הסופר, העיתונאי, מדריך הטיולים, והסינולוג יגאל צור מסביר בקצרצרה כיצד הגיע לכתיבת ספרו האחרון (בנתיים), ספר בלשי הקשור למגפה מסוכנת מאוד מסין, והרשה ליקום תרבות לפרסם פרק מתוך הספר, ראו להלן.

המערכת.

כריכת הספר״ סודות קטלניים קשרים מסוכנים״ של יגאל צור
כריכת הספר״ סודות קטלניים קשרים מסוכנים״ של יגאל צור

תקציר הספר


כשהחוקר הפרטי דותן נאור נקרא ע”י ראש ממשלת ישראל לחקור את סיבות הרצחו של רפי קליין, ראש מכון מחקר ווירולוגי בסין, אין לו מושג לאיזו תסבוכת הוא נכנס, ואיזו מפלצת של סודות קמה מרבצה. גם אילו ידע הכול מראש, דותן לא היה משנה דבר. דותן יוצא לסין, ויחד עם מיכאלה היפה, חוקרת המכון, וידידו הוותיק ווָאנְג צ’וּנְג, עו”ד לזכויות אזרח בבייג’ינג, הוא נחוש למצוא תינוקות-תאומים, יצירי המכון, הנושאים חיסון מובנה אולטימטיבי, וכמובן מי רצח את חברו הטוב רפי קליין.

סודות קטלניים, קשרים מסוכנים לוקח אותנו אל ליבה של סין השואפת להיות השמש היחידה בשמי המעצמות, אל דרך המשי, שם מתגוששים בעוצמה כוחות טרור מול משטר נוקשה, ואל גבול סוריה-תורכיה שם מתבצעת חטיפה נועזת על ידי יחידת עילית ישראלית.
בעלילת מתח עוצרת נשימה, נחשפים כוחות גאופוליטיים אפלים שמעורבים בהם ניסויים סודיים בחצר האחורית של סין והפחד המושרש בישראל מפני שואה נוספת.

*

הסבר קצרצר כיצד הספר נולד:
עובדה: אני מכיר את סין למעלה מ-30 שנה. כתבתי עליה שני מדריכי טיולים, אחד מהם אפילו מאוד תרבותי יחד עם דן דאור ז”ל, ועוד ספר מסע בשם “רומן עם סין” (אריה ניר-מודן 1996). בשנת 2011 לערך התחלתי לכתוב ולפרסם ספרי מתח, מתוך אהבה ותשוקה לסוגה. יצרתי דמות של חוקר, אקס-שב”כ, בשם דותן נאור. למעשה הוא מודח מהארגון בנסיבות די מביכות, עבורו לפחות. מה שבמקומותינו נקרא פשלה. דותן נאור הופך להיות מחלץ ישראלים שמסתבכים במקומות שונים בעולם, ולישראלים כידוע יש נטייה כזאת. הספרים שפורסמו מתרחשים בתאילנד, קמבודיה, וצפון הודו. וכל אותו הזמן “זמזם” באזניי יתוש שאמר: מה עם ספר מתח שמתרחש בסין? ליתושים יש כידוע הגיון מוצק (לא סתם הם מופיעים בספר הנוכחי ואפילו בסיפור מתח שלי שנקרא: יתושים בשמי באמאקו).

אלא שהרעיון לא בא. עד ש…הגיעה הקורונה. וכמובן הקשר בין הוירוס לסין, ולצידו כל התיאוריות, כולל תיאוריות קונספירציה למיניהן. ידעתי שיש לי יתרון יחסי – אני מכיר היטב את סין. אבל איך אני מחבר את סין, וירוס, דותן נאור, ישראל, ומתח. ובכן ספרות היא נפלאה במובן שאתה בונה תיאוריה משלך ולעולם היא לא קונספירציה, היא האמת של הסיפור.

