מאת אלי אשד
לאחרונה קם רעש תקשורתי בגלל כתבה טלוויזיונית שתיארה ישראלים הנוסעים לרומניה כדי לקבל שם שירותי "נערות ליווי".
למרבית הצער תופעה זאת בהחלט קיימת אף יותר בארץ אחרת, תאילנד, ארץ שפעם הייתה מוכרת בישראל רק הודות לספרי ילדים כמו "אנה ומלך סיאם" ו"נואי הילדה מתאילנד". תופעת הזנות היא בגדר "מכת מדינה" בתאילנד, שבה המוני נערות עוסקות בזנות עבור תיירים זרים, גם מישראל, לצורכי פרנסת משפחתן.
את זאת מתאר הסופר ומטייל יגאל צור בספר הבלשים החדש שלו "אבודה".
תקציר הספר:
זהו ספר שלישי בסדרת ספרי בלשים שבה הופיעו כבר "צרות בגן עדן" ("כנרת זמורה ביתן", 2011) ו"מוות בשנגרי-לה" ("כנרת זמורה ביתן", 2012), שבמרכזה עומד הבלש המומחה בקרב מגע דותן נאור. דותן, שלמד את כל סודות קרבות המגע במרכז העולמי ללימוד קרבות מגע במנזר שאולין בסין (ששם, לפי המסורת הם הומצאו לפני כאלף שנה בידי חבורת נזירים בודהיסטים עם הרבה זמן חופשי וכל מיני פורעי חוק שהיה צורך להתגונן מפניהם מחוץ למנזר). לדותן, כמו לישראלים רבים אחרים וכמו ליוצרו, יש חיבה עמוקה למזרח הרחוק, ובעיקר לתאילנד (שם הוא מבקר בספר הראשון, "צרות בגן עדן").
דותן נאור הוא יוצא דופן בספרות הבלשית הישראלית. הוא אינו מסתובב בסמטאות החשוכות של תל אביב, ירושלים וקיבוצים אלו ואחרים, אלא נודד ברחבי דרום מזרח אסיה. הסדרה כולה (כמו הקריירה של יוצרו) מעידה על הפתיחות לעולם שקיימת כיום בחוגים שונים בישראל המודעים היטב למתרחש במקומות רחוקים ונידחים ברחבי הגלובוס כחלק מתופעת הגלובליזציה – כולל זאת של עולם הפשע. וכפי שמראים לנו ספריו של צור, לישראלים לצערנו יש יד ורגל גם בתופעה זאת.
לפניכם ריאיון עם יגאל צור, מדריך טיולים וכותב מדריכים, שחקן, במאי וכותב תכניות, על ספרו החדש בסדרה "אבודה"
אלי: כתבת סדרה של שלושה ספרים לפחות על בלש ישראלי בדרום מזרח אסיה, שניים מהם מתרחשים בתאילנד. האם תאילנד מושכת אותך באופן כללי יותר מארצות דרום מזרח אסיה האחרות? מדוע דווקא היא?
צור: כל דרום-מזרח אסיה ותת היבשת ההודית מרתקים אותי בצורה בלתי רגילה מאז שיצאתי לדרכים – הן במובן הממשי בסוף שנות ה-70, ובוודאי מאז שהתחלתי לכתוב כמה שנים לאחר מכן. לכן לא מפתיע שבקובץ הסיפורים הראשון שקראתי לו "עם תום המונסון" מופיע סיפור קצר בשם "החוף הארוך" שמתרחש על החוף בקו-סאמוי, תאילנד. ממש בימים הראשונים של התיירות שם, כאשר על החוף היו עדיין גסט-האוזים ולא בתי מלון. במידה מסוימת השתמשתי באותו "לוקיישן" בספר הנוכחי, "אבודה". שכן, מה לעשות, התרמילאים התחלפו בתיירים, אבל פסל הבודהא הגדול נשאר באותו מקום והשחפים ממשיכים לרדת ולשבת עליו. זאת הייתה התמונה הראשונית שראיתי בעיני רוחי כשחשבתי על הספר.
בסיס העלילה נשאב ממקום ומזמן אחר לגמרי, ממפגש מרתק שהיה לי עם אישה קנדית, שחיפשה את בנה שנעלם במשך שנתיים רצופות בהודו. היא נדדה ממפגש רוחני אחד למשנהו, בקרה באינספור מקומות וגסט האוזים, תשאלה אינספור תרמילאים. אני העברתי את העלילה לתאילנד וקמבודיה, ואת החיפוש אחר הבן לחיפוש אחרי נערה ישראלית בת 12. במידה מסוימת היא הייתה המנוע לעלילה, הדבר שהצית את הסיפור.
