחשים כביכול בעליל אל מול תעודת הבתולים הקרועים, הקרום המדמם וכלי המיטה המוכתמים, הנחשבים אסמכתאות בדוקות ומנוסות של ממש. “אחר כך (לאחר שהעמידו פני תם) משהובאו סימני הבתולים של המלכה, הראו פנים שמחות ומאושרות – הם וכל חסידיהם וידידיהם כנהוג אצל היהודים” (קונן, שם). כלומר הכל מצטייר כמין רמאות יהודית טיפוסית לעניות דעתו של עד חסוד וכנסייתי זה שאינו נטול דעות קדומות מסויימות, ממש כשם שמתנגדי התנועה יטרחו משלב ההתפכחות ואילך על הצגת שלל גילוייה כמסכת של הונאה שבתאית בזויה ותו לאו.

במקרה של שבתי צבי, הנה אותה בעילה ראשונה יותר משהיא מעידה על בתולי רעייתו המוטלים בספק רב, הרי היא מלמדת על אובדן בתולי החתן, שעד כה נמנע מלגעת בנשותיו. יתכן שמבחינה נפשית סימנה חזרתו השלישית של שבתי צבי לעירו שלב מעבר מכריע בביוגרפיה שלו, המלווה בהרגשת ניצחון. מי שסולק כמנודה מעיר מולדתו – שב וכובשה לעצמו כמלך המשיח. ומי שנכשל בעבר לבושתו בתיפקודו המיני – מוכיח עתה קבל עם וברעש גדול את יכולתו כגואל הבועל.

אחד המקורות הנוצריים תיאר בכל זאת בנימה של לעג את שבתי צבי כמסורס שנישא לזונה. שלום, לעומת זאת הקפיד לכתוב בשפה עדינה עד אנינה ממש, בתארו את גיבור ספרו ההיסטורי כ”הוא שאהבת נשים אינה כוח גדול ומניע בנפשו”.הפגנת האונות המבוצעת בגופה של שרה, והנפת הדגל הציבעוני כאות לכיבוש יעד הבתולים, לא היה בהן כדי להזים כליל את השמועה העקשנית על דבר ליקוי, או חריגה קשה בחייו המיניים של המשיח השבתאי.

מעבר לתצוגת הבתולים והגברא, נותרה שרה כמין דמות ארכיטיפית של זונה שעלתה לגדולה, ושהפכה למטרוניתא, לאחר שנישאה לחתן תימהוני המתפקד כמשיח של ניהיליזם סקסואלי. רשימת הילכות איסורי ביאה כוללת כידוע ל”ו איסורים, וביניהם שלא לשכב עם זכר, שלא לבעול אשת איש ונידה, ושלא לשאת זונה. המשיח השבתאי והתנועה הפועלת בהשראתו הואשמו בכל מניין העבירות הללו, שהקפידו לעבור עליהן בכל צירוף אפשרי. יתכן שהמגע המיני המוצלח עם שרה, שניתן לו ביטוי פומבי, שיחרר חסימות כבדות באישיותו. דבר מה במערך המיני המעורער שלו נפתח, ומה שלא עלה בידיהן של בנות הגבירים הצנועות מאיזמיר – צלח בגופה של אותה נוודית מנוסה, “בחורה רומנטית”, כלשונו של שלום, ששמה “לא היה טוב ביותר”, אם ינוסחו הדברים בלשון המעטה אדיבה.

יום אחד לאחר הבעילה המבורכה והצגת סימני הבתולים, הזדרז ש”צ לחגוג את המאורע בבית הכנסת. מלווה בפמלייתו התנהל בטקסיות, כשלצידו שמש נושא טס ועליו ממיטב פירותיה המיובשים של איזמיר, ולידו חכמים ושושבינים.

ברומאן ההיסטורי “חולמי הגטו” תיאר ישראל זאנגוויל את שרה בדמות כוהנת החניכה הגדולה של מעשה האהבה. היא נוטלת מהמשיח מאיזמיר את רוח האלוהים החסודה, אך מלמדת אותו את סודות המין. בתיאורו הספרותי היא מנצחת על חבורת בני הנעורים המתנבאים בהתקף אקסטטי של גילויים על-טבעיים, בעוד ש”צ משביע את עיניו בחצר הבתולות השוקקות.

שבתאי צבי רוקד עם אישתו שרה. ציור של מנה כץ מ-1936.
שבתאי צבי רוקד עם אישתו שרה. ציור של מנה כץ מ-1936.

תוספת המערכת

שרה ובעלה זכו לציור ידוע של מאנה כ”ץ בשנות השלושים של המאה הקודמת שם הם תוארו רוקדים אחוזי אקסטזה.

אולי בהשראת ציור זה כתב אמיר גלבע, בעת שהיה בבריגדה העברית את מחזור השירים שלו “משירי היחוד אשר למליסלדה”, שהוא כמדומה תמצות כל השמועות שהיו על שרה ככוח המניע מאחורי שבתאי צבי.

החוקר אלכסנדר ון דר חוון פירסם בשנים האחרונות ספר באנגלית, שתורגם לעברית שרה האשכנזיה מלכת השבתאים (הוצאת אדרא 2018), שבו טען שתפקידה ומעמדה של שרה בשנותיו האחרונות של שבתאי צבי היה מרכזי מאוד.

כריכת ״שרה האשכנזיה מלכת השבתאים״ של אלכסנדר ון דר הוון



כריכת ״שרה האשכנזיה מלכת השבתאים״ של אלכסנדר ון דר הוון .הציורים הם מאת האמן הישראלי רועי רוזן

ראו גם

 הולדתו של משיח שקר : פרק ממשיח של גילוי עריות

הנביא מעזה עוד -פרק מ”משיח של גילוי עריות “

אלי אשד “גואל או סוטה או שניהם ?סיפורו של גואל השקר שבתי צבי על פי ד”ר אלי שי ועל פי אמנים ויוצרים לאורך הדורות

שבתאי צבי בתל אביב

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

חמש × ארבע =