ביסוד הספר עומד הפחד הנצחי אצלנו משואה נוספת, שאצלי בסיפור הוא פחד משואה ביולוגית, ומכאן הרצון ליצור חסינות מוחלטת לעם היהודי. אלא שטכנולוגיה ומדע יכולים גם להיות מוקש דרוך כאשר מתחילים להיות מעורבים בהם רגשות אנושיים כמו חמלה ואהבה.
קמצוץ מכך בפרק הבא:

23

ביציאה מתחנת המשטרה חטפתי מכת ריח שגרמה לי להזיל ריר. אותם שני השוטרים ישבו שוב משני עברי אותו ספסל עץ ולפניהם פרוש נייר עיתון ועליו ערימה נאה ומכובדת של צלעות חזיר מזוגגות בדבש. הניחוח של חמשת התבלינים, העירוב המושלם של כוכבי אניס, שומר, ציפורן, קינמון ופלפל סצ’ואני צבט לי בנחירי האף. כל כך הרבה זמן היינו בפנים? חשבתי. הם ראו את מבטי המורעב, והשמן מחוטט הפנים הגיש לי באצבעות משומנות נתח מזוגג לתפארה. החיים של אנשי משטרה בסין לא פשוטים, חשבתי. “שִיֵה שִיֵה, תודה,” אמרתי תוך כדי שאני נוגס בנתח בהנאה.

מונית הורידה אותי לפני אותו בנין חום בן שלוש קומות עם כוכב אדום במרכז חזית גגו שהתחזה למלון. הפעם, השמנמן, מנהל בית הכלא, רץ לעברי. היה ברור שזכר היטב את סיבוב האוזן. “הגברת הצעירה מיד מגיעה,” התנשף.

אם ציפיתי לרגע שאראה בחורה כעוסה, עייפה אחרי חוסר שינה, הרי שזה היה ההיפך הגמור. היא חייכה, ניערה את ערמת השיער שלה לאחור, תקעה בי את זוג העיניים הגדולות שלה ואמרה בפשטות, “שמחה שאתה כאן.”

במונית היא הוסיפה, “וואו, זאת הייתה התנסות. אתה יודע מה היה הכי קשה? הריח. ריח הגוף שעלה מכולנו. עוד יום אחד שם והייתי מתאבדת. קודם כול מקלחת. אחר כך קפה גדול.”

הדירה שלה הייתה באחד מרבי הקומות ברובע סָאן־לִי־טוּן האהוד על מערביים. רובע שבהחלט התאים לתדמית ששידרה. בעלת מקצוע זרה, צעירה ומבטיחה עם משכורת גבוהה שבחרה לגור בבייג’ינג.

“מכונת האספרסו שם, תרגיש בנוח.”

הדירה הייתה מרוהטת בפשטות ובנוחות. עירוב של איקאה עם ריהוט סיני מבמבוק, מסודרת בקפדנות. המקום היחיד בו שרר אי סדר היה שולחן עבודה גדול ועליו פזורים דפי נייר ועליהם ניסיונות של משיחה במכחול. בעליון היו סימניות משורת שיר ממסוגר ומונח על שולחנה. הצלחתי לקרוא, “העלים נושרים, רוח הסתיו הקדימה.”

“יופי,” חשבתי, “רפי מצייר מנדלות על הקירות ומיכאלה משתעשעת בקליגרפיה.”

“כשאני צריכה לשחרר את המוח.” זה היה כאילו קראה את מחשבותיי. היא עמדה בפתח הסלון, לגופה חלוק משי כחול וייבשה את השיער השופע שלה במגבת. “תהייה נחמד. תעשה לי בבקשה אמריקנו גדול, במקרר יש חלב סויה, מקווה שהוא עדיין טוב, תוסיף כמה טיפות ממנו. תודה.”

אני לא בָּרִיסְטָה מומחה אבל לשים את הקפסולה אני יודע. מיכאלה הופיעה שוב, הפעם לבושה במכנס יוגה צמוד, שגרם לרגליים שלה להיראות ארוכות ללא סוף. כפות רגליה העדינות הציצו מתחת עם ציפורניים עגולות, מטופחות וחושניות כמו עלי כותרת של פרח. גופייה שחורה פשוטה חשפה את זרועותיה האתלטיות.