הרעיון החל לצמוח, ואין דרך אחרת מלתאר זאת, אחרי שירדתי ממשימה עיתונאית די עגומה של חיפוש שתי נערות ישראליות שנהרגו בתאונה בחבל לאדאק. ירדתי למאנאלי שבצפון הודו כדי להתאושש, לראות חיוכים, לשתות קפה טוב ואיזו עוגת שוקולד. הלכתי במאנאלי הישנה, ופתאום צועדת מולי אישה קטנטונת ועליה חולצה לבנה גדולת מידות, שעליה מודפסת תמונה של בחור צעיר. שמה היה הומה בוסתני, קנדית ממוצא איראני, והיא הסתובבה שנתיים בהודו בחיפוש אחרי בנה שנעלם. עזבה הכול מאחוריה ונותרה בחיים עם מטרה אחת בלבד. למצוא אותו, או לפחות לדעת מה עלה בגורלו. אני יודע מה זה להסתובב בהודו. אבל שנתיים? כך? מגסט האוז לגסט האוז. כמובן שהזמנתי אותה לקפה וישבנו ודיברנו. לא יכולתי לעזור לה בדבר מלבד להפנות אותה למשרד חקירות הודי ששיתפתי עמו פעולה באותם ימים. אחרי שנפרדנו, נשארתי לשבת ותהיתי מנין שאבה את הכוח? האם לכל אישה יש כוח דומה? כאן לדעתי כל אישה שקוראת תהנהן בראשה בחיוב. ואחר כך, האם אני כסופר אוכל לתאר דמות של אישה כזאת. אגב, הסוף היה טרגי ואפשר לראות את הסרט שהבי-בי-סי עשה עליה. מרגש. היא נותרה חקוקה כסוג של מנוע שהצית אותי לכתיבה. אם כי כמובן הפכתי את הסיפור למאוד ישראלי, מיקמתי אותו בתאילנד וקמבודיה, ומי שנעלם זאת ילדה ישראלית. אבל רוחה, אני מניח, שרתה עלי באופן כזה שאני מאוד מקווה שהצלחתי לבנות דמות של אישה ואם, שיוצאת לדרך חדורת רגשות אשם. כשהיא מתנערת מהפחדים והאשמה היא עוברת שינוי והופכת ללביאה אמיתית.
לשאלתך, תאילנד איננה מושכת אותי יותר משאר ארצות דרום-מזרח אסיה, היא פשוט כר פורה ומצוין למקם שיש בו עלילה. אם כי למשל, "מוות בשנגרי-לה", רומן המתח השני, מתרחש בצפון הודו.
אלי: האם תאילנד היא מקור משיכה ראשי באסיה לישראלים?
צור: בהחלט כן, ומסיבות מאוד ברורות. עבור התרמילאים תאילנד היא נקודת מפגש ומעבר, הצומת הגדולה, על ה"גרנד טור" התרמילאי שבין הודו ונפאל לדרום מזרח אסיה. זהו המקום שהם באים להיפגש, לתכנן. וגם זול בו לבלות ולרבוץ ואיזה מזל שיש להם את קו-פאנגאן. עבור התיירים תאילנד היא מחוז נחשק של חופשות נוסח גן עדן. והגן עדן הוא כמעט אמיתי כל זמן שלא מסתבכים בו עם סמים, זנות ופשע, תאים חמומי מוח ומשטרה תאית. יש בתי מלון נפלאים, חופים נהדרים, אוכל משובח – מה צריך יותר? אישית במשך שנים נסענו לקו-צ'אנג, קבוצת איים קרובה לגבול הקמבודי. הסיבה העיקרית בבחירה במקום היא השקט, הבידוד היחסי, זה עדיין לא מקום עמוס לעייפה בתיירים, והים נפלא לשחייה.
אלי: התדמית של הישראלים בתאילנד כפושעים וסרסורים בספרך אינה טובה בלשון המעטה… האם כך זה אכן במציאות הלא בדיונית בתאילנד? איך רואים התאילנדים את הישראלים?