מיכאלה החלה להסתמן כמו הסחת דעת רצינית.

היא לגמה ארוכות מהקפה, “תודה. הסויה בסדר. אני מגיעה לדירה רק אחת לשבועיים והספקתי להיות בדיוק לילה אחד לפני שלקחו אותי למלון המפוקפק שנקרא לו הילטון בייג’ינג.”

“ושאר הזמן?”

“במכון המחקר.”

“מערב סין?”

היא תקעה בי את העיניים הגדולות שלה וכיווצה מעט את הגבות. חשבתי, שבמפתיע יש בה לא מעט מסימני היופי הקלסיים של סין, גבות מקושתות ושפתיים בצורת לב בצבע דובדבן בשל. “המעבדה למעשה נמצאת בפרוזדור גָאנְסוּ על הגבול עם שִׂינְגְ’יָאנְג. אני רואה שאתה לא מבזבז זמן.”

“לא.”

היא התיישבה מולי ולגמה מהקפה. ראיתי את העיניים שלה מטיילות אל החלון ונוף המגדלים שנשקף ממנו. “לא חשבתי שאתאהב בסין. חשבתי שאבוא לשנתיים – שלוש של סבל אבל מה שקרה היה ההיפך הגמור. התחלתי לנהל מערכת יחסים, רומן, עם סין. כהרגלם של רומנים יש אהבה עמוקה ולחילופין רגעים של שנאה תהומית.”

“הרומן הוא רק עם סין?”

“אתה יודע למה התחלתי ללמוד קליגרפיה?” היא לא חיכתה לתשובה. “קליגרפיה היא אמנות מושלמת, גם ציור וגם כתיבה. חשבתי שאם אלמד אותה אבין יותר לעומק את הרצון להרמוניה, לאיזון. חשבתי שכך אתקרב יותר לווּ־ג’וֹן, שדרכו הגעתי לסין. הזוגיות שלנו במקום לפרוח פה התערערה והפסקתי להיות בטוחה בה. ווּ־ג’וֹן התגלה כאדם אחר ממה שהיה בישראל. הכול היה טוב עד שברגע מסוים התקלקל. מקיצוניות אחת לשנייה ואני עדיין לא יודעת למה.”

“תובילי אותי במהלך האירועים שקדמו לרצח של רפי. מה עשית באותו בבוקר בדירה של רפי?”

“אמרתי לך כבר אז בשיחת הטלפון, קבענו פגישה לעשר.”

“לצורך מה? רפי לא ניהל עניינים מהמשרד?”

“הגעתי יום לפני בטיסת בוקר מוקדמת מלָאנְג’וֹ, במערב סין, ישר למשרד. טונה של עבודת ניירת, מה שאני לא מספיקה לעשות במעבדה. תכננו להיפגש לצוהריים אבל רפי היה עסוק ודחה אותי למועד מאוחר יותר. כשהתפנה זאת הייתה כבר שעת אחר הצוהריים מאוחרת והייתי הרוסה מעייפות. אחרי ישיבה קצרה בענייני המכון, שפשוט פיהקתי לו מול העיניים, הוא אמר תלכי לישון, תגיעי אלי בעשר בבוקר לדירה. אנחנו צריכים שיחה בארבע עיניים. התנצלתי ואמרתי אני בסדר, אני יכולה להחזיק. אני אלך להביא קפה קצר ואחזור ואז הוא תקע בי זוג עיניים, הביט לכיוון הדלת לראות אם היא סגורה ואמר, לא כאן. אצלי בבית. עשר בבוקר. קפיטו? ואז ביקש שאקפיץ לו מאוחר יותר הביתה דוחות מעבדה מודפסים אחרונים כדי שלא יעברו דרך התכתבות הדוא”ל הפנימית של המכון. מרוב עייפות לא הייתי ערה לרמזים שלו.”

“הבנתי שרפי היה נוהג להגיע אחת לכמה זמן למעבדה במכון בָגָאנְסוּ. לא יצא לכם להיפגש שם?”

“בשבועיים האחרונים שהייתי שם הוא הגיע. לא נפגשנו למרות שהיו לי דוחות שהייתי חייבת להעביר לו. זה לא היה דבר יוצא דופן אבל הפעם הוא נעלם ליומיים תמימים ולא ניתן היה להשיג אותו טלפונית.”

“יש לך מושג לאן נעלם?” שאלתי.

“הלוואי והייתי יודעת,” היא נאנחה, “אני חושבת שזה מה שהוא רצה לספר לי בפגישה של הבוקר אצלו בדירה.”

“אז הגעת אליו בערך בשש וחצי בערב שלפני הרצח. כי זאת הסיבה שהמשטרה חושדת בך. לפי המשטרה את האחרונה שנראתה עולה אליו לדירה.”

“הגעתי אליו כמה דקות לפני שבע. עליתי למעלה. דפקתי ואף אחד לא ענה. הייתי חייבת להשאיר את הדוחות, כמו שהוא בקש. פתחתי את הדלת עם קוד הכניסה, שמתי את המעטפה והלכתי. זה הכול.”

היא לגמה מהקפה ואני בחנתי אותה ארוכות. “את מבינה שאין אפשרות להוכיח את זה. זה נראה כאילו בילית עם רפי את הלילה. השומר עזב בשבע ואיש לא ראה אותך יוצאת מהדירה.”

היא כמעט הפילה את הקפה. “השתגעת? ביני לבין רפי היו יחסי עבודה בלבד. שום דבר מעבר לכך.”

“בכול זאת שני ישראלים במרחב העצום הזה.”

“מספיק עם הרמזים הטיפשיים. אני במערכת יחסים עם ווּ־ג’וֹן ומעבר לכך רפי העריך אותי. אני יודעת שהוא התייחס אלי כמו אל הילדה הגדולה שלו. בחודשים האחרונים הוא הלך והסתגר בעצמו. פה ושם היה מתייעץ איתי.”

“את לא מספרת לי את כל מה שאת יודעת. יש כאן מעורבות גדולה מדי, גם של הסינים וגם של המוסד.”

“אני לא יכולה. אני חתומה על הסכם סודיות.”

“זאת טעות קרדינלית. אם הסינים ירצו לדעת מה את מסתירה אני לא בטוח שאוכל להוציא אותך לחופשי פעם נוספת.”

“והמוסד?” היא הביטה בי בתהייה וחשש.

“בואי נבהיר את התמונה. המוסד יוציא ממך מה שאת יודעת ויקבור אותך חיים באחד מתאי האיקס שלו. בלי אור שמש יגרם נזק בלתי הפיך לתאי העור העדין והלבן שלך. האמאסאס (MSS), המשרד לביטחון הסיני, יוציא ממך את המידע ואחר כך יעשה הערכה. כפי שאת נראית ובמצבך הבריאותי נראה שתהיי בעלת ערך רב, משהו בדומה למכונית יוקרה גנובה שנמכרת לחלקי חילוף. סך החלקים שווה יותר מהמכונית עצמה.”

“אתה חושב שזה מה שמפחיד אותי?” היא קמה מהספה סוערת. “אתה עוד לא תופש במה מדובר כאן.” היא צעדה חסרת מנוחה מול החלון הגדול, עצרה, הביטה בי. ראיתי את ההתלבטות שלה, מאבק פנימי, לספר או לא לספר. “רפי העלים את תוצאת המחקר שלנו.”

ראיתי שעוצמת רגשות הציפה אותה. “דותן.” דמעה עלתה בעיניה, “בוא פשוט נעלה על הטיסה הראשונה שיוצאת מפה ונסתלק.”

זה היה נחמד, אפילו מרגש, מידת האמון שנתנה בי. אבל אני באתי לגלות למה רפי קליין נרצח. קמתי אליה וחבקתי אותה. היא פשוט נמסה לתוך זרועותיי, נצמדה כדי שאחבק אותה חזק. הרגע היה לנצח ואני הרגשתי את הלב שלה פועם בחוזקה ואת מקצב הנשימות הסוער והחמים שלה על שיפולי צווארי. הנשימה חזרה להיות רגועה, היא התעשתה ודחתה אותי בשתי ידיה. “אני לא טיפוס רגשן. ממש לא.”