צור: "אבודה", הרומן הנוכחי, לא היה יכול להיכתב אם לא הייתי מכיר מקרוב את עוצמת השחיתות והניוול של ישראלים ומערביים אחרים בתאילנד ובקמבודיה. אני כבר לא צריך לראות פשע או לשמוע עליו. מספיק שאני רואה ישראלי הולך ונגררת לידו זונה תאילנדית, אני מתרחק. לא רוצה לדבר איתו, לא לשמוע ממנו. לא רוצה לדעת מה הוא עושה. ראיתי ושמעתי די. זה פשוט מכניס אותי לעצב פנימי מאוד עמוק. עצבות על השחיתות במדינות כמו קמבודיה ותאילנד, שבגלל עוני פורחת בהן "תעשייה" של סחר בבני אדם וניצול מיני. אני לא יכול לסבול יותר פיזית ונפשית מקומות כמו פאטייה שבתאילנד. המחסום בפתח המדרחוב לאזור הברים שבהן יושבות כל אותן נערות הוא הגבול עבורי. התמרור שלי נדלק שם – אין כניסה.
יש לי ביקורת נוקבת על הזדלזלות מוסרית. שהכסף עונה על הכל. אין פלא שבספר "אבודה" כל פלוגה זין, כפי שאני קורא להם וברור למה, אותם ישראלים שחיים על החוף בקו סאמוי, מחוסלים אחד לאחד. למשל אותו מנדלבאום, קצין הקישור. "כשהחבר'ה התחילו להיות עצלנים, כשלא בא להם לקום מהמיטה או בא להם להתפנק, הם רק היו לוחצים על המספר שמונה בסלולרי שלהם, מספר המזל של מנדלבאום, והוא היה שולח להם כל מה שרצו. שתי בנות ביחד, שלוש בנות, ליידי בויז, ויסקי שיבאס, מדבקות לבליעה, שורות להרחה. לעולם לא היה עונה "אין לי". היה לוקח את עשרת האחוזים שלו, והסידור עבד מצוין. אז מה אם קראו לו מאחורי הגב "מנדלבאום עשרה אחוז", יש שמות יותר גרועים." ברור שהוא מחוסל, כמו כל שאר הפושעים הקטנים האלו. לפעמים הם אפילו לא פושעים במובן המשפטי של המילה. סתם חארות.
ברור שלא כולם כאלו. די בקמצוץ של אלו, שחושבים שתאילנד זה מגרש המשחקים הפרטי שלהם.
מי שהולך במקומות מסוימים, בעיקר בתאילנד ובקמבודיה, רואה את התופעה. היא לא מוסתרת. היא חשופה, היא בוטה, היא מול העיניים. המזל הוא שרוב האנשים הם הגונים ופשוט עוברים הלאה. הבעיה היא אותם אלו שהם חלק ממנה או מניעים אותה. לא נעשה כאן תחקיר מסודר. זהו סך של מראות, משפטים, דמויות שנפרשו על פני זמן כה ארוך וברגע מסוים הסתדרו לי בתוך הכתיבה. עם זאת, לא הסתמכתי רק על עצמי, בעיקר קראתי עדויות, תחקירים עיתונאיים, תחקירים של ארגוני סיוע, מסמכים של רשויות פדרליות אמריקאיות ואחרות שעוסקים בפדופיליה, בזנות. לא חומר קל ולא מומלץ. אחד האנשים הכי אמיצים הוא עיתונאי אמריקני בניו יורק טיימס בשם כריסטוף (NICHOLAS D. KRISTOF), שנשוי לקמבודית ומנהל מאבק מעל דפי העיתון, ולא רק כנגד תופעת הסחר בבני אדם בקמבודיה.
אלי: האם אתה יכול להמליץ על ספרים אחרים שכתבו ישראלים על תאילנד שהם טובים לדעתך?
צור: ספר נחמד שהיה על מדפי ספרים בתאילנד ונעלם היה bangkok insideout של גיא שרת (באנגלית). הספר עם הצילומים היה בהחלט חביב.
אינני מכיר ספרים אחרים בעברית, לצערי. למעט שלי "צרות בגן עדן" שהוא ספר המתח הראשון שכתבתי ומתרחש בבנגקוק.
אלי: איזה לדעתך הוא הספר הבדיוני הטוב ביותר שקראת על תאילנד?