“ברור,” אמרתי.

“אתה מאמין לי?”

“ברור שאני מאמין לך.” העדפתי לקצר כדי לא להסגיר את התשוקה שעוררה בי.

“לאורך כל הדרך מאז שהתחלתי במחקר הייתי בטוחה שאני עושה את הדבר הנכון. אבל עכשיו? מה שהיה מחקר הפך למציאות ואני פשוט מפחדת.”

“מיכאלה, את צריכה להסביר לי על מה את מדברת.”

היא שוב הסתובבה בחדר, הלכה אל החלון, חזרה ונעמדה מולי. “תבין, הצלחתי במקום שאף אחד לא חשב שהוא אפשרי. פרי מחקר של שנים. רק שהתוצאה של המחקר שלי היא לא משהו שניתן להציג לפני הוועדה של פרס נובל, למרות שיש בה אולי את הזינוק הגדול ביותר בטכנולוגיה של כימיה מולקולרית וביוכימיה. התוצאה של המחקר שלי הם שני ילדים, תאומים, שהם פריצת דרך בהגנה מפני וירוסים אלימים ואת שניהם רפי החביא היכן שהוא במערב סין.”

באותו רגע עליית המתח הכתה במעבד המיושן שלי שנקרא מוח, מודל סוף שנות ה-70. עכשיו הבנתי שמדובר בתאומים בדף הדרכון של שָאנְג שִין־מֵיי. “בן ובת,” אמרתי, “ילידי 14 ביולי.”

היא הייתה מופתעת. “אתה יודע,” לחשה.

“מעט מאוד,” אמרתי, “מלבד העובדה שהם רשומים בדרכון אמריקאי וככל הנראה המטרה הסופית הייתה להבריח אותם מחוץ לגבולות סין לחיקו של הדוד סם.”

השתררה שתיקה. היא ישבה מולי על הספה, הצמידה את ברכיה אל חזה ועצמה את עיניה לרגע ארוך.

“ובכן זאת הסיבה שרפי נרצח, ואת ידעת כול הזמן,” אמרתי.

שתי דמעות זלגו מעיניה הסגורות, משאירות מתווה לח על פניה. היא הרימה את ידה ומחתה אותן. ישבנו כך כמה דקות. ידעתי שאני צריך להניח לה. שום לחץ לא יעזור אפילו לא הידיעה שהיא אולי בסכנת חיים.

ואז היא זינקה מהספה. “אני חייבת אנרגיה. אתה רוצה מנה של דגני בוקר?” בלי לחכות לתשובה היא פתחה ארון הוציאה קערה עמוקה ושפכה אליה מנה גדולה משקית. הוציאה בקבוק של מיץ תפוזים מהמקרר, מזגה והחלה לאכול בתיאבון של טורף על. אחרי שסיימה הניחה את הקערה בכיור, נעמדה מול החלון הרחב, הסתובבה אלי ושאלה, “יש לך מושג בביולוגיה?”

“מימי בית ספר תיכון.”

“או.קיי.” היא זרקה מבט שעשה אותי קטן ודביל. “אעשה זאת בקצרה. המחקר שבו עסקתי במכון הביולוגי בנס ציונה דווח ישירות למשרד ראש הממשלה. חלום עתיק יומין מאז ימי בן גוריון. סודי יותר מתוכנית הגרעין של מדינת ישראל שלכאורה לא קיימת. פחות מעשרה אנשים ידעו על קיומו. המהות שלו הייתה ואנסח זאת במילים שנשמעות מפוצצות אבל הן הכי אמיתיות: לא תהיה שואה יהודית מלוחמה ביולוגית. עד כאן ברור?”

נזכרתי בשיחת הטלפון של אריק רמון ראש ממשלת ישראל. “תמשיכי.”

“מאחורי המשפט הגרנדיוזי הזה התחיל מחקר כיצד למנוע פגיעה של וירוס ייעודי במי שהוא יהודי. לא עוד שואה מידי הנאצים, לא עוד ניסויים של יוזף מנגלה שמטרתם הייתה לכיוון הזה. הנחת היסוד הייתה שחורשי הרע מחפשים ויחפשו תמיד את הפתרון הסופי להשמדת העם היהודי. עד כאן?”

“ברור.”

“עובדה ראשונה,” היא שוב החלה ללכת מרצה את דבריה: “לעם היהודי יש חותם גנטי מובהק. עד כאן?”

“פחות מאשר יותר.”

היא זרקה לעברי מבט שאמר, כמה אתה מטומטם, והמשיכה להרצות, “לפני שנים נערך מחקר שעסק באנתרופולוגיה גנטית יהודית שמצא, שאצל יהודים נמצא כרומוזום Y מסוים שקיבל את השם “קוד הכוהנים”. הוא החותם של מקור יהודי, שכן הוא איננו נמצא כלל אצל אוכלוסיות לא יהודיות.”

“כלומר שאנחנו לא רק חכמים וגאונים אלא גם ייחודיים.”

“נכון. וזה הדליק נורה אדומה במשרדים בירושלים. עניין דומה התעורר במקביל אצל הסינים שאמרו לעצמם: רגע, גם אנחנו אחד העמים העתיקים בעולם. אלא שהם גילו להווייתם, שהגן של בני הָאן משותף גם לאוכלוסייה קוריאנית ויפנית. פחות מצא חן בעיניהם.”

“רגע, את רצה מהר מדי. אני עדיין בעניין היהודי.”

“צודק. אבל ראשית האם אתה יודע איך וירוס פועל?”

“ממש לא. אף פעם לא הבנתי מה הבדל בין וירוס לחיידק.”

“יש הרבה כמוך. רוב העולם.” היא אמרה זאת כמעט בחיבה. “לווירוס יש מקטע של DNA שהוא הקידוד למחלה מסוימת. המניאק הזה יש לו חיישנים שמתבייתים על חלבונים בדופן התא ואז…תחשוב על הווירוס כעל מזרק. חודר ומזריק את החומר. או תחשוב על יתושה. התיישבה לך על היד, לא מעכת נעקצת. החומר נכנס לתא ובשלב הזה התא לא יודע להתנגד. אתה מבין, הבעיה היא איך נלחמים בחומר שחדר.”

“ומצאתם.”

“מצאתי,” היא אמרה בגאווה לא מבוטלת, “אבל מכיוון אחר. לא איך למנוע חדירה אלא מצאתי איך לקדד את הגן הייחודי הזה להפריש חומר שמפרק את הווירוס שחדר לגוף. גאוני לא? אבל היה צריך להתניע את הגן לפעולה. לקחת וירוס מאחד זני השפעת, להחדיר לתוכו חומר גנטי שברגע שהוא מתחבר לתא ייתן חסינות מפני וירוסים אחרים. אתה מבין ברוך?”

היא הייתה ממש מרוצה מעצמה. שכחה מהמציאות שבה היא וגם אני נמצאנו. להגיד שהבנתי, לא עד הסוף, אבל מספיק כדי לשאול, “ואיך הסינים נכנסו לתמונה?”

“בהתחלה של המחקר מצאתי שבמבנה הגנטי היהודי וגם הסיני יש גן שמקודד לתכונות שנותנות יתרונות במצבים מסוימים. אתה בוודאי זוכר את ההתפרצות של נגיף הקורונה. הפתרון של חיסון או בוסטר למחלה לא התגלה כיעיל במאה אחוזים ולכן החלו מחקרים בכיוונים אחרים. הסינים הלכו על כיוון דומה לשלנו. הם חשבו שהם פיצחו את הצופן הגנטי שלהם, כדי לייצר אנטי וירוס או נקרא לו בשם מוצלח יותר וירוס המגן. הם לא חיכו לתוצאה סופית, כי זה סין, והחלו בניסויים בבני אדם. אגב, ווּ־ג’וֹן, שאותו כבר פגשת, היה אחד החוקרים הבולטים במעבדות של ווּהָאן.”