צור: הספר הבדיוני שקראתי על תאילנד הוא bangkok 8 של john Burdett. אבל אין ספק שדווקא הספרים הדוקומנטריים על תאילנד הם אבן שואבת הרבה יותר מעניינת. קחו למשל את the damage done, שנכתב על ידי warren fellows. בחור שישב 12 שנים בכלא התאילנדי הידוע לשמצה "הילטון בנגקוק". זה סיפור. או הספר עם הכותרת the politics of heroin in southeast asia.. ברור שאלו ספרים שמעניינים אותי פי כמה. למרות שאני מסתמך על ניסיוני והידע שלי לפני שאני ניגש לכתיבה אני עדיין מבצע תחקיר מעמיק וקורא כל מה שאני יכול להניח עליו את היד, ובעיקר ספרות עיונית.
אלי: האם אתה מתכנן ספרים נוספים על רקע תאילנד?
צור: ממש לא. ספר המתח הבא שנמצא בכתובים מתרחש כאן, בארץ ישראל היפה, החושנית והמושחתת. אני נוטש לזמן מה את דותן נאור, בלש-חוקר, אותה דמות בדיונית שהלכתי איתה לאורך שלושה ספרים דותן נאור. נאור מתחיל כבוק ישראלי ממוצע יוצא שב"כ, ולאט-לאט עובר התפכחות פנימית עם ההתקרבות אל המזרח. מכאן גם שמו נאור – במשמעות של מואר, בודהא. אני מניח שאחזור אליו בשלב זה או אחר. לא סיימתי איתו. החשבון עדיין פתוח.
ראו גם:
בהקשר זה רלבנטי להעלות את הרשימה הזאת שלי שדנה בפרוייקט עתידי של הבמאית דבורית שרגל שעוסקת בחשיפת "גיבורי סידרת "ילדים בעולם " של אנה ריבקין בריק ,ומגלה מה קרה להם בהמשך חייהם מאז שצולמו כילדים בידי אנה בריק והפכו לגיבורים עולמיים.
אנה ריבקין -בריק צילמה ספר בשם "נואי הילדה מתאילנד". שאותו כתבה השותפה הקבועה שלה אסטריד לינדגרן ; (1966) ותרגמה לעברית לאה גולדברג,ספריית הפועלים ,1967.
נ הספור : נואי בת הכפר זוכה לנסיעה עם אביה לביקור בבנגקוק, עיר הבירה של תאילנד
והנה כמה מחשבות למה היה עלול לקרות אם מצאה הבמאית את נוואי בתאילנד כיום ברשימה :אז מה באמת קרה לנואי הילדה מתאילנד ? למוקיהנה הילדה מהואי? לסלימה ילדה מקשמיר ?לגנט הילדה מאתיופיה ?
https://www.no-666.com/2016/10/04/%D7%90%D7%96-%D7%9E%D7%94-%D7%91%D7%90%D7%9E%D7%AA-%D7%A7%D7%A8%D7%94-%D7%9C%D7%A0%D7%95%D7%90%D7%99-%D7%94%D7%99%D7%9C%D7%93%D7%94-%D7%9E%D7%AA%D7%90%D7%99%D7%9C%D7%A0%D7%93-%D7%9C%D7%9E%D7%95/
ה"במאית מאתרת את נואי הילדה מתאילנד ומגלה לתדהמתה שהיא לא כפרית מאושרת אלא חיה בבנגקוק בירת תאילנד.היא מגלה אישה מבוגרת שנסיון החיים הקשה ניכר היטב על פניה המצולקות ( שמוצגות בקלוז אפ ) היום מתברר היא סרסורית של נשים צעירות שמספקות את צרכיהם המיניים של גברים ישראלים מזדקנים.
המצלמה פולשת לדירה שבה יושבת נואי והבמאית שואלת אותה שאלות כשהיא מסתכלת על כל אותם מערביים ובהם לצערנו ישראלים שיושבים שם ומחכים.
הבמאית (_ הזעם ניכר היטב בקולה ) :נואי זה מה שאת רצית לעשות בחייך?
נואי במשיכת כתף :"אני צריכה לפרנס את משפחתי."
המצלמה מתעכבת על ישראלי כבד גוף שניגש אל נואי ודורש במבטא ישראלי בולט את כספו חזרה. הבחורה שהוצעה לו לא מצאה חן בעיניו.
המצלמה מתעדת את המריבה בין נואי והישראלי.
נואי מסבירה בסבלנות למצלמה : "ככה זה עם הישראלים אף פעם לא מוכנים לשלם לבחורות את מה שמגיע להן ".
המריבה מתעצמת הישראלים הנזעמים מתקרבים אל נואי היא קוראת לאיזה בריון והוא מגרש את כולם מהדירה.