“את התוצאה של המשחקים המוקדמים שלהם כולנו הכרנו.”

היא התעלמה מההערה והמשיכה, “הסינים הבינו מהר מאוד שהם על פסים לא נכונים. מכמה פרסומים חלקיים שהעליתי בביטאוני מדע שונים בעולם הם הסיקו די במדויק את כיוון המחקר שלי. מיד באה מצידם הצעה לשיתוף פעולה שהתקבלה כמובן בחום רב על ידי ראש ממשלת ישראל. ואתה יודע למה?”

“לא.”

“משתי סיבות, כסף שהוא כמובן חשוב במחקר אבל החשובה יותר הייתה שהם הציעו ניסויים בבני אדם.”

“זה לא ניגן על מצפונך? זה לא הכי אתי לעשות.”

“אתה שופט לחומרה ושלא בצדק. היינו בשלב מתקדם מספיק שלא ראיתי סכנה בכך.”

“בואי נחזור לתאומים,” אמרתי.

“ווּ־ג’וֹן עבד על הגן הסיני ואני על היהודי. כשהגענו לסוף המחקר התיאורטי עברנו לשלב המעשי.” כאן היא עצרה שוב, היססה. “תראה, מה שאני הולכת להגיד לך הוא הסוד הכי כמוס של מדינת ישראל וסין כיום.”

“במקסימום,” אמרתי, “נשב בשני תאי איקס סמוכים. יהיה מעניין לדבר דרך הקירות. את הזכרת אמש שימוש במורס, יהיה לנו הרבה זמן לתרגל.”

היא חייכה. לרגע. התנודתיות שלה מעוצמת רגשות סוערת לחיוך נינוח הייתה מטלטלת אבל היה בה משהו כובש או שפשוט התחלתי להתרגל. “מאחר והמחקר היה משותף הוחלט שבניסיון האנושי הראשון תילקח אם פונדקאית סינית מקומית וכל צד יתרום זרע וביצית. החלטנו שזה יהיה מודל העל שלנו ויישא גנים משני הצדדים וכך נוכל לבדוק עליהם את המשך המחקר. ברור שבחרנו מקורות בעלי תכונות גנטיות שהתאימו לנו. בשלב מוקדם בהתפתחות העוברית קידדנו את הרצף הגנטי של כול אחד משני העוברים.

נולדו בניסוי בן ובת תאומים לא זהים. הבן נשא את החותם הגנטי היהודי בעוד הבת נשאה את החותם הגנטי של בני הָאן.

השלב הבא היה מתן החיסון בשלבים ובדיקת רמת נוגדנים עד לרגע שבו נבין אם הגענו לחסינות מוחלטת מווירוסים אחרים. בגיל חודשיים נתנו להם מנה ראשונה בטיפות, בגיל ארבעה חודשים גם כן בטיפות ובגיל שישה חודשים הם קבלו חיסון כפול בזריקה ובטיפות. בבדיקות שערכנו מצאנו שהם היו כמעט עם חסינות על, כשהבן מקדים מעט את הבת ברמת הנוגדנים וכאן רפי טרף את הקלפים והחליט לפעול.”

“רפי לא איש שעושה החלטות של רגע. האיש מחושב עד לשד עצמותיו.”

היא היססה. “אתה צודק, רפי הוא איש של קאט דה בולשיט ואולי זאת הסיבה. הוא הבין משהו שלנו לקח זמן לתפוש. הוא גילה שלצד המחקר שלנו הסינים השתמשו בידע וניסו לראות אם יש לו השפעות על אוכלוסיות אחרות ושונות מבני הָאן.”

ראיתי אותה מתפתלת, מדברת באי נוחות, כנראה מסתכלת על עצמה במבט לאחור ולא בדיוק אוהבת חלקים ממה שקרה. “הם עשו ניסויים שבחיים לא הייתי מאשרת על אוכלוסייה סינית – מוסלמית, האוכלוסייה האויגורית. כואבת לי הבטן כשאני מדברת על כך.” היא דיברה כאילו השתחרר לה מחסום. התגובה שלה הייתה פיזית לחלוטין והיא החזיקה את ידיה על בטן תחתונה. “משמועות שרצו במכון הבנתי שהווירוס שפיתחנו כחיסון ממוקד מעולה לבני הָאן וליהודים פועל הפוך על אוכלוסייה מוסלמית. הוא החליש את המנגנון החיסוני שלהם לרמה הכי ירודה אפשרית. כך שכל התעטשות הפכה לסממן של מחלה סופנית. ותחשוב, זה היה רק שלב ראשוני, עוד לא פיתחנו את וירוס המגן הסופי שהיה אמור להיווצר מגורמי מחלה מוחלשים אצל שני הילדים. זה היה הרגע, אני חושבת, שרפי הבין מה המשמעות האדירה של החיסון שאנחנו עומדים לפתחו והתחיל לחשוש מהשותפים הסינים.”

“הבנתי. רפי ידע שהוא נותן להם ביד נשק התקפי אולטימטיבי להשתלט על המרחב הענק של מרכז אסיה, המזרח התיכון, חלקים נרחבים מיבשת אפריקה,” אמרתי, “לך תדע מה הסינים יעשו כשהמחשבה שלהם היא להיות מעצמה מספר אחת. עכשיו אני מתחיל להבין את רפי. אז הוא החליט להעלים את שני הילדים.”

“כן. אולי הוא חשב שהם יהיו יותר בטוחים במערב, אולי רצה להביא אותם לארץ כדי לתת לישראל את נשק יום הדין מול האויב הערבי. אבל כמו שהכרתי את רפי הוא פשוט רצה לתת להם את האפשרות לגדול כילדים נורמטיבים.”

“זה מעלה רק קושייה אחת,” אמרתי ויותר דיברתי לעצמי מאשר אליה, “מדוע שָאנְג שִין־מֵיי שיתפה עם רפי פעולה?”

“מהמעט שהכרתי אותה אני חושבת שבתחילה היא באמת הייתה מאוהבת ברפי אבל אחר כך היא התאהבה בכסף הגדול וראתה ברפי רק אמצעי כדי לצאת מסין.”

“אני חושב שאת צודקת. זה גם מוריד את האפשרות שהיא זאת שרצחה אותו. כך שעדיין אנחנו עם סימן שאלה מיהו הרוצח. תקשיבי. אני חייב ללכת לישון על הדברים. המוח שלי עמוס מדי ליום אחד. אני רוצה שתסגרי אחרי את הדלת היטב. את לא פותחת לאף אחד ולא עונה לטלפון עד שאני חוזר מחר בבוקר.”

“אתה חושב שאני בסכנה.”

“ברור. יָאנְג טָאוֹ שיחרר אותך מאשמת רצח. בספק אם הוא יודע משהו מכל מה שסיפרת. אבל יש אנשים שיודעים. ואומר כך, את בסין.”

כבר התחלתי ללכת לכיוון הדלת ואז עצרתי והסתובבתי אליה. “אני לא יודע מה טיב היחסים בינך לווּ־ג’וֹן כעת וזה גם לא ענייני. אני מבקש שתהיי לבד הלילה.”

“אתה רוצה להישאר לשמור עלי?” היא חייכה בחיוך הענק הזה שלה וזרקה את השיער הגלי בתנועה שעשתה משב רוח סתווי בחדר, “הספה אתה רואה נוחה.”

“אשמור זאת לפעם אחרת.”

אם הייתי יודע מה צופן לנו העתיד הייתי נשמע לאינסטינקט הראשוני שלה, לחרדה ולפחד ונוסע יחד איתה לשדה התעופה ועולה על המטוס הראשון שיוצא מבייג’ינג. אבל חכם גדול באותו רגע לא הייתי ובראש ניקרה לי מחשבה אחת בלבד, “מה עוללת רפי?” אז רק הוספתי, “אהיה פה בבוקר. ליל מנוחה.”

קיראו עוד של יגאל צור ב”יקום תרבות “

לרכישת הספר

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

8 + שלוש עשרה =